בליל חורף אחד יצאתי מהבית לפני המקלחות, ההרדמות והסיפור שלפני השינה לילדים. נהגתי למזכרת בתיה כשהעיניים שלי כבר כבדות. היעד; מפגש של התנועה הערבית-יהודית עומדים ביחד.

חשוב להגיע ולחזק, כתבה לי המארגנת של "מעגל השפלה". מנהלת הספרייה ספגה איומים וקללות ברשתות החברתיות מאז שהודיעה על כוונתה לארח את המפגש. כחמישים איש הסתופפו בספריה העירונית, רובם יהודים ממעמד הביניים.

כותרת המפגש הייתה צפייה משותפת בסרט התיעודי, "לאחוז בליאת". בפועל נפגשנו לדינמיקה קבוצתית של וידויים אינטימיים על בדידות ופחד. חזרתי עם כמה תובנות.

מנהלת הספרייה ספגה איומים וקללות ברשתות החברתיות מאז שהודיעה על כוונתה לארח את המפגש של "עומדים ביחד". בפועל נפגשנו לדינמיקה קבוצתית של וידויים אינטימיים על בדידות ופחד

הספרייה העירונית במזכרת בתיה קטנה אך מושקעת. ניכר שעוצבה בקפידה לספק פרטיות ומרחב כאחד. אחרי השתיה החמה והסמול טוק, מנהלת הספרייה הסבירה את תחושת השליחות שלה. "תרבות היא צורך בסיסי. רציתי לתת מקום לכל הקולות", אמרה ואז פרצה בבכי, כשתיארה את הגידופים והאיומים שניחתו עליה מצד אנשי הישוב מאז שהודיעה על כוונתה לארח את המפגש. איך את מעזה לתת במה הם אמרו לה, "לאנשים האלו". באותו חודש, הקרנת הסרט "מאחורי הסורגים" מטעם "עומדים ביחד" בסינמטק הרצליה, בוטלה בנסיבות דומות.

הסרט מתאר את המציאות הבלתי אפשרית של משפחת חטופים לא טיפוסית. גיבור הסרט הוא אב המשפחה, יהודה, שמוצא את עצמו בשליחות בלתי אפשרית – לייצג בפני מדינאים אמריקאים, יהודים ושאינם יהודים – את פניה של סוגיית השבויים הישראלים, בשעה שגם ישראל עצמה שסועה סביבה.

במציאות הזאת שבה יש רק "פרו-ישראלי" מול "פרו-פלסטיני" ואין "פרו-שלום", האב מוצא את עצמו שוב ושוב לבד. בעצרת "פרו-ישראלית" גדולה שבה נזעקות סיסמאות כמו "עם ישראל חי" ו"השמדה מוחלטת לחמאס", או בערב התרמה של הקהילה היהודית בו הוא נקלע לוויכוח על הפרדת הדת מהמדינה עם שלושה צעירים חרדים – יהודה לבד, יחיד וחריג. אפילו בתו, ליאת, תושבת ארה"ב, גוערת בו על הבדלנות האידיאולוגית שלו. "אם אני מדברת עם פוליטיקאים שמרנים שמתנגדים להפלות בשביל ליאת, גם אתה יכול לשים פאקינג ירמולקה (כיפה) על הראש".

שוב ושוב נדרש יהודה למחול על עקרונותיו כדי לשרת מטרה גדולה ממנו ובמיוחד, כדי לשרת את האג'נדה של מדינת ישראל – שנדמה שפתאום, כך הוא מגלה, כבר אינה מייצגת אותו. הוא שעלה לארץ מתוך ציונות והצטרף להתיישבות העובדת. הוא שנכדיו, מפוני ניר עוז, לא יכולים יותר לשבת במלון באילת חדלי מעש, ושבים לעבוד בפרדסי הקיבוץ הנטוש כמעין ריפוי בעיסוק. 

מנהלת הספרייה פרצה בבכי, כשתיארה את הגידופים: איך את מעזה לתת במה "לאנשים האלו"? באותו חודש, הקרנת הסרט "מאחורי הסורגים" מטעם "עומדים ביחד" בסינמטק הרצליה, בוטלה בנסיבות דומות

בסצנה מרכזית בסרט, יהודה פוגש בפעיל פלסטיני, אחמד מנסור, הלוחש על אזנו ש"ההרג חייב להפסק" ולרגע, כך נדמה, הוא מוצא מסר שאיתו הוא יכול להזדהות. אבל המסר הזה נלחש ולא נאמר בקול רם. "אני לא יכול לדבר אתך בחופשיות", מסביר יהודה, "כי הנסיעה שלי ממומנת על ידי גורמים מסוימים".

כמו אביה, גם ליאת, שהשבעה באוקטובר הותיר אותה אלמנה, מפוכחת מאוד. בסצנת הסיום של הסרט, המתרחשת ביד ושם, חודשים לאחר חזרתה של ליאת מהשבי, היא מהרהרת בכך שהאלימות שחווינו כעם בשבעה באוקטובר מחייבת אותנו להישיר מבט אל המצוקה שמעבר לחומות. אין מסר מורכב מזה. האם האלימות ניצחה? האם יש אלימות מוצדקת? האם רק היא יכולה לשבור את חומת האדישות? האם רק היא יכולה לשנות את המציאות בשטח? עד מתי? הנכבה נזכרת בתחילת הסרט. הצופה נזכר במעגל הדמים ונשאר עם השאלה הפתוחה.

לאחר ההקרנה, המארגנת, ליאורה שילמן, מפיקה ועורכת קולנוע, הזמינה בעדינות את הצופים לשתף ברשמיהם מהצפייה ובכלל. "אני מרגיש בדידות", סיפר תושב מזכרת בתיה, "בכל פעם שאני יוצא להפגנה ורואה את הרכבים של כל שכני חונים מחוץ לבתיהם".

מורה צעירה לקחה את המיקרופון ממנו ואמרה: "אני כבר לא יכולה לעבוד כמורה במערכת החינוך. סותמים פיות. משתיקים. מפחידים אותנו". היא קראה למרי אזרחי: "חייבים להתארגן", אמרה, "השינוי הוא אני ואתם". משתתף בקהל הציע להצטרף אליו למשלחות של נוכחות מגינה בגדה. "זו דרך להרגיש סולידריות. להתנגד לאלימות המתנחלים".

אני הרגשתי כמו יהודה, גיבור הסרט, בכנס הפרו-ישראלי בארה"ב, כאשר הוא שומע את הקריאות "עם ישראל חי" ועוזב באכזבה. "מה זה הבולשיט הזה?" הוא מפטיר לעצמו. נראה שהעם השתנה. האתוס שגדלנו עליו השתנה. לא פוגעים באזרחים, ערבים זה לזה, מקדשים את החיים. מהכול נותר רק "עם ישראל חי". כל השאר השתנה. ולא קיבלנו את המזכר.

כמו אביה, גם ליאת, שה-7/10 הותיר אותה אלמנה, מפוכחת מאוד. בסצנת הסיום, חודשים לאחר חזרתה מהשבי, היא מהרהרת בכך שהאלימות שחווינו כעם ב-7/10 מחייבת אותנו להישיר מבט למצוקה שמעבר לחומות

לתומכי הקואליציה יש פתרונות קלים לכל הבעיות הקשות. למה סיפוח? "כי אסור לוותר להם". אז נהיה מיעוט יהודי? "נראה להם כבר מי הריבון". לנצח נחיה על החרב? "כן, זה הגורל שלנו". פיגועים? "כך נגזר עלינו".

מנגד, על השמאל הישראלי נאמר כבר הכול. שהוא שבע ובורגני, שהוא מנותק, שהוא סהרורי. אך האם לא דרושה מעט שלווה כדי לחשוב על פתרונות למצב כה סבוך? 

שאלתי פעם מכרה ערביה מדוע איננה מצטרפת להפגנות ולמאבק למען הדמוקרטיה. "המאבק שלי כאן בארץ הזאת הוא אחר", היא אמרה, "אני נאבקת על חיי". 

ווירג'יניה וולף אמרה שכדי להצליח, צריך שיהיה לאישה "חדר משלה" כדי לחשוב בו. כלומר, לא תיתכן פריצה רעיונית ללא רווחה חומרית מינימלית. אוהל או חדר לחשוב בו, ספריה להקרין בה סרטים. פרטיות ופנאי למצוא את הדרך ולהציף את הקושי. 

באותו שבוע, הגעתי גם להפגנה מטעם "עומדים ביחד" בלוד, נגד האלימות  ואדישות המשטרה. עמדתי בכיכר הפלמ"ח מול מסגד דהמש, אחד מאתרי הנכבה הידועים, לצד פעילי התנועה ותושבי לוד. לרגע הרגשתי קצת פחות בדידות, כשאני אוחזת בתמונתו של וליד בדוויה, כבאי מתנדב בן 32, אב לשלושה שנרצח בקיץ 2025 ועדיין לא הובאו רוצחיו לדין. מסביבי זעקות בערבית ובעברית; די לאלימות. דמנו אינו הפקר.

כדי שנוכל לעמוד ביחד, דרושה פריצה רעיונית. אתוס חדש. הצד החושב באוהל והצופה בסרטים בספריה, חייב להיפגש עם הצד הנאבק על זכויותיו הבסיסיות ביותר; חיים בביטחון ושוויון בפני החוק. חוויות מייצרות רגש, ורגש מניע לפעולה. הצד החושב חייב לחוות את המאבק, והצד הנאבק חייב להצטרף לחשיבה.

שאלתי פעם מכרה ערביה מדוע איננה מצטרפת להפגנות ולמאבק למען הדמוקרטיה. "המאבק שלי כאן בארץ הזאת הוא אחר", היא אמרה, "אני נאבקת על חיי"

למחרת ההקרנה שאל אותי בני, "איפה היית אתמול בערב?" "הלכתי לראות סרט". עניתי לו. "אבל למה הלכת לראות סרט?" הקשה בן השמונה, שהרי ידוע לו שסרטים רואים בנטפליקס. "זה סרט למען השלום" עניתי לו. "הלכתי כי אני מאמינה בשלום ורציתי למצוא עוד מאמינים כמוני".

שני ויסמן היא אזרחית, בורג בקטר המשק ואמא לשני ילדים בגילאי יסודי, שנמאס לה להתעצבן מהחדשות והחליטה לנסות לשנות אותן. בעלת תואר שני בתקשורת ומתעניינת בפסיכולוגיה פוליטית - איך מתגבשות עמדות פוליטיות אצל אנשים. כשתהיה גדולה היא רוצה להיות גלי בהרב מיארה או ננסי פלוסי. בינתיים מתנסה במיקרו-אקטיביזם.