מזה שנים רבות, ובעיקר בשנתיים וחצי האחרונות נעשה ניסיון מתמשך להכניע את ישראל – לא רק דרך הכרעה בשדה הקרב, אלא גם באמצעות תקיפה ישירה של האוכלוסייה האזרחית.

ירי מסיבי לעבר ערים, שיבוש שגרה, איום יומיומי על המרחב הביתי. הרעיון ברור: אם תפגע מספיק חזק באוכלוסייה אזרחית, היא תלחץ על הנהגתה לסיים את המלחמה.

הרעיון הזה כמעט תמיד נכשל.

ישראל איננה המקרה היחיד. מדובר ברעיון שחוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה: לפי ההיגיון הזה אין צורך לכבוש שטח או לשלוט באוכלוסייה. אם תירה מספיק, אם תפציץ מספיק, אם תטיל אימה יומיומית, הציבור יתעייף, ילחץ ויכריח את מקבלי ההחלטות להיכנע.

ירי מסיבי לעבר ערים, שיבוש שגרה, איום יומיומי על המרחב הביתי. הרעיון ברור: אם תפגע מספיק חזק באוכלוסייה אזרחית, היא תלחץ על הנהגתה לסיים את המלחמה. הרעיון הזה כמעט תמיד נכשל

כך, בשנים האחרונות גם אוקראינה חווה מתקפות שיטתיות על תשתיות אזרחיות וערים. תחנות כוח, מערכות מים וחימום הפכו למטרות מרכזיות במאמץ לשבור את העורף האוקראיני וליצור עייפות מלחמה. מיליוני אזרחים חיו תקופות ארוכות תחת הפסקות חשמל וקור קיצוני.

אבל גם שם, למרות המחיר הכבד, לא נרשמה הקריסה החברתית או הלחץ הציבורי לכניעה שהתוקפים קיוו לו. אפילו להפך, המתקפות חיזקו את הנחישות להמשיך ולהילחם ואת חוסר הנכונות להתפשר או להיכנע לאויב.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות דומות. במהלך ההפצצות הגרמניות על לונדון במלחמת העולם השנייה, ההנחה הייתה שהפגיעה המתמשכת באוכלוסייה האזרחית תשבור את המורל הבריטי ותכריח את הממשלה לסיים את המלחמה.

זה לא קרה. תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטים, הציבור הסתגל להפצצות ושגרת חירום התפתחה בתוך שגרת החיים. הלחץ הציבורי לכניעה לא התממש. במקום קריסה, התחדדה והתגבשה הזהות הלאומית.

כאשר אומה חשה שהמלחמה היא קיומית, סף הסבל שלה עולה באופן דרמטי. ההיגיון הקר של ההרתעה מתנגש במנגנון עמוק יותר: אינסטינקט קולקטיבי של הישרדות. במילים אחרות, שוב ושוב מתברר כי ניסיונות להרתיע אוכלוסיות אזרחיות באמצעות פגיעה בעורף נכשלים.

גם באוקראינה, למרות המחיר הכבד, לא נרשמה קריסה חברתית או לחץ ציבורי לכניעה שהתוקפים קיוו לו. אפילו להפך, המתקפות חיזקו את הנחישות להמשיך ולהילחם ואת חוסר הנכונות להתפשר או להיכנע לאויב

מכאן עולה שאלה: אם תקיפה ממושכת של אזרחים כמעט שאינה מכריעה אומה, מה היא כן עושה?

התשובה המיידית היא הסתגלות. חברות לומדות לחיות תחת איום. הן מפתחות נהלים, שגרות ומנגנוני התמודדות שמאפשרים להמשיך לתפקד גם כאשר הסכנה נוכחת בחיי היומיום.

מי שמאמין שירי מסיבי על אזרחים יכריע אומה – מתעלם מתכונה אנושית בסיסית: היכולת האנושית להסתגל גם למצבים קיצוניים. דווקא הטרגדיה של תקיפת אזרחים איננה בהכרח בהכרעה שהיא אמורה להשיג, אלא בכך שהיא משנה בהדרגה את הדנ"א של החברה המותקפת. 

הניסיון הישראלי של השנים האחרונות מחדד את הפרדוקס הזה. ירי מסיבי ומתמשך לעבר אוכלוסייה אזרחית לא הביא לקריסת החברה. להפך, התפתחה "שגרת מלחמה". ילדים יודעים מהי אזעקה. הורים יודעים לחשב זמן למרחב מוגן. מקומות עבודה פועלים תחת ירי. חברה שלמה למדה לחיות עם איום יומיומי.

השאלה איננה רק האם אומה נשברת. השאלה היא מה קורה לה כשהיא לא נשברת. מה התוצאה של ה"התרגלות" הזו?

1

אפשרות אחת היא דווקא התחזקות החברה לאורך זמן. כאשר חברה מרגישה מותקפת כקולקטיב ומתפתחת תחושה שאין לה ברירה אלא להמשיך ולהיאבק, היא נוטה להתלכד. הסולידריות גוברת. תחושת השותפות מתעצמת, והנכונות לשאת במחיר, נתפסת כחלק בלתי נמנע מן המאבק על עצם הקיום. גם הזהות מתבהרת.

ישנה יכולת אנושית להסתגל גם למצבים קיצוניים. דווקא הטרגדיה של תקיפת אזרחים איננה בהכרח בהכרעה שהיא אמורה להשיג, אלא בכך שהיא משנה בהדרגה את הדנ"א של החברה המותקפת

2

אפשרות שנייה היא היחלשות החברה. גם כאן יכולה להתקיים אותה תחושת "אין ברירה", אך לאורך זמן האיום המתמשך שוחק את החברה. העייפות המצטברת, חוסר הוודאות והשיבוש המתמשך של שגרת החיים עלולים להחליש ולפגוע בתחושת הביטחון של הציבור ולהגביר את העייפות מן המאבק. לא קריסה פתאומית, אלא היחלשות איטית: פחות אמון, פחות סבלנות, ופחות יכולת לשאת את המתח המתמשך.

3

ויש גם אפשרות שלישית, אולי המסוכנת מכולן והיא אדישות. יש חשש שהחברה הישראלית צועדת אליה לאחר שנתיים וחצי של מלחמה. כאשר האיום הופך לשגרה ותחושת ה"אין ברירה" מתקבעת, החברה אינה נשברת, אך היא גם אינה מגיבה כפי שהייתה מגיבה בתחילת הדרך. אזעקות וירי הופכים לרעש רקע של החיים, ובתוך השגרה הזו מתפתחת זילות בחיי אדם. אירועים שבעבר היו מזעזעים חברה שלמה הופכים בהדרגה לחלק מן החדשות היומיות השגרתיות. חלה שחיקה איטית. הנפש הציבורית מתקהה. האיום המתמשך יוצר עייפות עמוקה, אולי אף ציניות או חוסר אכפתיות למה שקורה מסביב.

*  *  *

ייתכן שכאן טמון הפרדוקס של הניסיון לשבור את העורף.

כאשר אזעקה הופכת לרעש רקע, וכאשר החריג הופך לנורמה, מרקם הרגישות הקולקטיבית משתנה. החברה לא נשברת, אבל גם לא נשארת כפי שהייתה.

כאשר האיום הופך שגרה ותחושת ה"אין ברירה" מתקבעת, החברה לא נשברת, אך גם לא מגיבה כפי שהגיבה בתחילת הדרך. אזעקות וירי הופכים לרעש רקע של החיים, ובתוך השגרה הזו מתפתחת זילות בחיי אדם

הניסיון להכריע מערכות באמצעות פגיעה באזרחים כמעט תמיד נכשל. אך הוא עלול לשנות בהדרגה את הדנ"א של החברה המותקפת ולהותיר בה חותם שלילי לטווח הארוך. כך, גם החברה הישראלית תיאלץ להתמודד עם החותם שהותירו בה שנות המלחמה האחרונות.

ד"ר ציפי ישראלי, מרצה, חוקרת ומומחית לחברה הישראלית, קבלת החלטות, אסטרטגיה וחוסן לאומי וחברתי, חברת פורום דבורה.