75 שנים לאחר שאדי דה וינד כתב ספר באושוויץ-בירקנאו, ספרו של הרופא המנוח תורגם לאנגלית וליותר מ-10 שפות נוספות. הספר Last Stop Auschwitz: My Story of Survival From Within the Camp, שצפוי לצאת ב-20 בינואר, נכתב במהלך הימים שאחרי שחרור מחנה ההשמדה מהנאצים.
דה וינד החביא את הספר מתחת לערימת בגדים ישנים מתחת למיטה, והשתמש במחברת ועפרונות שמצא במחנה, כדי לנסח את הגרסה שלו לאירועים.
דה וינד היהודי-הולנדי, שלא ידע האם ייפול לידי הרוסים, הגרמנים או ידיים אחרות, השתמש בשם העט האנס ואן דאם.
הספר הוא מונטז' של האכזריות במחנה מול האהבה של דה וינד לפריידל, אשתו שהייתה כלואה לא רחוק ממנו ממנו ב"בלוק 10" הידוע לשמצה.
בספר שלו, דה וינד כתב על הריח של "בשר צרוב" העולה מהארובה של המשרפה של אושוויץ, והאופן בו הדבר השפיע על הלך הרוח שלו. "אתה עייף, חולה ונגעל מעצמך, כי אתה בן אדם וחייל SS הוא גם בן אדם'", כתב דה וינד.
על אף ש"Last Stop Auschwitz" פורסם לראשונה בהולנדית ב-1946, הוא לא נמכר היטב מעבר לקהילת השורדים. מאז מותו של דה וינד ב-1987, חברה משפחתו עבדו על פרסום הספר בהיקף גדול יותר במספר שפות.
"הספר הזה הוא אולי הזיכרון היחיד ממחנה השמדה בשואה אשר נכתב במקום עצמו, בזמן אמת ולא הושפע מהזיכרון הדוהה או הלא מדויק, לא הושפע מסיפורים או דיווחים שהופיעו לאחר מכן", אומר דוריאן דה וינד, שסבא-רבא שלו היה אחיו של סבו של אדי דה וינד.
"הספר הזה הוא אולי הזיכרון היחיד ממחנה השמדה בשואה אשר נכתב במקום עצמו, בזמן אמת ולא הושפע מהזיכרון הדוהה או הלא מדויק, לא הושפע מסיפורים או דיווחים שהופיעו לאחר מכן"
המשפחה רואה בפרסום הספר באנגלית את הגשמת ההבטחה של דה וינד מ-1945, אז נפגש עם הולנדית צעירה בשם רוזי בשדות המושלגים ליד אושוויץ. המחנה זה עתה שוחרר, והאנשים חיפשו מזון, תרופות וחדשות על אהוביהם.
"לעולם לא יאמינו לנו בהולנד כשנחזור ונספר את כל זה", אמרה רוזי, שברחה מצעדת מוות. לפני כן, היא צפתה באמה מתה מרעב ואולצה לקבור אותה.
"אנחנו נדאג שיאמינו לנו, יהיו דיווחים רשמיים שיוכיחו את האמת של הסיפורים שלנו", אמר דה וינד. "ואם מישהו עדיין לא יאמין לזה, אני אשאל אותם: אז איפה אמא שלי, אבא שלי, האחים שלי ועוד עשרות אלפים".
"להתקיים בתוכו"
במהלך תקופת השואה, אדי דה וינד היה ברגעים מרכזיים במלחמה. לפני סילוקם של הסטודנטים ואנשי הסגל היהודים מאוניברסיטאות הולנדיות על ידי הנאצים, דה וינד היה הרופא היהודי האחרון לסיים את הלימודים באוניברסיטת ליידן.
זמן לא רב לאחר מכן, הוא נלקח במהלך הפוגרום הידוע לשמצה ב-23 בפברואר, 1941, בו הגרמנים עצרו 427 גברים יהודים ברובע היהודי העתיק של אמסטרדם.
לאחר שנשלחו למחנה ליד שרול, הגברים הוכו ועברו בדיקות רפואיות, על פי בנו של דה וינד, מלצ'ר. "אבא שלי, שהיה רופא, הצליח לשכנע שהוא נדבק בשחפת ויחד עם 11 נוספים הוא נשלח משם. הגברים ברחו מהמחנה כשברחו בזיגזג מתוך פחד שיקבלו ירייה בגב", אמר מלצ'ר דה וינד לזמן ישראל. מתוך 427 הגברים שנעצרו באותו יום באמסטרדם, רק שלושה – בהם אביו – שרדו את השואה.
לאחר מכן, דה וינד נקט בצעד שאף רופא יהודי הולנדי נוסף לא נקט, ככל הידוע: הוא הגיע מיוזמתו למחנה המעבר ווסטרבורק בניסיון למנוע את גירוש אמו לאושוויץ. בתמורה לשחרורה, דה וינד הבטיח כי לרשויות כי ישמש שם כרופא.
אבל כאשר דה וינד הגיע לווסטרברוק, הוא הבין שאמו כבר נשלחה לאושוויץ.
על רקע החדשות שהחריבו את עולמו, הוא נותר במחנה המעבר כדי לטפל באנשים שהיו מיועדים ל"מיקום מחדש" בפולין הכבושה, וקיבל את המשימה העגומה לקבוע מי מהאסירים חולה מידי בשביל הטרנספורט הבא.
אחת מהאחיות הצעירות בהן נפגש דה וינד במבנה המרפאה לכדה את תשומת ליבו. תוך מספר שבועות מהפגישה איתה, דה וינד ביקש מפריידל קומורניק להיות אשתו והיא הסכימה. במארס 1943 צילומי החתונה מראים את הזוג כשהם יושבים, מוקפים בחברים, חברים לעבודה וזר פרחים לפניהם.
בהמשך אותה שנה, הזוג גורש לאושוויץ. שלא כמו יהודים רבים שנשלחו למחנות ההשמדה – בירקנאו או אושוויץ II- בני הזוג דה וינד לא "נבחרו" למוות עם הגעתם. במקום זאת, הם נאסרו באושוויץ I, המחנה הראשי, במגורים סמוכים.
"הולנד בנתה מחדש את המדינה ההרוסה שלה ולא היה עניין גדול בסיפור של היהודים שחזרו מהמחנות. הם לא התקבלו בחום גדול בכל מקרה. ספרים על הנושא אף נקראו בציניות 'ספרות גדר תיל'"
בעוד שדה וינד עבד במבנה המרפאה, פריידל נאסרה ב"בלוק 10" הידוע לשמצה. בתוכו, "רופאים" של ה-SS ביצעו ניסויים בנשים, כביכול בהתאם לתיאוריות הגזע הנאציות להגדלת כוח הרבייה של הגרמנים במקביל לעיקור גזעים שאינם אריים.
באותו זמן, הזוג שמר על קשר על ידי העברת פתקים דרך גדר תיל חשמלית בין מגוריהם. לשני האסירים היתה אינטראקציה עם יוזף מנגלה, לרבות מקרה בו אדי דה וינד נשאל על ידי מנגלה אילו מחלות מדבקות קיימות בווסטרבורק.
במהלך הימים האחרונים של אושוויץ, דה וינד ראה את אשתו עוזבת באחת מצעדות המוות שפנו מערבה לכיוון גרמניה. כך הוא כתב על החוויה לאחר מכן:
"תמונתה הקפואה הייתה מול עיניו. המראה הזה יישאר תמיד איתו. היא תמשיך להתקיים בתוכו, היא לא חיה לחינם והנשמה שלה חיה דרכו, על אף שגופה נח שם באותם הרים ערפיליים".
"קנאת קרבן"
כשדה וינד חזר להולנד ב-1945, הוא התאחד מחדש עם פריידל. למרות החששות שלו, היא לא מתה באחת מצעדות המוות מאושוויץ. ספרו של דה וינד, שפורסם ב-1946 ונכתב במחנה ההשמדה עצמו, לא הפך לרב מכר.
"הולנד בנתה מחדש את המדינה ההרוסה שלה ולא היה עניין גדול בסיפור של היהודים שחזרו מהמחנות", אומר מלצ'ר. "הם לא התקבלו בחום גדול בכל מקרה. ספרים כמו Eindstation Auschwitz אף נקראו בציניות 'ספרות גדר תיל'".
הנישואים של אדי דה וינד לא עמדו במבחן הזמן. במהלך השנים בהם הוא ופריידל היו יחד, הוא טיפל בשורדים רבים של המחנות הנאצים. מעבודתו, דה וינד פיתח תיאוריות המנסות להסביר את מצוקת השורדים.
ב-1949, דה וינד טבע את המונח "סינדרום מחנה ריכוז" במאמר על "ההשלכות הפסיכולוגיות של רדיפה". המצב, הידוע בשם "סינדרום KZ", כולל "תופעות לוואי פתולוגיות לאחר שהייה במחנה" הייחודיות לאסירים לשעבר במחנות נאציים.
על פי מומחים, הסינדרום המתועד היטב כולל אפיזודות דיכאוניות, מצבי חרדה, פגיעה באינטלקטואל, ותסמינים נוספים. מספר מחקרים בחנו את האופי "הכרוני והפרוגרסיבי" של התופעה, כאשר התסמינים הולכים ומתגברים עם הגיל.
במהלך חייו, דה וינד האמין ב"צירוף מקרים טהור" בכל הנוגע להישרדות, בניגוד להתערבות אלוהית או גורל. הוא גם האמין כי לא הייתה דרך להגן על ילדיהם של השורדים ממה שהוריהם עברו, לפחות לא באופן מלא.
כפי שהבינו דה וינד ורופאים אחרים לאחר המלחמה, סינדרום מחנות הריכוז לא נגלה באופן מלא עד כ-30 שנים לאחר השחרור. לכן, ילדי השורדים לא יכולים לברוח מהשלכות השואה, למרות ניסיונות של הורים רבים לא לדבר על העבר.
לא רק שאדי דה וינד סבל מ"אשמת שורדים", אומר בנו, אלא הוא גם הושפע מ"קנאת קרבן". "עבור אבי, הישרדות הרגישה כמו עונש. הוא היה צריך לעבור את הסבל של גילוי האם מישהו אולי שרד, להתאבל, לחזור להולנד בתחושה שהוא כבר לא מתקבל בברכה, לנסות לשקם את חייו ולהתמודד עם הטראומות".
"עבור אבי, הישרדות הרגישה כמו עונש. הוא היה צריך לעבור את הסבל של גילוי האם מישהו אולי שרד, להתאבל, לחזור להולנד בתחושה שהוא כבר לא מתקבל בברכה, לנסות לשקם את חייו ולהתמודד עם הטראומות"
במהלך הימים האחרונים בחייו של אדי דה וינד, בנו חזה בחלק מההשלכות הפסיכולוגיות של השואה אצל אביו. על ערש דווי, בבית החולים, דה וינד התחיל לבכות לאחר שגילה שהמטופל בחדר הסמוך נפטר.
"כששאלתי אותו למה הוא בוכה, הוא אמר שזה הרגיש שמשום שהשני מת, הוא קיבל אפשרות לחיות עוד יום", אמר מלצ'ר דה וינד.
"זה הרגיש שהוא שרד את הסלקציה של המחנה. הוא קיבל טיפול מרופאים רבים, אבל כשנפטר, בראש שלו הוא חזר לאושוויץ".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו