לסדרת הכתבות על פוליטיקת הזהויות של המטבח הישראלי שפורסמה בזמן ישראל עם פרופ' ניר אביאלי – ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומתמחה באנתרופולוגיה של האוכל – היה פורמט קבוע.

בחרנו בנושא ונפגשנו בלוקיישן – מסעדה, בית תמחוי, שיפודיה – שהדהד את השיחה. רגע לפני ליל הסדר – אולי "חג האוכל" היהודי הגדול ביותר – ימי הקרונה שלחו אותנו לסקייפ. מסעדות ישראל סגורות, ויציאה מהבית מוגבלת מאוד.

אוטוטו עם ישראל יחגוג את ליל הסדר, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
"לפני שנדבר על מה שהשתנה לנו, נדבר על מה שאנחנו רגילים אליו. ארוחה משפחתית היא אירוע מכונן. בארוחה משפחתית יומיומית כל מי שיושב מסביב לשולחן הוא חלק ממעגל של שותפות גורל ואחריות הדדית.

"בסופי שבוע ובחגים מרחיבים את המעגל ומכניסים עוד אנשים. פסח וסוכות הם אירועים בהם יישבו הכי הרבה אנשים מסביב לשולחן, חלקם זרים לגמרי: חיילים בודדים, קרובי משפחה רחוקים ותיירים".

מגפת הקורונה: קניות לפסח 2020 בירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash90)

מה הייחוד של פסח על חגים אחרים?
"במרכזו של סדר פסח עומד הרעיון ש'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. זו הופעתו הראשונה של העם, קבוצה של עבדים 'בני ישראל', אשר לפתע, הופכים לעם. בארוחה אנחנו יושבים ביחד, מזמינים אורחים ויודעים שברגע זה יהודים רבים בכל העולם משחזרים את יציאת מצרים, כלומר משחזרים את כינון העם שלנו. זה רגע דרמטי ומשמעותי.

"המספר של היהודים שעושים סדר פסח הוא עצום, מעל 90% מהיהודים בישראל עורכים סדר פסח. שיעור יותר גבוה ממספר הצמים ביום כיפור".

ומה מייחד את הארוחה עצמה?
"אחד המאפיינים הייחודיים של היהדות הוא שהכל בא עם 'חוברת הפעלה', יש טקסט אשר מורה בדיוק מה לאכול: שלוש מצות, מרור, זרוע צלויה, ביצה, כרפס, חרוסת. וגם ארבע כוסות יין, ומדוע? כל מנה ומנה בתפריט מוסברת, והיא סימבולית ובעלת משמעות".

ממש תפריט טעימות.
"זה אולי הרגע האוניברסלי ביותר בעולם הטקסי היהודי: כולם אוכלים בדיוק את אותם דברים ומאותן סיבות. אבל למרות חוברת ההפעלה והטקסט האחיד – בפועל, מסביב לשולחנות מתקיימים מגוון עצום.

"זה אולי הרגע האוניברסלי ביותר בעולם הטקסי היהודי: כולם אוכלים בדיוק את אותם דברים ומאותן סיבות. אבל למרות חוברת ההפעלה והטקסט האחיד – בפועל, מסביב לשולחנות מתקיימים מגוון עצום"

"זה מתחיל בממד האתני: מאכלי עדות שונים – אבל זה לא נעצר כאן. לכל משפחה יש את המופע הקולינרי שלה. כל מבשלת תבחן בארבע עיניים האם אהבו יותר את המנה שלה, או חלילה של אחותה".

חג הפסח של משפחה יהודית באיראן, ארכיון, 2008 (צילום: AP photo/Hasan Sarbakhshian)

ממש מאסטר שף.
"סביב השולחן יושבים אנשים רבים, אבל הם חווים את האוכל בצורה שונה אחד מהשני. אתה חווה את הזיכרון של סבתא שלך על הצלחת, והאורח לידך, שלא טעם את האוכל שלה, רואה צלחת עם מנה מוזרה שלא נעשתה נכון (זאת אומרת 'לא כמו אצלנו')".

אם נחזור לדיון שהצפנו בכתבות הקודמות על מלחמת הזהויות סביב שולחן האוכל הישראלי, מה המצב נכון לפסח 2020?
"כשדיברנו על היעלמות האשכנזיות, שאלנו מתי כן מופיעים מאכלים אשכנזים. זה קורה רק בחגים, ובעיקר בראש השנה ובפסח. לפני שסבתא שלי נפטרה בישלתי איתה גפילטעפיש, וכתבתי את המתכון על הפתק, אותו שמרתי במשך השנים. מדי פעם אנחנו מכינים לפי המתכון הזה. בני המשפחה אוכלים ובוכים.

"מאכלים אשכנזיים מופיעים בעיקר בחגים. לפני שסבתא שלי נפטרה בישלתי איתה גפילטעפיש, וכתבתי את המתכון על הפתק, אותו שמרתי במשך השנים. מדי פעם אנחנו מכינים לפי המתכון הזה, אוכלים ובוכים"

"חשוב לציין, שסדר פסח וארוחת החג מהלך 120 שנות ציונות היו זירה לייצור נרטיבים חדשים. דוגמה מובהקת היא הסדר בקיבוצים. ניסו לייצר אג'נדה אלטרנטיבית, אבל האוכל לא היה אלטרנטיבי. רצו הביתה, התגעגע לאמא ובישלו אוכל מזרח אירופי".

משפחת עולים חבנים מתימן חוגגת סדר פסח מסורתי בתל אביב, 1946 (צילום: KLUGER ZOLTAN לע"מ)

כלומר?
"כשאני מדבר עם אנשים שביקרו באופן קבוע בסדרי פסח בקיבוץ, הם מספרים שהאוכל היה מזרח אירופאי מובהק – גפילטעפיש ומרק עוף. וגם שזה לא היה טעים. הקיבוצניקים ירצו להרוג אותי על המשפט הזה. יאמרו 'מה לא טעים? טעים מאוד'. אני טוען שטעם הוא תוצר של הבנייה חברתית ותרבותית. הקיבוצניקים גדלו על הטעמים האלו. אבל האנשים שלא היו רגילים לגרסאות הקיבוצניקיות של עוף מכובס וגפילטע, מעידים שהם היו איומים".

איך אתה מסביר את הסיפור הזה?
"האוכל בקיבוץ הוא שילוב של מטבח עוני מזרח אירופאי, אידאולוגיה של צנע ושל תחזוקת הגוף: אתה לא צריך ליהנות מאוכל, אלא להיות מספיק חזק לעבוד בזכותו. בכלל, אסור להתענג על אוכל, זו הנאה בורגנית. ובנוסף מי הכין את האוכל? חבר'ה צעירים שעדיין לא למדו לבשל כאשר עזבו את ביתם ועלו לארץ".

נתניהו רותם את ילדיו יאיר ואבנר לקמפיין בחירות 1999, ומסייר במפעל מצות (צילום: AP Photo/Eyal Warshavsky)

יש עוד עמים בעולם שיש להם ארוחה מכוננת.
"לאמריקאים למשל יש את חג הט'נקס גיבינג. כל האמריקאים מתיישבים ונזכרים איך הם הפכו להיות עם. ואוכלים תרנגול הודו, בטטות ותירס כי זה מה שהאינדיאנים לימדו אותם בניו אינגלנד כדי לשרוד. הווייטנאמים אוכלים בראש השנה עוגת אורז ממולאת בשעועית ובשר. סביב המנה יש אגדות ופרשנויות. בהיסטוריה המנה הזו משמשת כמנת קרב: מנה מזינה מאוד ועמידה מיוחד. לאחר שהביסו שוב ושוב את האויבים שפלשו למדינה – צרפת סין, אמריקה, קמבודיה, שוב סין במהלך המאה האחרונה, מה הם אוכלים בראש השנה? מנת קרב. ודרך אגב, גם מצה היא סוג של מנת קרב".

באיזה מובן?
"אוכל עמיד, מתאים למי שיוצא לנדודים. מסמל את הרצון שיהיה לך אוכל בתקופת הרעב. שלא יחמיץ ויתקלקל".

אין כמו המצה לבטא את אובססיית החמץ. מאכל שהופך לאויב. אפילו עתה בשיא המשבר, אסור להכניס חמץ לבתי החולים.
"נסתכל על החמץ בצורה רחבה יותר. מלבד המיתוס של יציאת מצרים, יש לו ממד נוסף. בפסח מתחילים את ספירת העומר, תקופה של חרדה גדולה. נגמר החורף, מתחיל האביב והחיטה גדלה בשדות. זו עונה שבה הדגן מאוד פגיע. לאחר הקציר אתה מביא את היבול הביתה ואז חשוב מאוד להבטיח שהוא לא יתקלקל, שכן הוא אמור לשמש לשנה שלמה.

"איך תבטיח שהוא לא יתקלקל או יחמיץ? אתה מנקה את הבית בקפדנות מבעוד מועד ומוציא את כל סוכני ההחמצה מהבית. היהודים, כמו בני תרבויות אחרות, לא רק מנקים באביב, אלא גם מסיידים. כך הם יחטאו את הבית ויחסלו את כל העובש והבקטריות".

ארוחת צהריים של פסח בהיאחזות הנח"ל גרופית (לימים קיבוץ) בנגב, 1964, ארכיון (צילום: משה פרידן לע"מ)

סודות, צחוקים וריבים

אין אחד שלא מצא את עצמו (או את דודתו) באחת מהסצנות הטרגיות-קומיות בסרטו של שמי זרחין "לילסדה" (1995). קונפליקטים משפחתיים, סודות מהעבר, צחוקים וריבים. שונאים, סיפור אהבה. השנה אנחנו נמצאים בסרט אחר.

"אני לא יודע אם סדר פסח הנוכחי יהיה חסר תקדים בהיסטוריה היהודית, בכל זאת עברנו פסחים בתקופה קשות יותר. אבל הוא יהיה שונה. לקרוא את האגדה במשותף למרות הריחוק מבני המשפחה, זו לא באמת בעיה. אפילו הרבנים (או הראויים ביניהם) מתירים להפעיל את המחשב. הבעיה היא האוכל. המהות של אוכל היא להריח, לטעום ולחלוק. לא מספיק לראות אותו. אי אפשר לאכול וירטואלית".

"לקרוא את האגדה במשותף למרות הריחוק מבני המשפחה, זו לא באמת בעיה. אפילו חלק מהרבנים מתירים להפעיל את המחשב. הבעיה היא האוכל. המהות של אוכל היא להריח, לטעום ולחלוק. אי אפשר לאכול וירטואלית"

פרופ' ניר אביאלי (מימין) ואלון הדר מתכוננים ליום העצמאות הקודם – אז עוד היה מותר להיפגש (צילום: רן בירן)

דווקא חשבנו שזום צמצמה את הפערים בין העולם הווירטואלי והאמיתי.
"הקורונה מלמדת אותנו שהתקשורת הווירטואלית, המדיה החברתית, היא לא הדבר עצמו. לאחר פרוץ המשבר בישראל, הדינוזאורים – כלומר אנחנו המרצים באוניברסיטאות – עברנו תוך יומיים למאה ה-21 ואנחנו מלמדים בזום. אניף כמו גם קולגות שלי, יכולים להעיד שהוראה במחשב אינה כמו ללמד מול כיתה. אנחנו יכולים ללמד, אבל לסטודנטים קשה ללמוד ככה. הפורמט לא מספיק טוב".

פסח 2020 יהיה שונה לגמרי.
"אני חושב שיהיה פסח עצוב".

באיזה מובן?
"אי אפשר לבשל את כל מה שרוצים. יש חוסרים גדולים, אנשים מפחדים לעשות קניות. בוודאי שלא יצאו לשוק, רק כדי להשיג כבש טרי וחבושים. בסופר אין תמיד את המוצרים האלו, וגם אם יש – אתה רוצה לשהות שם יותר מדי. אלא לקחת ולברוח. לכן, כל המהלך של הבישול הולך להצטמצם. ומבחינות מסוימות טוב שכך".

למה?
"סדר הפסח הפך עם השנים למופע של צריכה ראוותנית, בזבוז וחזירות לא אקולוגית. גם כאן הקורונה תעשה סדר".

מפעל לאפיית מצות בכפר חב"ד, ארכיון, 2001 (צילום: קובי גדעון לע"מ)

לפעמים החגיגה נעצרת

אם בשנים האחרונות תפס האוכל נפח מרכזי יותר בתרבות שלנו – מתכניות המציאות ועד הרגלי הצריכה והבילוי שהביאו לפריחתו של ענף המסעדנות בישראל – הקורנה עצרה את החגיגה ושלחה את האנשים הביתה.

מדי יום, אלפי אנשים מעלים מתכונים וצילומי אוכל ברשתות החברתיות, והסגר הכפוי הוביל לשעות מטבח נוספות. בני המשפחה נמצאים כל היום בבית, וההורים הפכו לגננות או לשפים במשמרה מלאה. סרוויס אחר סרוויס.

"הבישול בימי קורונה הוא לא גורמה או מפונפן", אומר אביאלי. "עכשיו אנחנו שורדים".

מוד הישרדות?
"מוד הישרדות פריבילגי. אנחנו לא באפריקה ומתמודדים מול אבולה. בטווח עשרה קילומטרים מהמושב שלי, יש חמישה סופרים פתוחים. בתחילת המשבר ספרו לי שאנשים עשו הרבה יותר על האש. הייתה אווירה של קרנבל. אבל זה הפסיק. זה חיידק שלא רואים אותו, לאימה לוקח זמן להתגבש".

לא ראינו מסיבות סוף עולם הדוניסטיות.
"אין פה הרגשה של סוף עולם. בעיני ההנחה כי לפני סוף העולם פורקים כל עול – היא מיתוס. אני לא שומע על חגיגות מין וסמים. להפך. אין מין, אין דייטים, אין מגע. כולם בבית עם המשפחות שלהם".

איפה אתה רואה את השינוי?
"בישראל, כמו במזרח, אוהבים לחלוק אוכל. אני תמיד אוכל מהצלחות של הילדים שלי. עכשיו אני נמנע מזה ואומר להם להימנע מלאכול מאותה צלחת".

"אין פה הרגשה של סוף עולם. בעיני ההנחה כי לפני סוף העולם פורקים כל עול – היא מיתוס. אני לא שומע על חגיגות מין וסמים. להפך. אין מין, אין דייטים, אין מגע. כולם בבית עם המשפחות שלהם"

מגפת הקורונה: אפיית מצות בצפת, פסח 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

אתה יכול לצפות עד כמה ההתייחסות לאוכל תשתנה בעקבות הקורונה. שפים בכירים בעולם כמו דיוויד צ'אנג אומרים כי התקופה הזו תשנה לגמרי את ההתייחסות למזון, למסעדות. אנשים גילו מחדש את הבישול הביתי, המנחם.
"חלק מהקולגות שלי אומרים העולם הולך להשתנות בצורה דרמטית. אני אומר להם שכאנתרופולוגים אנחנו כל הזמן מדגישים את התרבות, ההמשכיות.

"האם מגפה שגרמה למותם של כמה אנשים תשנה את התרבות שלנו? אני לא בטוח שהשינויים יהיו כאלו דרמטיים. בין היתר כי אני לא חושב שהקורונה דרמטית. בעיקר כי אנחנו לא יודעים עד היום את הסיפור האמיתי שלה. אין לנו מושג מה זה קורונה – כמה אנשים באמת חולים בעולם, כמה באמת מתו ממנה – אז איך אפשר לנתח את ההשלכות".

ילדי ההתנחלות נווה דקלים בגוש קטיף מכינים מצות לפסח, ארכיון, 2005 (צילום: AP Photo/Baz Ratner)