ההסלמה המתפתחת בין איראן למדינות המפרץ מסמנת נקודת מפנה חדה במשבר שהן ביקשו למנוע. הרי לפני המלחמה מדינות המפרץ ניסו לנקוט בעמדה – לכל הפחות פומבית – של ניטרליות והעדפה ברורה להסכם בין ארה"ב לאיראן.

מדינות המפרץ אף עשו ניסיונות לתווך בין השתיים והצהירו כי הן לא יתנו לארה"ב לתקוף משטחן את איראן. כל זאת כדי לנסות ולהרחיקן מקו האש. איראן איימה הרי לפני המלחמה כי כל הבסיסים והמתקנים האמריקאים בשטח המדינות הם מטרה לגיטימית עבורה לפגיעה.

אלא שנראה כי איראן החלה לפגוע, לפחות באופן חלקי עד עתה, גם במתקנים שאינם קשורים לארה"ב, בראשם מתקני גז ונפט.

המפרציות תווכו בין איראן לארה"ב והצהירו שלא יתנו לארה"ב לתקוף אותה משטחן – כדי להרחיקן מקו האש. אך נראה שאיראן החלה לפגוע, לפחות חלקית עד כה, גם מתקנים שלא קשורים לארה"ב, ובהם מתקני גז ונפט

הפגיעה בתשתיות אנרגיה בסעודיה ובאיחוד האמירויות, בקטר ובכווית, ממחישה כי העימות גלש מעבר לסמלי והפך לפגיעה ישירה בעורקי החיים הכלכליים של האזור.

איראן לא שיתקה לחלוטין את מתקני האנרגיה המרכזיים במפרץ – והיא יכולה לעשות זאת, כפי שעשתה ב-2019 כשפגעה במתקני ארמק"ו במזרח ערב הסעודית. מטרתה ככל הנראה לשלוח מסר אזהרה למדינות, להעלות את המחיר עבורן כדי שאלו ילחצו על ארצות הברית לסיים את המערכה. דווח בהקשר זה כי לאור מצוקת מיירטים בכמה מהמדינות הן אכן פנו לארה"ב כדי שתפעל לקצר את המערכה מול איראן.

אלא שמעבר לממד הצבאי, ניצבת בפני מדינות המפרץ דילמה אסטרטגית עמוקה. מצד אחד, הנטייה הטבעית שלהן היא להישען על ארצות הברית כערובת הביטחונית המרכזית.

במשך עשורים ביססו השש – ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, קטר, בחריין ועומאן – את תפיסת הביטחון שלהן על המטרייה האמריקאית – צבאית, טכנולוגית ומדינית. במציאות של מתקפות ישירות מצד איראן – הפיתוי ללחוץ על וושינגטון להכריע את המערכה במהירות, או לחילופין לקצרה, כדי לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בהן – הוא פיתוי מובן.

אך מן הצד האחר קיים חשש כבד מ"פתיחת חשבון" ישיר עם איראן. מעורבות צבאית גלויה של מדינות המפרץ נגד טהרן עלולה להפוך את מדינות המפרץ ליעד מועדף לנקמה איראנית ממושכת: פגיעה שיטתית ורחבה בתשתיות אנרגיה, מתקפות סייבר, טרור ימי או הפעלת שלוחים אזוריים – את כל אלו איראן עדיין לא עשתה. עבור כלכלות התלויות ביציבות, השקעות זרות ותיירות – זוהי סכנה אסטרטגית.

מובן הפיתוי ללחוץ על וושינגטון להכרעה מהירה או לקצרה, כדי לצמצם את הפגיעה בהן אך קיים חשש כבד מ"פתיחת חשבון" עם איראן. מעורבות צבאית גלויה נגדה עלולה להפוך את המפרציות ליעד מועדף לנקמה

החשש העמוק ביותר נוגע לבלתי־נודע: האם וושינגטון אכן מחויבת להפלת המשטר בטהרן, או שמא תסתפק במהלך צבאי מוגבל? אם ארצות הברית לא תלך "עד הסוף", מדינות המפרץ עלולות למצוא עצמן מול איראן פצועה אך שורדת – ואולי אף קיצונית ונחושה יותר.

תרחיש כזה משמעו עימות מתמשך עם משטר, שיחפש לגבות מחיר יקר ממי שנתפסו כשותפות למהלך נגדו. לכן הן חוששות לרדת מן הגדר. למרות התקיפות של איראן עד עתה לא לא ביטלו הסכמים שיש להן עימה, לא ניתקו את היחסים הדיפלומטיים ואף לא קידמו החלטות בליגה הערבית ובמועצת הביטחון של האו"ם.

מכאן נובע הפרדוקס: הישענות על ארצות הברית מעניקה ביטחון מיידי, אך גם חושפת את מדינות המפרץ לתלות בהחלטות אמריקאיות שאינן בשליטתן. הן מבקשות הכרעה מהירה וברורה, אך חוששות מתוצאה חלקית שתותיר אותן בחזית מול איראן זועמת. בין דחיפה להסלמה שתשנה את כללי המשחק לבין חתירה לבלימה מהירה של העימות – כל בחירה טומנת בחובה סיכונים כבדים.

כמה מן המדינות איימו כי אם איראן תפגע באופן משמעותי בתשתית האנרגיה בשטחן הן תפעלה נגדה. בשלב הזה הן מעדיפות שאת התגובה מצדן תיישם ארצות הברית ולא הן, ובכל מקרה אפשרויות התגובה שלהן מוגבלות – הן יכולות לומר כי מעתה ובשל הפגיעות בהן הן מתירות לארה"ב לפעול משטחן.

מדרגה גבוהה יותר: הן יכולות להשתמש במטוסי קרב או בטילי קרקע-קרקע כדי לפגוע במטרות איראניות. אך תהיה זו תגובה סמלית בעיקרה שאין בה כדי להטות את המערכה לטובתן – ובכל מקרה תפתח חשבון עם איראן שרק תעמיק את הפגיעה בהן.

יתכן שאם מדינות המפרץ תיווכחנה שהמשטר באיראן קרוב לנפילה, הן תעשינה כדי לרדת מן הגדר, "לבחור צד" ולתקוף באיראן באופן משמעותי יותר – אם הן תהיינה בטוחות כי האחרונה חלשה מדי מכדי להגיב.

החשש העמוק נוגע ללא־נודע: האם וושינגטון מחויבת להפלת המשטר או שמא תסתפק במהלך צבאי מוגבל? אם ארה"ב לא תלך "עד הסוף", המפרציות עלולות למצוא עצמן מול איראן פצועה אך שורדת – ואולי קיצונית יותר

בסופו של דבר, מטרתן העליונה של מדינות המפרץ היא יציבות. אולם במציאות הנוכחית, דווקא החתירה ליציבות מחייבת אותן לבחור בין הסתמכות עמוקה יותר על ארצות הברית לבין ניסיון לצמצם חשיפה ישירה לעימות עם איראן – בחירה שאין בה ודאות, אלא ניהול סיכונים מול עתיד אזורי בלתי ברור.

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב