מתווה הפיצוי למשק שעליו הודיע משרד האוצר בימים האחרונים נראה טוב על הנייר: העקרונות זהים למתווים ממשברים קודמים, מוכרים לציבור ולגופי הממשל, מעניקים ודאות ובהירים – עד כדי כך שהממשלה ערוכה ליישם אותם "בלחיצת כפתור". ניתן דגש מיוחד למענה לעסקים קטנים ובינוניים, "שמהווים את חוט השדרה של הכלכלה", תחת העיקרון ש"מי שנפגע יותר מקבל יותר".
אלא שבפועל, המתווה משאיר את העסקים הקטנים והבינוניים כשהם מדממים בצד ההכנסות, לאחר שהמדינה כפתה עליהם השבתה כמעט מוחלטת, וההוצאות ממשיכות לדפוק כמו שעון.
המתווה גם מפלה את המגזר הפרטי לרעה לעומת הציבורי, ולא נותן לעסקים גיבוי מול הבנקים ובעלי הנכסים. ערב החג, הם נשארים בחוסר ודאות – וגם הפיצוי שכן מובטח יצטרך לעבור את משוכות החקיקה.
המתווה גם מפלה את המגזר הפרטי לרעה לעומת הציבורי, ולא נותן לעסקים גיבוי מול הבנקים ובעלי הנכסים. ערב החג, הם נשארים בחוסר ודאות – וגם הפיצוי שכן מובטח יצטרך לעבור את משוכות החקיקה
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התגאה ביום ראשון בלילה בהעברת התקציב שיאפשר לממשלה להוציא את ימיה. עם זאת, המדינה נכנסה למלחמה בלי לדאוג מראש שמי שמחזיק אותה כלכלית יוכל לשרוד את המכה שמממנת את הכספים הקואליציוניים ואת הוצאות הביטחון האדירות.
עובדים בלבטל
"העסק שלי סגור מ-11 במרץ, כל תשעת העובדים בחל"ת. אנחנו מוכרים נופש בבתי מלון בארץ וזו עיקר הפעילות", אומר גיל וקנין, שסוכנות הנסיעות שלו מציינת באביב הזה 30 שנות פעילות.
וקנין צריך להתמודד עם מצב שבו הפעילות יורדת כמעט לאפס, התזרים המועט שנכנס חוזר ברובו ללקוחות – אבל ההתחייבויות נערמות ואין פיצוי הולם באופק. במקביל, הוא עצמו אחראי לדאוג שתשעת העובדים הוותיקים שלו ישרדו כלכלית וגם לשמר אותם, כדי שבבוא הזמן יוכל להצית מחדש את גלגלי ההזמנות.
"יש לי רק הוצאות, אני מחזיק משרדים עם כל המערכות בכ-60 אלף שקל בחודש בלי הכנסות כי המדינה סגרה את הענף שלנו", מוסיף וקנין. "אני לא יכול להגיע למשרדים עם העובדים כי אין לי מה למכור.
"רוב המלונות מלאים במפונים כך שההיצע הולך ומתמעט ואנשים חוששים לנסוע. השמיים סגורים וכמעט שאין טיסות לחו"ל אז אני לא יכול להוציא שום דבר לשם, למרות שיש כאלה ש'מתגנבים' למעבר טאבה.
"אנחנו עסוקים בלבטל הזמנות כשרק הבעלים של העסק עובדים בזה בחינם. מחזירים כסף ללקוחות לפי שער הדולר ומשלמים המון על המרות. יש קבוצה שאמורה להגיע באפריל ואני כבר יודע שצריך להחזיר את הכסף"
"אנחנו עסוקים בלבטל ולהזיז הזמנות כשרק הבעלים של העסק עובדים בזה בחינם. מחזירים כסף ללקוחות לפי שער הדולר ומשלמים המון על המרות. יש קבוצה שאמורה להגיע באפריל ואני כבר יודע שתתבטל וצריך להחזיר את הכסף".
חוטפים מכל הכיוונים
עסקי התיירות הם הנפגעים הראשונים של המשברים בשנים האחרונות, כך שלסבב הנוכחי הם מגיעים כשכריות הביטחון שלהם מדוללות. "זה מצב נתון שלקחתי בחשבון, אבל אני משלם מיסים כשכיר בעל שליטה ולא מקבל שקל", משתף וקנין.
"אני יושב בבית ועובד כמו חמור בלי לראות כסף שאותו אני מוציא על המשרד הסגור. אתה מגיע למשבר הזה אחרי שש שנים שאתה חוטף וגמרו לך את כל הרזרבות".
"אני יושב בבית ועובד כמו חמור בלי לראות כסף שאותו אני מוציא על המשרד הסגור. אתה מגיע למשבר הזה אחרי שש שנים שאתה חוטף וגמרו לך את כל הרזרבות"
"אני חוטף פעמיים", וקנין ממשיך, "מבטל עסקאות שעשיתי ושילמתי עליהן משכורות אבל לא יוצאות לפועל. פעם שנייה מלונות מבטלים עסקאות כי יש מפונים ומבקשים להעביר למלון אחר, באילת או בטבריה, אבל הלקוח הזמין לים המלח אז גם הם מבטלים".
המתווה שמוצע לעסקים מכסה רק 75% ממשכורות העובדים שבחל"ת, בעוד שבמגזר הציבורי מובטח עבורם פיצוי מלא. גם לאחר אישור מתווה החל"ת אמש (שני) בכנסת, רק עובדים שנעדרו יותר מעשרה ימים יקבלו זכאות לדמי אבטלה. המשמעות היא שעובדים שנעדרו בימים הראשונים וחזרו לאחר ההקלות בהנחיות פיקוד העורף, יצטרכו לקוות שמעסיקים ישלמו להם עבור הימים האלה.
על שאר ההוצאות הקבועות, המעסיקים יוכלו לקבל פיצוי רק עד 22% בהתאם להוכחת הירידה בפדיון. וקנין מתקשה להבין את האפליה ומתרעם על הסרבול שצפוי למי שינסה לממש את הזכאות: "למה היום מיליון שכירים במגזר הפרטי יקבלו פחות מ-600 אלף במגזר הציבורי? תנו לי להוציא את העובדים לחל"ת ושיקבלו מאה אחוז שכר מהיום הראשון. הם איתי מעל 20 שנה ולא פחות טובים.
"חוץ מזה יש סיוע חלקי בהוצאות, אז אני צריך להוכיח להם שכל שקל שקיבלתי בכלל לא קשור למלחמה".
חונקים את העסק בהלוואות
על מקדמות שיוכלו לסייע לעסקים להעביר את החג אין מה לדבר. "במקרה הטוב נראה את הכסף באמצע מאי או תחילת יוני, אם בכלל. זאת אומרת שאני הולך להעביר את העובדים שלי חג עם חצי חל"ת, כי את החלק שלי של המשכורת אני מעביר להם יחד עם תווי שי, שלא יישבו בבית ויגוועו ברעב ומקווה שהמדינה תשלם את החלק היחסי שלה, אחרת אני אצטרך להשלים אותו.
"אם אין לי רזרבות אישיות אני לא מגיע לחג הזה בכלל. הבנקים מעמיסים כמה שיותר הלוואות בריביות פסיכיות. יש לי הלוואה ממלחמה קודמת בערבות מדינה, מה אני אמור לעשות איתה?"
"אם אין לי רזרבות אישיות אני לא מגיע לחג הזה בכלל. הבנקים מעמיסים כמה שיותר הלוואות בריביות פסיכיות. יש לי הלוואה ממלחמה קודמת בערבות מדינה, מה אני אמור לעשות איתה? הבנק מנסה ללכת לקראתך אבל אתה חונק את העסק וממשכן את הבית – למה? המדינה סגרה לי את העסק וצריכה לקחת אחריות. למדינה יש את כל הנתונים, למה אני צריך לפנות אליהם בכלל?"
וקנין הוא גם יו"ר איגוד השכירים בעלי השליטה שמייצג עסקים בתחומי התיירות, התרבות, הפקות ועוד. בסופו של דבר הוא קובל על כך שהם בכלל צריכים לחכות למתווה מיוחד שיאושר בכנסת, במקום שהפיצוי והסיוע לעסקים יהיו זמינים ונגישים באופן אוטומטי מתחילת המלחמה הנוכחית או זו שתבוא לאחריה.
"איך הם לא מסוגלים להמציא נוהל אחד פשוט שמביא אותך למצב שיש נוסחה מוכנה ולא צריך להתחיל לחכות לחוקים שיעברו במיוחד בזמן המלחמה?" הוא תוהה.
"אחרי שבוע מקבלים ככה ואחרי חודשיים מקבלים כך וכך. זה לא מצב חדש, כבר שש שנים אותו דבר. למה צריך לרדוף אחריהם שייתנו לי פיצוי על המיסים שאני משלם? בממשלה אין עם מי לדבר, אלה אנשים שלא מבינים מה אתה רוצה מהם.
"יש לנו עסקים באיגוד, כמו אולמות אירועים שאין להם עבודה, ובעלי הנכסים רוצים את השכירות. למה הם צריכים לשלם ארנונה אם המקום לא משרת אותם? המתווה צריך להיות ברור – 90% הנחה בארנונה לכל עסק סגור. אני לא יכול ללכת למשרד ואסור לי להסתכן כשיש לי ילדים בבית.
"הילדים שלי במילואים. אני פטריוט ומוכן לשכב על הגדר למען אחרים, ולרוץ למקלט ולחזור זה לא מה שישבור אותי. אבל אני מאוכזב מהמדינה. אתם רוצים שיהיה חוסן בעורף? החוסן מתחיל כלכלית"
"הילדים שלי במילואים. אני פטריוט ומוכן לשכב על הגדר למען אחרים, ולרוץ למקלט ולחזור זה לא מה שישבור אותי. אבל אני מאוכזב מהמדינה. אתם רוצים שיהיה חוסן בעורף? החוסן מתחיל כלכלית. יש פה אנשים שיעברו את החג בצורה לא הוגנת, אני לא אמור לאכול מהחסכונות שלי כי המדינה עושה אפליה בין העובדים. זה לא עובד ככה".
פיגוע כלכלי
"יש פה הפקרה מתמשכת של שש שנים לעסקים קטנים ובינוניים. ביד אחת המדינה כאילו נותנת אבל בעצם כלום – חונקים את העסקים. זה כשל מערכתי רב ממדי. אנחנו השכפ"ץ הכלכלי לביטחון המדינה ולא מקבלים הגנה", אומרת גלית בן שמחון. לפני שבע שנים היא ייסדה את חלל העבודה השיתופי "פנתרה" ברחוב הארבעה בתל אביב.
אלא שמעשה שטן, מהר מאוד הגיעה הקורונה ואיתה נולד הפטנט שאמור לסייע לעסקים והתברר כטבעת חנק. "כל משבר כזה הוא פיגוע כלכלי", היא מסבירה. "הציעו הלוואות בערבות מדינה שאמורות להיות חבל הצלה כשהמדינה ערבה אבל זו פיקציה, כי הערבות לא נכנסת לתוקף אלא לאחר שהבנקים וידאו שנכנסו לכל הנכסים של בעל העסק, עיקלו, עצרו מסגרות אשראי והורידו את הדירוג.
"הציעו הלוואות בערבות מדינה שאמורות להיות חבל הצלה אבל זו פיקציה, כי הערבות לא נכנסת לתוקף אלא לאחר שהבנקים וידאו שנכנסו לכל הנכסים של בעל העסק, עיקלו, עצרו מסגרות אשראי והורידו את הדירוג"
"רק אחרי שהבנק הוכיח שמיצה את היכולות לקחת כסף ויש לו עניין לוודא את זה, להבדיל מהלוואות רגילות שבהן אין ערבות מדינה, כאן עדיף להם שהנושה יפשוט רגל כדי שיקבלו את הערבות. אז הבנקים מתנהגים בצורה יותר אגרסיבית במקום שהמדינה תציע לשלם והבנקים ימחלו להם על שלושה חודשים בתשלומים".
מעבר להוצאות המימון יש הוצאות קבועות שהכבדה שבהן היא השכירות: "חברות גדולות עם הרבה נכסים עומדות בדווקנות על חוזים מהעולם הישן שלפני הקורונה. יש מעט צדיקים אבל הרוב דורשים שכר דירה מלא על עסקים ריקים והממשלה עומדת מהצד ולא מאשרת פיצוי שיוריד את הנטל מהשוכר המוחלש. אולי לא לוקחים את חודש המלחמה אבל יגבו אותו אחר כך".
משלמים מיסים כרגיל
בן שמחון מצביעה על כך שרק חלק קטן מההוצאות מכוסות ויש כאלה שלא כלולות בפיצוי, בעוד שאת המיסים המדינה והרשויות המקומיות מצפות ממנה לשלם כרגיל.
"בעסק שלי האירועים נמחקו לגמרי, כך גם חדרי הישיבות והשוכרים לא מגיעים כי לא ישאירו את הילדים בבית ויש אזעקות בדרך, אז גם אני כמעט לא מגיעה ומשאירה רק את המנקה בעסק", היא מתארת. "גם אם ירדת ב-80% מההכנסות הם נותנים כיסוי לחלק קטן מההוצאות הקבועות. מאיפה עסקים ישלמו את היתרה? זה כולל ארנונה, חשמל, מים, דמי ניהול.
"יש גם את העובדים הפרילנסרים שלא מכירים בהם כזכאים לחל"ת וזה עוד אסון בפני עצמו, אז אתה מדווח גם אותם בהוצאות הקבועות ומקבל רק 15% בעוד שאם היו שכירים היית מקבל 75% ובמגזר הציבורי מאה אחוז, וגם זו שערורייה.
"הדבר הנוסף הוא שיא האבסורד: בחודש מרץ, למשל, שולחים לך לשלם מע"מ כרגיל, כאילו אין מלחמה ויש מאיפה לשלם, אבל הקופה ריקה. גם עבור פברואר לא יכולים לשלם כי במרץ אין הכנסות. מאיזה כסף?
"הדבר הנוסף הוא שיא האבסורד: בחודש מרץ, למשל, שולחים לך לשלם מע"מ כרגיל, כאילו אין מלחמה ויש מאיפה לשלם, אבל הקופה ריקה. גם עבור פברואר לא יכולים לשלם כי במרץ אין הכנסות. מאיזה כסף?"
"למה לא עוצרים מיסים, לא מוותרים על מע"מ, ארנונה, משהו? בנקים לא יכולים לעצור הלוואות ולפרוס אותן לעוד כמה חודשים בלי ריבית? המדינה לא יכולה להיכנס לנעלינו בהלוואות בערבות מדינה? אתם מגנים על בנקים ועל בעלי נכסים?"
לממשלה יש זמן
למעשה, בנק ישראל פרסם מתווה של הקלות למשקי בית וגם לעסקים קטנים, שיכולים לקבל דחייה של חודשיים בהלוואות בסכום של עד שני מיליון שקלים. אלא שגם זה לא מובן מאליו ונתון לרצון הטוב של הבנק.
"יש בנקים שלא מתנהלים לפי זה", בן שמחון מוסיפה, "לחברה שלי אמרו, 'לקחת הלוואה אשתקד וכתבת שלא תקחי אותה שוב'. כל סניף מתנהג כבריון השכונתי. אנחנו לא מבקשים נדבות, רק דורשים הגינות. אי אפשר להמשיך ככה שאנחנו מנשימים את הבנקים ואת בעלי העסקים הגדולים.
"אנחנו מדממים כבר שש שנים ורוצים הכרה משפטית בנסיבות מלחמה. לא יכול להיות שאנחנו עומדים לבד מול הרשויות. לי במקרה יש סעיף של 'כוח עליון' בחוזה. וברגע שתסתיים המלחמה הם יקלו עלינו.
"אז יפרסו את השכירות המלאה לשלושה-ארבעה חודשים, אבל מי יכול לעמוד בזה? המלחמה עוצרת לא רק את החודשים האלה. יש השקעות שנעשו חודשים לפני ועסקים לא משופים על הדבר הזה – לא על ההכנסות שאיבדו ולא על ההוצאות שהוציאו.
"הממשלה הייתה עסוקה בתקציב ולא ישבו לאשר את הפיצוי לעסקים. המלחמה תימשך עוד חודש אז גם אפריל הלך והם עושים את הדיון רק אחרי פסח? איך אנשים אמורים לשבת בחג?"
"אין התחשבות בעסקים עונתיים, כמו אלה שהיו אמורים לעשות אירועים בפורים ובפסח. בראשון לחודש לאנשים אין כסף לאכול והמתווה עדיין לא אושר. הממשלה הייתה עסוקה בתקציב ולא ישבו לאשר את הפיצוי לעסקים. המלחמה תימשך עוד חודש אז גם אפריל הלך והם עושים את הדיון רק אחרי פסח? איך אנשים אמורים לשבת בחג?"













































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנושוב פעם ועוד פעם העסקים והעצמאיים המשלמי מיסים ויהי מה מהקטנים ועד הבינוניים קורסים ואין מי שיגן עלינו שוב. קמו איגודים כאלה ואחרים ושוב אין לובי אין קולות אין כבר מאיפה… מדוע אנחנו לא שווי זכויות?!