סקר דעת קהל בקרב הציבור היהודי בישראל שערכנו בדצמבר 2025 במסגרת קבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה, מצייר תמונה מורכבת של עמדות הציבור היהודי בישראל ביחס לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

זו תמונה שקשה לצמצם לחלוקה הפוליטית המקובלת בין ימין לשמאל, והיא משקפת הימנעות מהכרעה, פחד מהלא נודע וחוסר יכולת לתרגם הבנות כלליות למדיניות מעשית.

ברמת ההעדפות המוצהרות, הנתונים מציגים תמונה די עקבית של הימנעות מהכרעה. פחות ממחצית הציבור היהודי תומך בהיפרדות מן הפלסטינים. 22% תומכים בפתרון שתי המדינות, ו־23% תומכים בהיפרדות חד־צדדית.

את התמונה המורכבת של עמדות הציבור היהודי בישראל לגבי הסכסוך, קשה לצמצם לחלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל, והיא משקפת הימנעות מהכרעה, פחד מהלא נודע ואי יכולת לתרגם הבנות למדיניות מעשית

מנגד, רוב של 55% מעדיף המשך שליטה ישראלית בשטח, בין אם באמצעות סיפוח ובין אם באמצעות שימור המצב הקיים. לא בהכרח מדובר בהתמסרות אידאולוגית לרעיון ארץ ישראל השלמה, אלא  בנטייה לבחור בנתיב שנתפס ככזה שלא מחייב קפיצה אל הלא נודע, ויתור מיידי או סיכון מוחשי.

המגמה ארוכת הטווח ברורה למדי: שחיקה מתמשכת בתמיכה בפתרון שתי המדינות מאז 2018, לצד התחזקות חלופות של ניהול הסכסוך ושימורו. חשיבותה של מגמה זו בכך שהיא החלה עוד לפני אירועי השבעה באוקטובר. כלומר, לא מדובר רק בתגובה רגשית לטראומה ביטחונית, אלא בדפוס עמוק של אובדן אמון ביכולת של פתרונות מדיניים לייצר ביטחון או יציבות.

הפסיכולוגיה של האיום מספקת מפתח מרכזי להבנת התמונה. הציבור היהודי תופס את האיום הפיזי, קרי טרור, טילים ופגיעה בביטחון האישי, כחמור בהרבה מן האיום הסימבולי על זהותה היהודית או הדמוקרטית של המדינה.

נסיגה מן השטחים נתפסת כאיום מיידי וברור, בעוד שהשלכותיה של שליטה מתמשכת על מיליוני פלסטינים נתפסות כרחוקות, תיאורטיות או ניתנות לדחייה. הפער הזה יוצר הטיה עקבית לטובת הימנעות מפתרון היפרדותי מהפלסטינים, בין אם באופן חד צדדי ובין אם במסגרת הסכם.

הפסיכולוגיה של האיום מספקת מפתח מרכזי להבנת התמונה. הציבור היהודי תופס את האיום הפיזי, קרי טרור, טילים ופגיעה בביטחון האישי, כחמור בהרבה מן האיום הסימבולי על זהותה היהודית או הדמוקרטית של המדינה

בהקשר זה, מעניין במיוחד ממצא, שלפיו רוב מוחלט בציבור אינו מוכן לשלם מחיר, לא ביטחוני ולא זהותי – לא את המחיר האפשרי של נסיגה מהשטחים ולא את מחיר הסיפוח. הציבור דוחה הן נסיגה הכרוכה בסיכון ביטחוני והן סיפוח הכרוך בפגיעה בצביון המדינה. כאשר מחייבים את המשיבים לבחור בין שתי החלופות, מתקבלת חלוקה כמעט שווה. זו תודעה של מלכוד: כל אפשרות נתפסת כמסוכנת, ולכן העדיפות ניתנת לדחיית ההכרעה ולשימור הקיים, גם אם הוא אינו יציב.

גם כשמדובר בעתיד של עזה אחרי המלחמה, רואים את אותו רצון לשליטה. יותר ממחצית מהציבור היהודי תומך בכך שישראל תמשיך בשליטה ברצועה גם כשהקרבות ייגמרו. יש גם תמיכה רחבה ברעיונות שפעם נחשבו קיצוניים כמו עידוד הגירה של תושבי עזה. הציבור מחפש פתרונות שירחיקו ממנו את האיום, גם אם לא ברור עד כמה הן ישימות, ובתוך כך ניכרת גם נטייה לדחות הכרעה מיידית.

כשמסתכלים על הקשרים שלנו עם העולם הערבי רואים את אותו פרדוקס. הציבור מזהה יתרונות בשיתוף פעולה אזורי עם מדינות ערב המתונות, ומעל למחצית מהציבור היהודי תומך ברעיון הזה ואף מייחס לו פוטנציאל לחיזוק ביטחון ישראל. עם זאת, ברגע שהשיתוף האזורי מתורגם לאפשרות מעשית הכרוכה בפתרון שתי המדינות, שיעור התמיכה צונח לכחמישית בלבד. הציבור פתוח יותר לרעיונות כלליים של שיתוף פעולה אזורי, אך נסוג כשהמחיר הופך מוחשי, בדמות ויתור על שטח או שינוי תודעתי עמוק.

כשנדרשים לבחור בין נסיגה מהשטחים לבין סיפוח – מתקבלת חלוקה כמעט שווה. זו תודעה של מלכוד: כל אפשרות נתפסת כמסוכנת ולכן העדיפות היא לדחיית ההכרעה ולשימור הקיים, גם אם הוא אינו יציב

פער משמעותי נוסף נוגע להבנת המציאות הדמוגרפית. רוב גדול בציבור היהודי בישראל סבור כי קיים רוב יהודי מוצק של מעל ל-62% בין הים לירדן, על אף שהמציאות בשטח היא אחרת לגמרי. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) מצביעים על 48% יהודים בלבד בין הים לירדן.

תפיסה שגויה זו מאפשרת לציבור להחזיק בעמדה התומכת בהמשך השליטה בשטחי יהודה ושומרון מבלי לחוות איום ממשי על עתיד המדינה כיהודית ודמוקרטית. זהו מנגנון מוכר של הפחתת דיסוננס קוגניטיבי: כאשר קיים פער בין האמונות לעובדות, העובדות הבלתי נעימות המאיימות על הזהות, נדחקות לשוליים.

השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה לא שינו את עמדות הציבור היהודי מהיסוד ביחס לפתרון הסכסוך. הם בעיקר העמיקו את הפחד ואת חוסר הרצון לקבל החלטה לגבי עתיד השטחים והפתרון הרצוי עם הפלסטינים. הציבור נוטה להמתין ולקוות שהזמן יעשה את שלו.

הפחד מהצד השני מושרש עמוק בקרב הציבור היהודי והוא אינו עוצר בגבולות הקו הירוק. טראומה קולקטיבית אינה מניעה בהכרח שינוי תפיסתי ולעיתים מקבעת דפוסים קיימים ומגבירה חשדנות, חוסר אמון והכללה.

ואכן, הסקר שביצענו מצביע על החמרה בעמדות הציבור היהודי כלפי הפלסטינים וכלפי אזרחי ישראל הערבים. כך, שמונה מתוך עשרה יהודים בטוחים שהפלסטינים רוצים להשמיד אותנו, ויותר ממחצית מהציבור מאמינים שערביי ישראל תמכו בפעולות הטרור של חמאס בשבעה באוקטובר. סקרים בקרב אזרחי ישראל הערבים מעידים על מציאות הפוכה בתכלית.

לסיכום, הציבור היהודי בישראל אינו מציג עמדה מגובשת בעד פתרון מסוים, אלא מצב תודעתי של שיתוק וקיפאון. זהו קיפאון הנובע משילוב של פחד עמוק מאיום פיזי, תפיסות שגויות של המציאות הדמוגרפית, וחוסר נכונות להתמודד עם מחירים ארוכי טווח.

הציבור היהודי לא מציג עמדה מגובשת בעד פתרון מסוים, אלא מצב תודעתי של שיתוק וקיפאון, הנובע משילוב של פחד עמוק מאיום פיזי, תפיסות שגויות של המציאות הדמוגרפית, וחוסר נכונות להתמודד עם מחירים

הוויכוח הציבורי אינו מתנהל על פתרונות, אלא על דחייתם. הבנה שהמצב הקיים מסוכן אבל פחד גדול מדי מכל פתרון אחר. ההימנעות הזו מהכרעה היא אולי האיום הכי גדול על העתיד של כולנו. כל עוד דפוס זה נמשך, לא ניתן לצפות לשינוי מדיני מהותי, גם לא לנוכח אירועים טראומתיים ודרמטיים. שינוי כזה יחייב שינוי בתודעה הציבורית, ולא רק בהצעות שעל השולחן.

סיון הירש-הפלר היא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.

פרופ’ גלעד הירשברגר הוא פסיכולוג חברתי ופוליטי, חבר סגל בבית ספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, ומנהל שותף בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.