חודש פברואר הוא החודש הלאומי המצוין בישראל להגנה על ילדים ברשת, שמטרתו הגברת המודעות להתנהגות בטוחה, מכבדת ואחראית במרחב הדיגיטלי.

בהקשרים אלה, השיח הציבורי נודד לרוב לנושאים של בריונות ברשת, שיימינג או פרטיות. אלו נושאים חשובים, אך כמנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אני מבקשת להניח על השולחן סכנה מוחשית ומיידית יותר, שחמקה מתחת לרדאר של רובנו: המעבר של "משחקי החצר" המסוכנים אל תוך המסכים בכיס של הילדים שלנו.

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מדאיגה. אתגרים כמו "אתגר החנק" (Blackout Challenge – עצירת נשימה ואפילו תלייה), שאיפת גזים (Chroming), אתגר הקרוסלה, קפיצה מסירות דוהרות או בהייה ארוכה בשמש, אינם עוד מעשי קונדס שוליים, אלא תופעות ויראליות מסוכנות המונעות על ידי מנועי צמיחה אדירים העונים לשם רשתות חברתיות.

בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מדאיגה. אתגרים כמו "אתגר החנק", שאיפת גזים, או קפיצה מסירות דוהרות, אינם עוד מעשי קונדס שוליים, אלא תופעות ויראליות המונעות על ידי הרשתות החברתיות

הילדים שלנו, שמשתתפים באתגרים אלו, לא מחפשים למות. הם מחפשים שייכות. הם מחפשים את ה"לייק", את תחושת הניצחון הרגעית ואת ההכרה החברתית בקבוצת השווים.

אך הבעיה עמוקה יותר מרצון לתשומת לב. היא נעוצה בטשטוש הגבולות המוחלט שבין העולם הווירטואלי למציאות הפיזית. הילדים של היום מבלים שעות ארוכות בעולמות גיימינג כמו פורטנייט, מיינקראפט או רובלוקס. בעולמות אלו, הגיבורים מתמודדים עם סכנות אימתניות, נופלים לתהומות, נורים או מתרסקים – ויוצאים ללא פגע.

בתודעה המתעצבת של הילד, מושג הפטאליות (המוות הבלתי הפיך) מיטשטש. במשחק, כשהמסך מחשיך, תמיד יש בצד "חיים" נוספים. תמיד יש כפתור Restart. תמיד אפשר להתחיל מחדש.

הבלבול הזה הופך לקטלני כשהם עוברים מהמשחק הוירטואלי לשיטוט ברשת החברתית. שם, בטיקטוק או באינסטגרם, הם פוגשים את "קבוצת השווים" – ילדים רגילים שמבצעים פעלולים מסוכנים ונראים מנצחים.

כאן טמונה ההונאה הגדולה של האלגוריתם: הרשתות מציפות ומאדירות רק את מה ש"הצליח". הילד רואה את הנער שקפץ ושרד, אך אינו רואה את עשרות הילדים שנפצעו קשה, סובלים מנזק מוחי או שילמו בחייהם בניסיון לחקות אותו.

ההונאה של האלגוריתם היא שהרשתות מציפות ומאדירות רק את מה ש"הצליח". הילד רואה את הנער שקפץ ושרד, אך לא את עשרות הילדים שנפצעו קשה, סובלים מנזק מוחי או שילמו בחייהם בניסיון לחקותו

הילד, שמוחו מחווט לתודעת "החיים הנוספים", בטוח שהסיכון הוא וירטואלי, שהגוף הוא אלסטי, וש"לי זה לא יקרה".

הסיכון מתעצם לנוכח העובדה שגיל ההתבגרות הדיגיטלי הקדים דרמטית. אם בעבר בני נוער היו בני 16, בעלי יכולת שיפוט מסוימת, כיום ילדים בני 10 כבר חשופים לכל העולם בתוך כף ידם.

המערכת הרגשית של המתבגרים הצעירים מדי של הדור רוצה ריגושים, אך האונה המצחית – האחראית על שיקול דעת והערכת סיכונים – עדיין רחוקה מלהבשיל.

דווקא מול האשליה הזו, אנחנו, ההורים, רחוקים מלהיות מיותרים. הילדים אולי מגלגלים עיניים כשאנחנו מדברים, אך המחקרים והניסיון בשטח מוכיחים: הקול שלנו, הידע שלנו, וניסיון החיים חייבים להישמע ולהדהד בראשם. כי ברגע האמת הוא עוגן חשוב לקבלת ההחלטה המושכלת שלהם.

התפקיד שלנו הוא לא רק לחסום ולנטר, אלא לחנך ל"נפרדות" (Individuation). עלינו ללמד אותם שלהיות "קול" (Cool) ומקובל, לא מחייב הליכה עיוורת אל התהום.

עלינו לשנות את הנרטיב ולהסביר שאומץ אמיתי הוא לא לסכן את החיים בשביל סרטון, אלא היכולת לומר "לא" כשכולם אומרים "כן". שאתגר מסוכן הוא לא מעשה גבורה, אלא מעשה מיותר ומביך.

עלינו לשנות את הנרטיב ולהסביר שאומץ אמיתי הוא לא לסכן את החיים בשביל סרטון, אלא היכולת לומר "לא" כשכולם אומרים "כן". שאתגר מסוכן הוא לא מעשה גבורה, אלא מעשה מיותר ומביך

ברגע האמת, כשהם יעמדו מול המצלמה עם חבל או מיכל גז, הקול שלנו חייב להדהד בראשם ולומר להם את האמת הפשוטה: בניגוד למשחקי המחשב, בחיים האמיתיים אין ניסיון נוסף אם האתגר שמסכן את חייכם נכשל. 

אורלי סילבינגר היא מנכ"לית ארגון בטרם, שותפה בצוות המייסד של ארגון בטרם. היא יזמית חברתית, מומחית בשיווק חברתי וניהול בחברה האזרחית. מכהנת בוועדה הבין משרדית לשיתופי פעולה בין הממשלה והחברה האזרחית, וחברת ועד מנהל במנהיגות אזרחית. במסגרת פעילותה כיהנה כחברת דירקטוריון בארגון הבינלאומי Safe kids worldwide.