בשלוש הרשומות שפרסמתי לאחרונה, הצגתי אבחנה חלוצית ומקיפה על התהליך המפרק את יסודות המדינה: עליית הקקיסטוקרטיה – שלטון הגרועים ביותר. הניתוח נעשה בשלושה שלבים:

ראשית, הוצגה האבחנה הקלינית של "היעדר המדינה" והעדפת הנאמנות השבטית על פני הכשירות; שנית, נחשפה האנטומיה של הריקבון המבני, ההופך את המערכת ל"חצר ביזנטית" המנותקת מהמציאות; ולבסוף, נותחה האנטומיה של הכשל בתהליכי קבלת ההחלטות, המונעים על ידי הטיות קוגניטיביות וסירוס הדרג המקצועי.

כעת, הבשלת התובנות הללו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המשאב הלאומי היקר מכל שנגנב מאיתנו: הזמן הציבורי.

הבשלת התובנות לגבי התהליך המפרק את יסודת המדינה, עליית הקקיסטוקרטיה – שלטון הגרועים ביותר, מחייבת אותנו להישיר מבט אל המשאב הלאומי היקר מכל שנגנב מאיתנו: הזמן הציבורי

הממלכתיות כניהול זמן ואחריות בין-דורית

ממלכתיות איננה מושג מופשט או עיסוק בסמלים וטקסים; היא היכולת המעשית של מדינה לנהל זמן. פירושה הוא היכולת לראות מעבר לאופק המיידי, לשאת באחריות בין-דורית, ולשלם מחיר פוליטי בהווה כדי למנוע אסון בעתיד שיושת על נכדינו ונינינו.

ממלכתיות היא העדפת טובת הכלל על פני המגזר או הפרט. היא המצפן המאפשר למנהיגות לומר "לא עכשיו" ללחצים רגעיים – לטובת יציבות, פיתוח והתקדמות ארוכי טווח.

אך יש להבין: אובדן זמן הוא אובדן שאין לו החזר. בניגוד למשאבים פיננסיים שניתן לגייס מחדש, זמן אבוד בבניית תשתית או בחינוך של דור הוא כשל שאין לו יכולת תיקון.

הקקיסטוקרטיה פועלת בתוך "מלכוד קוגניטיבי" הרסני, המוכר כאפקט דאנינג-קרוגר. זהו מצב שבו אנשים בעלי מיומנות נמוכה סובלים מ"עליונות אשלייתית" – חוסר הכשירות שלהם מונע מהם את היכולת לזהות את היעדר כישוריהם.

כשהבורות הופכת לביטחון עצמי מסוכן בדרג המדיני, המערכת מאבדת את יכולת ההבחנה בין עיקר לטפל. היא מכווצת את האופק התכנוני לכדי קדנציה פוליטית, ובכך גוזרת על הציבור נסיגה חזרה לתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו – למאבק הישרדותי תמידי שבו העיקר נזנח לטובת הטפל, והחשוב נדחק מפני הדחוף.

ממלכתיות היא העדפת טובת הכלל על פני המגזר או הפרט. המצפן המאפשר למנהיגות לומר "לא עכשיו" ללחצים רגעיים – לטובת יציבות, פיתוח והתקדמות ארוכי טווח. אך יש להבין: אובדן זמן הוא אובדן שאין לו החזר

ארבעת עמודי השבר: מהתעוזה אל השיתוק

הדוגמאות לכשל זה הנן רבות, אך ארבע מהן שאביא להלן ממחישות את עומק השבר המבני שנוצר כאן:

1

שחיקת מערך המגן: הפער בין "כיפת ברזל" ל"שעות מנוע".

הפגיעה בצה"ל אינה רק שאלה של תקציבים והצטיידות; היא ניבטת משחיקה קיצונית ב"שעות מנוע" של טנקים ומטוסים ובריקון מְלֵאֵי חִמּוּשׁ. אולם השבר עוד עמוק הרבה יותר: הוא מכרסם בתשתית האנושית.

מדובר בשחיקה נפשית של מערכי הסדיר והמילואים, פגיעה אנושה בשדרת הפיקוד הצבאי ובאמון הציבור בה, וירידה במוטיבציה להתנדבות ולשרות לנוכח אי-שוויון בנטל המעמיק.

כאן בולט הפרדוקס הישראלי: בתחומי הביטחון ידענו בעבר להפגין תכנון חלוצי וארוך טווח – מפרויקט ה"מרכבה", דרך מערכות ה"חץ" ו"כיפת ברזל", ועד להובלה עולמית בלוויינות וסייבר. הצלחות אלו היו פרי של תפיסה ממלכתית שראתה עשורים קדימה. השחיקה הנוכחית היא עדות לכך שהקקיסטוקרטיה החלה לכלות גם את "איי המצוינות" הללו.

2

אובדן התעוזה וההחלטה: העתיד שנקבר בבטון.

בעבר, למדינת ישראל הצעירה הייתה תעוזה לתכנן עשורים קדימה גם בתנאי מחסור. מתחת למגדל "כלבו שלום" בתל אביב, שנבנה בשנות ה-60, עדיין קיימת תשתית נטושה שהוכנה לתחנת מטרו עתידית – עדות דוממת לממלכתיות בעבר שידעה לחזות צורך עתידי ולפעול למענו הרבה לפני שהוא הפך למשבר כמעט בלתי פתיר.

בתחומי הביטחון הפגנו בעבר תכנון חלוצי וארוך טווח – ה"מרכבה", ה"חץ", "כיפת ברזל", והובלה עולמית בלוויינות וסייבר. ההצלחות היו פרי תפיסה ממלכתית שראתה עשורים קדימה. אך "איי המצוינות" מתכלים

זה ההבדל בין מערכת מֶטְרוֹ אפשרית לבין פקק מתמשך שמוגדר כגזירת גורל. היום, בעידן הקקיסטוקרטיה, אנו עדים לשיתוק בקבלת החלטות אסטרטגיות: מהסאגה הבלתי נגמרת של שדה תעופה חליפי לנתב"ג (בדרום או בצפון), ועד להחלטה על פרויקטים תשתיתיים כמו הקמת איים מלאכותיים לשדה תעופה או לתעשיות מזהמות. זהו שיתוק שנובע מהעדפת ה"כאן ועכשיו" הפוליטי על פני פתרונות שפירותיהם ייקטפו רק בקדנציות הבאות.

3

הפקרת המשאב הלאומי: הכשל התכנוני של המרחב.

הדוגמה המובהקת ביותר לגניבת "הזמן הציבורי" נמצאת בניהול משאבי הטבע. במקום תפיסה ממלכתית המנהלת את הים, החוף ומשק המים כנכסים לדורות, המערכת נסוגה לניהול הישרדותי.

בעבר ראינו תכנון ארוך טווח מפואר בפרויקט המוביל הארצי ובמערך ההתפלה הלאומי. לעומתם, כיום אנו עדים לכשל תכנוני מחפיר: ייבוש המעיינות וים המלח, התמוטטות המצוק החופי, הפקרת הים לזיהום, ריקון מאגרי גז אסטרטגיים ואינטרסים צרים.

הכניעה לאוליגרכים בעלי זיכיונות והפיכת המדינה למאגר של ג'ובים מגזריים היא תוצאה ישירה של אובדן הראייה לרחוק. כשאין תכנון ארוך טווח, המשאבים הופכים ל"שלל" שמתחלק היום, מבלי לחשוב על המחסור הבלתי-הפיך של מחר.

בעבר ראינו תכנון ארוך טווח מפואר במוביל הארצי ובמערך ההתפלה הלאומי. כיום אנו עדים לכשל תכנוני מחפיר: ייבוש המעיינות וים המלח, התמוטטות המצוק החופי, הפקרת הים לזיהום, ריקון מאגרי גז אסטרטגיים ועוד

4

חיסול תפקיד "נציב הדורות הבאים": רצח הראייה לרחוק.

ביטול המוסד הזה בכנסת ובכל ועדותיה היה האקט הסמלי והמעשי של רצח הראייה לרחוק. נציב הדורות הבאים שימש כ"עוגן זמן" – תפקיד שתכליתו להזכיר למחוקק את השלכות מעשיו בעוד שלושים שנה. בלעדיו, הקקיסטוקרטיה יכולה להמשיך ולכלות את המחר למען הישרדותה הפוליטית היום, ללא כל גורם שיציב מראה מול הבזבוז המופקר של עתידנו.

האבחנה: מחלה של החלטה, לא של יכולת

הניתוחים הקודמים חשפו אמת מטלטלת: הבעיה איננה חוסר יכולת. לישראל יש את המקצוענות הנדרשת בדרגי השטח, במוקדי הטכנולוגיה ובארגונים האזרחיים. ראינו זאת בשיאו של משבר ה-7 באוקטובר, כאשר אזרחים וארגונים מילאו את הוואקום המבהיל של "היעדר המדינה" במערכי לוגיסטיקה וחילוץ מופלאים.

הבעיה היא היעדר החלטה מודעת להחיל את אותה תרבות תכנון ממלכתית, שהוכיחה את עצמה בפרויקטים ביטחוניים וטכנולוגיים אדירים, גם על התחומים האזרחיים והחברתיים.

בעוד שבתחומי הביטחון ידענו להקים את הכור בדימונה ולתכנן את ה"לביא" ואת ה"חץ" ואת "כיפת ברזל", הרי שבתחומי החיים האזרחיים, מבריאות ודיור ועד תחבורה וסביבה, המערכת בחרה בבינוניות קדנציאלית ככלי לשליטה.

האבחנה הושלמה. המאבק הנוכחי אינו רק על זהותו של העומד בראש או על ניצחון בבחירות הקרובות; זהו מאבק על עצם היכולת לקיים כאן מדינה מתפקדת, רציונלית ומוסרית. הדרך לתיקון מתחילה בהבנה שהקקיסטוקרטיה היא מערכת מתוכננת הפועלת ב"וואקום" של נתונים והיעדר זיכרון ארגוני. לכן, עלינו להציב מולה מערכת מתוכננת לא פחות, המבוססת על השבת המקצוענות והאחריותיות למרכז הבמה.

נציב הדורות הבאים שימש כ"עוגן זמן" – שיזכיר למחוקק את השלכות מעשיו בעוד 30 שנה. בלעדיו, הקקיסטוקרטיה יכולה להמשיך ולכלות את המחר למען הישרדותה הפוליטית היום, ללא כל גורם שיציב מראה מול הבזבוז

גם לציבור יש תפקיד: ממלכתיות איננה רק תכונה של ממשלות, אלא ציפייה אזרחית עקבית – לדרוש אופק, להתנגד לקיצורי דרך, ולא להסתפק בניהול של הווה מתכלה. חייבת להיות נכונות ציבורית נחושה לדרוש זמן, עומק ואחריות – גם כשהתוצאה איננה מיידית.

בימים הקרובים תפורסם התזה השלמה – תוכנית עבודה רעיונית ומעשית שמטרתה לקדם את החלפת הקקיסטוקרטיה ולצקת את היסודות המבניים הנדרשים להשבת האופק הלאומי והזמן הציבורי של ישראל. זהו המעבר מאבחון המחלה לכתיבת המרשם לשיקום הממלכתיות.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.