כדי לעקוב אחרי מהלך המגיפה בכל מדינה, די להתבונן בגרף אחד באתר הניטור וורלד-או-מיטרס: גרף עמודות המציג את מספר החולים החדשים בכל יום. הגרף בשלמותו מודגם בשתי מדינות בהן הושלם המהלך – סין ודרום-קוריאה – ונראה כעקומת פעמון המורכבת מחמישה פרקי זמן:

1.  "תקופת הטיפטוף" בה מספר החולים החדשים נמוך ויציב יחסית.
2. תקופת התפרצות המאופיינת בעלייה חדה של מספר החולים החדשים ברוב הימים בהשוואה ליום הקודם.
3. שיא המגיפה בו נצפית יציבות יחסית של מספר החולים החדשים.
4. דעיכת המגיפה בה יורד מספר החולים החדשים ברוב הימים בהשוואה ליום הקודם.
5. תקופה דומה לתקופת הטפטוף בה המחלה נותרת אנדמית (ברקע).

לא תמיד קל לקבוע בזמן אמת אם אחד מהשלבים הסתיים, שכן "מספר המקרים החדשים" אינו מושג יציב בשל תנודות אקראיות, שגיאות מדידה, שינוי מדיניות הבדיקות וכיוצא באלה. למען הדיוק נזכיר כי גרף התמותה היומית מספק מידע דומה, בדרך כלל באיחור מה, ובמחיר של יציבות סטטיסטית מופחתת כשמספר הנפטרים קטן.

השוואת המהלך בין מדינות

כדי להבין אם מגיפת הקורונה מתנהגת על פי "חוקיות סטטיסטית", יש להשוות את המהלך בין מדינות. השוואה שכזאת מחייבת כיול של נקודות ההתחלה, שכן המעבר מתקופת טפטוף להתפרצות לא התרחש באותו תאריך בכל מדינה ואינו בהכרח מעבר חד. יש כמובן מרכיב שרירותי בכל בחירה של נקודת הזינוק, אבל הבחירה בלתי נמנעת לצורך השוואה וניבוי.

כדי להבין אם מגיפת הקורונה מתנהגת עפ"י "חוקיות סטטיסטית", יש להשוות את המהלך בין מדינות. ההשוואה מחייבת כיול נקודות ההתחלה, שכן המעבר מטפטוף להתפרצות לא התרחש באותו תאריך בכל מדינה

תאריך אפשרי הוא בקירוב היום שבו מספר החולים החדשים מנה עשרות אך טרם חצה את המאה. לדוגמה, ה-11 במרץ הוא נקודת זינוק אפשרית של אוסטריה, לעומת ה-17 במרץ בישראל. בהתאם לכך, אפשר להשוות את גרף העמודות (מספר החולים החדשים) של ישראל עד היום – לזה של אוסטריה עד לפני כשבוע. אם יש דמיון ניכר, אפשר לנבא שהשבוע נצפה בישראל את מה שנצפה באוסטריה בשבוע שעבר. ניבוי – לא וודאות.

חומרת המחלה

אין כל ספק שבכל מדינה חבוי שיעור עצום של נדבקים אסימפטומטים וחולים קלים שאינם מאובחנים. מספרם עם פרוץ המגיפה מלמד על האחוז באוכלוסיה שרכש חיסון לנגיף ותרם מרכיב חשוב – אולי מרכזי – להתפתחות "חסינות עדר" והיעצרות המגיפה. מכיון שלא נערכו בדיקות קורונה על מידגמי אוכלוסיה גדולים טרום-מגיפה, התשובה תימצא בדיעבד באמצעות בדיקות סרולוגיות של נוגדנים לנגיף בדגימות דם שנלקחו באותה עת למטרות אחרות.

שיעור הנדבקים האסימפטומטים והחולים הקלים, הן לפני המגיפה והן במהלכה, משפיע דרמטית על חישוב שיעור התמותה ושיעור התחלואה הקשה, שכן יש להוסיפם למכנה. בשלב זה אין ערך למדד המקובל (שיעור תמותה בקרב החולים) בשל שוני בספירת המקרים בכל מדינה, כמו גם שיעור לא ידוע של לא-מאובחנים. אין ספק שחישובים המבוססים על מספר החולים המאובחן רחוקים מהאמת מרחק רב.

אין ספק שבכל מדינה חבוי שיעור עצום של נדבקים אסימפטומטים וחולים קלים לא מאובחנים. מספרם עם פרוץ המגיפה מלמד על האחוז באוכלוסיה שרכש חיסון לנגיף ותרם ל"חסינות עדר"

כדי לקבל כרגע מושג על חומרת המחלה, יש להתבונן באתר הניטור בעמודה שבה חושב מספר המתים מקורונה למיליון תושבים. סביר להניח שהמונה, וכמובן גם המכנה, נספרים במדויק בכל מדינה, מכיון שחולים קשים מגיעים לבתי החולים ומאובחנים בקפידה. מספר המתים למיליון "במחצית הדרך" (תקופת השיא) מאפשר גם להעריך את התמותה הכללית בכל מדינה בסיום המגיפה. לדוגמה, במדינה המונה שמונה מליון תושבים, ושיעור של 10 נפטרים למליון במחצית הדרך, צפויים כ- 160 נפטרים מקורונה. אפשר כמובן גם פשוט להכפיל בשתיים את מספר הנפטרים עד לשיא. יש להתייחס לתרגילי חישוב אלה כהערכת סדרי גודל ולא יותר.

השפעת התערבות לעומת מהלך טבעי

כל חוקר מתחיל יודע שאין אפשרות להעריך את גודל ההשפעה של התערבות רפואית ללא קבוצת ביקורת. נדגים היפותטית. נניח שקבוצה של 50 חולים במחלה זהה מזווגת עם קבוצה של 50 רופאים, כך שנוצרים 50 צמדי רופא מטפל-חולה מטופל. כל הרופאים רושמים לחולים תרופה ממשפחת תרופות אחת (למשל, נוגדי דלקת לא סטרואידלים), אבל הטיפול אינו זהה. כל רופא רשאי להחליט על התרופה הספציפית, על המינון היומי, על מועד התחלת הטיפול וסיומו וכיוצא באלה. בתצפית בת כחודשיים מסתמן מהלך דומה מאד של 50 החולים: החמרה בחודש הראשון, התייצבות, והחלמה כעבור חודש נוסף. מה היתה השפעת הטיפול?

לא ניתן לדעת ללא השוואה לקבוצת בקורת שלא טופלה או טופלה בפלצבו (תרופת דמה). מצד אחד אפשר לטעון שכל הטיפולים היו יעילים מאד במידה רבה ושווה. מאידך, אפשר לטעון שכל הטיפולים היו חסרי ערך בקירוב והמהלך הנצפה הוא המהלך הטבעי של המחלה: החמרה, התייצבות, והחלמה בתוך כחודשיים. מבחינה לוגית אין הכרעה, אבל ככל שמודגמת שונות גדולה יותר בין הטיפולים, אמורה להתחזק האמונה שהמהלך הטבעי – ולא מיגוון הטיפולים – שיחק תפקיד מרכזי. בלשון פשטנית: אם נראה שהכל עבד נפלא, כנראה שדבר לא עבד, או עבד מינימלית. נשוב לאנלוגיה הזאת בסיום.

תופעות לוואי

כל החלטה על התערבות רפואית לוקחת בחשבון את תופעות הלוואי – השפעות לא רצויות של הטיפול ובכללן סבל, תחלואה, ותמותה. לפעמים תופעות הלוואי הן כה חמורות עד שהטיפול מוכרז כאסור, גם אם מאמינים בהשפעתו המיטיבה על מהלך המחלה.

הכלל הזה חל גם על מדיניות אקטיביסטית בתחום בריאות הציבור. לדוגמא, החלטה על השבתת המשק בעטיה של מגיפה תגרום לפשיטות רגל, אובדן מקורות פרנסה, חרדה, דיכאון, ולפעמים נסיונות אובדניים.

באופן דומה, מיקוד תשומת הלב הרפואית על מחלה נגיפית אחת יגרום לתת-טיפול ועליית תחלואה ותמותה ממחלות אחרות. אלא שבניגוד לרפואה, תופעות הלוואי בתחום בריאות הציבור אינן נרשמות בדרך כלל לחובתם של מקבלי ההחלטות. כלל ידוע הוא שככל שהמסובב רחוק יותר מסיבתו על ציר הזמן ועל השרשרת הסיבתית, נוטים לשכוח את הסיבה הראשונה. איש לא שוכח את הרופא שרשם תרופה נוגדת קרישה שגרמה לדימום מוחי כעבור שבוע. רבים ישכחו את הסיבה (מקבלי ההחלטות) לעליית התמותה ממחלות שאינן נקראות קורונה בסטטיסטיקה שתפורסם בעוד שנה.

איש לא שוכח את הרופא שרשם תרופה נוגדת קרישה שגרמה לדימום מוחי כעבור שבוע. רבים ישכחו את הסיבה (מקבלי ההחלטות) לעליית התמותה ממחלות שאינן נקראות קורונה בסטטיסטיקה שתפורסם בעוד שנה

תצפיות ומסקנות

תצפיות מצטברות על סין, דרום-קוריאה, איטליה, ספרד, גרמניה, הולנד, אוסטריה, דנמרק, ומדינות אחרות מלמדות כי מגיפת הקורונה מתקדמת על פי "שעון סטטיסטי" מפתיע בחוקיותו. אם מכיילים את תחילת המגיפה לעשרות חולים חדשים ביום, שיאה מגיע אחרי 2-4 שבועות. השיא נמשך עד כשבוע, והירידה לרמת רקע משלימה עקומת פעמון סימטרית למדי, כנצפה לפי שעה במספר מדינות (סין, דרום-קוריאה, אוסטרליה ואוסטריה).

עד כה מהלך המגיפה בישראל דומה מאד למהלך באוסטריה בתקופה החופפת. כזכור, אוסטריה מקדימה את ישראל בכשבוע והיא נמצאת בשלב הדעיכה מזה כשבוע. אם הדמיון בין המדינות יימשך, אפשר לשער שבימים הקרובים, לכל היותר, נצפה בארץ בשלב הדעיכה. שוב, ניבוי – לא וודאות. למעשה, בעת כתיבת שורות אלה מצטיירת דעיכה אלא שבמקביל מדווח על שיהוי בבדיקת דגימות. כמובן שהפחתה או הגדלה של מספר הבדיקות עלולה לטשטש את התמונה.

לפעמים תצפית חכמה על חולים בודדים מספקת מבט מאלף על גודלו של הקרחון מתחת לקצה הקרחון [קרדיט: ד"ר אמיר שחר]. בתחילת חודש מרץ דווח בארץ על תיירים ישראלים במדינות אירופה שאובחנו כחולי קורונה עם חזרתם ארצה. באותה תקופה נספרו באותן מדינות עשרות בודדות בלבד של חולים. מה היתה ההסתברות של תייר במדינה המונה מיליונים לבוא במגע עם חולה קורונה, אם שכיחות המחלה היתה אפסית?

באותו אופן, כיצד נדבק טום הנקס באוסטרליה בתקופה שבה נספרו שם עשרות בודדות של חולים? ואיך נדבק בוריס ג'ונסון לאחרונה בבריטניה (66 מליון תושבים) כאשר מספר המקרים המדווח היה כ-15,000 (מינוס מחלימים ומבודדים)?

עד להצגת הסבר חלופי ריאלי, אין מנוס מלהקיש שמספר הנדבקים בכל מדינה, טרום-מגיפה ובמהלך המגיפה, גדול עשרות מונים או יותר מהמדווח מידי מיום.

כיצד נדבק טום הנקס באוסטרליה בתקופה שנספרו בה עשרות בודדות של חולים? ואיך נדבק בוריס ג'ונסון לאחרונה בבריטניה (66 מליון תושבים) כשמספר המקרים המדווח היה כ-15,000 (מינוס מחלימים ומבודדים)?

אם כך, אפשר להציע הערכה ראשונית של סדר הגודל המירבי של שיעורי תמותה ותחלואה קשה. נניח שמרנית שמספר החולים האמיתי (נדבקים אסימפטומטים, חולים קלים, וחולים קשים) גדול רק פי עשרה מהנספר כיום. פירושו של דבר ששיעורי התמותה והתחלואה הקשה האמיתיים אמורים להיות עשירית מהמחושב. לדוגמה, שיעורי תמותה של 10%, 5%, ו-1% אמורים להיות מתוקנים ל-1%, 0.5%, ו-0.1%, בהתאמה. תחזיות חולים מונשמים של 5%, 2%, ו-1% אמורות להיות מתוקנות ל-0.5%, 0.2%, ו-0.1% בהתאמה. בל נשכח כי מדינות שלמות הוכנסו לעוצר על בסיס הערכת שיעורי תמותה ותחלואה קשה.

מכיון שלא כל המדינות נמצאות באמצעיתה של עקומת הפעמון (ואין לדעת היכן האמצע עד שהדעיכה ברורה), קשה לדייק בהערכת המספר הסופי של הנפטרים מהמגיפה בכל מדינה. עם זאת מסתמנות שלוש קבוצות:

1. תמותת קורונה נמוכה: 10-100 נפטרים למליון תושבים. גרמניה וישראל, לדוגמה.
2. תמותת קורונה בינונית: 100-200 נפטרים למליון תושבים. בלגיה והולנד, לדוגמה.
3. תמותת קורונה גבוהה: 200-500 נפטרים למליון תושבים. איטליה וספרד, לדוגמה.

אף שמוקדם לקבוע, סדרי הגודל המשוערים במדינות אחדות אינם שונים דרמטית מאלו של תמותה משפעת.

יש לזכור שהמספרים מייצגים שיעור תמותה ממוצע באוכלוסיה. כבר היום ברור בישראל ובמדינות אחרות שהממוצע מסתיר טווח רחב של שיעור תמותה בקבוצות גיל שונות – מתמותה כמעט אפסית בילדים וצעירים ועד תמותה גבוהה בגילאים גבוהים. כמן כן סביר להניח שפילוח עתידי לפי קבוצות גיל יצמצם את רמת השונות בין מדינות.

מגיפת הקורונה תסתיים, ככל המגיפות, ואין ספק שקובעי המדיניות בכל מדינה יצהירו בראש חוצות כי המגיפה נבלמה ודעכה בזכות ההחלטות הקשות, האמיצות והנכונות שקיבלו בלית ברירה. קיימות שתי דרכים לערער את תקיפות הטיעון: ראשית, כשיוודע גודלו של קרחון החולים והנדבקים, יתברר כי הנגיף אלים הרבה פחות מששוער, אולי אפילו באוכלוסיה קשישה. גם כרגע מסתבר שתחזיות-עבר על "מאות מונשמים בארץ תוך יומיים שלושה" היו עורבא פרח.

שנית, יש להזכיר את מינעד "הטיפולים המוצלחים" שניתנו במדינות שונות, החל בצעדים הדרקונים בסין, דרך שיטת הבדיקות בדרום-קוריאה, וכלה בגישה הליברלית בשוודיה. גם בחינה מדוקדקת של ניהול המשבר במדינות אירופה (ובארץ) תראה שונות רבה בין מדינות בטיב הצעדים, בהיקפם, במועדם, ובאכיפתם – בדיוק כמו השונות בגישה הטיפולית של 50 הרופאים באנלוגיה שלעיל. וגם כאן יש לשאול את אותה שאלה פרוזאית: האם הכל עבד נפלא, או שמא…?

למרבה הצער, האווירה הנוכחית מלמדת ששום טיעון לא ישכנע את המשוכנעים פרט לקבוצת ביקורת אחת: שוודיה. פסק הדין נמצא בידיה של מדינה זו ויפורסם בקרוב. מבט חטוף על גרף העמודות של שוודיה בימים האחרונים מרמז על הפסיקה המסתמנת. יש סיכוי סביר שניהול מגיפת הקורונה בעולם יירשם בהיסטוריה כפיאסקו קולוסאלי. נסיון אובדני כלכלי – בשגגה.

תודות: ד"ר רותם לפידות, על קריאת טיוטה והערות בונות

אייל שחר הוא פרופסור אמריטוס לבריאות הציבור (אוניברסיטת אריזונה), בוגר בית ספר לרפואה (אוניברסיטת ת"א), מוסמך באפידמיולוגיה (אוניברסיטת מינסוטה), היה בגימלאות ונהנה מכל רגע עד שפרצה מגיפת הקורונה והכריחה אותו לחזור לעבודה. http://www.u.arizona.edu/~shahar/

האכזבה והייאוש ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית מייצרים אמירות שנשמעות בלחש ובקול, על כך שצריך לשנות את שיטת המשטר. אמרנו תחושות קשות, אך דומה שהתחושות הללו נוכחות בעיקר אצל אלה שרוצים בכל מאודם שבנימין נתניהו יברך את עמו ויפרוש לחיים פרטיים טובים ונעימים. מקצתם זועמים וכועסים ורוצים לראותו מאחורי סורג ובריח.

הקולות לשינוי המשטר מגיעים משם, ממחצית הבוחרות והבוחרים שחשים מיאוס. הם מאמינים ששינוי השיטה יביא את הבשורה. אז כדי להרגיע, בישראל הנושא הזה עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו כאן על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, ואפילו עשו ניסוי בשידור חי של "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע.

נושא שינוי שיטת המשטר עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, וניסו "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע

במדע המדינה יש תיאורים אינספור לשיטות ניהול משטר דמוקרטי. מדינות העולם מתחבטות בסוגיה הזו לא אחת. לכל המדינות הדמוקרטיות יש תחושת פספוס, שמשהו לא עובד. העקרון הדמוקרטי נראה אידיאלי, צודק ושוויוני, אך בפועל הוא לא אחת כסות למאוויי שלטון חסרי רסן של בודדים, שמכירים את הכללים היטב ויודעים לסחוט את המיץ גם מקליפת הלימון. גם כשנדמה שלא נותרו בו נוזלים.

דוגמאות לכך לא חסרות ולא נתעמק כאן במהלכים הדמוקרטיים לכינון המשטר בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה, אלא ננסה להתעמק בעקרון אחד ויחיד שמהווה מכשול במשטרים דמוקרטיים ונגדיר אותו באופן כללי – תרבות פוליטית.

בין הטוטליטריזם לבין הדמוקרטיה יש מצוק ענק, שבר טקטוני שמסמן את המעבר החד בין דיכוי לבין חירות, בין משטור לבין חופש לבחור. אם נעשה משאל בין אזרחי העולם, מה הם היו רוצים שיהיה, אני מאמין שיש עדיין רבים מאוד שרוצים שמישהו יקבל עבורם החלטות. שהם ישלמו מיסים והמדינה תיתן להם שירותים. אל תהיו מופתעים ממה שכתבתי, קחו למשל את וועד הבית שבו אתם גרים, אף אחד לא רוצה לקחת את המשימה, ולצד עובדה זו, כולם רוצים שהבית יהיה נקי וכשמשהו מתקלקל במעלית, שיהיה מי שידאג לזה, בכספי המיסים.

הדוגמא הזאת של וועד הבית היא לא ייחודית, אפילו בבחירות ללשכת עורכי הדין אחוזי ההשתתפות הם מהנמוכים המוכרים במקומותינו. התכונה האנושית הזאת מלווה אותנו במהלכים רבים בחיינו, כשמעלים ומורידים את מחירי הבנזין, כשמשנים את תעריפי הגז והחשמל ועוד ועוד.

יש המכנים זאת אדישות אזרחית ויש בכך המון ויש שיאמרו, זו דרכו של המין האנושי. יצורים חופשיים שרוצים רועה שינהל אותם.

יש מצוק ענק המסמן את המעבר בין דיכוי ומשטור לבין חירות וחופש בחירה. במשאל בין אזרחי העולם – אני מאמין שרבים ירצו שמישהו יקבל עבורם החלטות. קחו את וועד הבית שלכם למשל

אנחנו קוראים גם את ההיסטוריה של העם היהודי ונזכרים בעם שבא אל שמואל וביקש להמליך מלך שינהל אותם. שמואל ענה:

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים."

הסיפור הזה מופיע בספר שמואל א פרק ח' ומלווה אותנו מאז ועד היום. רבים מאיתנו רוצים שמישהו יחליט עבורם מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אם אומר שבעצם כולם רוצים את זה תאמרו, ואולי בצדק, שירדתי מדעתי. אולי. אבל גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור.

אכן, זה אולי לא היה צריך להיות כך, אך הלכה ולמעשה כשנבחר מישהו, הוא חש בגופו את זרמי המלוכה: "אני אחליט, אני אנווט".

ובכל זאת, אמרנו שבין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר הדמוקרטי פעורה תהום. כן פעורה תהום, אם כי נבחרי הציבור הדמוקרטים מקפידים לכסות את התהום בערמות של חוקים שנועדו לתת להם עוד ועוד עוצמה למשול ולמלוך.

במהלך השנים, אולי מתחילת הדרך של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו בוחרים אמנם במפלגות, אך חושבים בעיקר על המנהיגים, כשהבולטים שבהם הם דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלה מנהיגים שהצליחו לבסס את מעמדם ולהפוך לכמעין מלכים דמוקרטיים בדיוק כפי ש"העם רוצה". היו עוד ראשי ממשלות, אך הם היו אפיזודה חולפת וקשה להיזכר שהיו שם, אלא אם כן היו מעורבים באירועים משמעותיים כמו לוי אשכול במלחמת ששת הימים וגולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים.

גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור

הדמוקרטיה הישראלית צעירה ומהוססת, אך גם דמוקרטיות וותיקות כמו בצרפת ובארצות הברית מתנדנדות כמו כאן אצלנו וניכר שהנשיא הנבחר הוא לא פחות ולא יותר מאשר המלך הדמוקרט. השוני העיקרי והחשוב הוא שלמלך הזה יש תאריך תפוגה, שתי קדנציות כמו בארצות הברית. תאריך תפוגה שלא קיים כאן אצלנו במדינת ישראל הדמוקרטית, שבה יש מלך דמוקרט, נערץ, שיכול להמשיך למלוך גם עם כתבי אישום על שחיתות והפרת אמונים.

כאמור לרבים מאוד מאיתנו זה מצב נוח, כי יש מישהו שמחליט עבורנו כמו בהרבה תחומים אחרים.

ומה לגבי האחרים, אלה שרוצים לשנות את השיטה? התשובה שלי פשוטה, אם תשנו תקבלו את אותה התוצאה. הבעיה בישראל וכנראה במקומות נוספים בעולם, שהמונח נבחר ציבור התעוות.

המילה בחירה מסחררת את בני האדם ומטעה אותם לחשוב שמרגע שנבחרו הם למעשה מלך כל יכול. הנקודה הזאת היא קריטית. נבחרי ציבור, מרגע בחירתם מקבלים חסינות, מתוך התפישה שצריך לאפשר להם לעבוד. זו גישה שגויה, שכן בזמן הזה הם מחוקקים גם חוקים לא אתיים ולא מוסריים שמטרתם לשמר את הכוח שלהם.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו.

מציע לנו לחשוב, איך יכול להיות שיש לא מעט נבחרי ציבור שפוקדים את חדרי החקירות של המשטרה. איך יכול להיות שראש ממשלה, נשיא ועוד כמה שרים בילו מאחורי סורג ובריח. איך יכול להיות שראש ממשלה עם כתב אישום נבחר לקדנציה נוספת וכעת יחלק את זמנו המוגבל בישיבה עם השרים על עתידנו ובישיבה בבית המשפט כדי לדון בעתידו האישי.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו

הבעיה היא לא השיטה, הבעיה היא נבחרי הציבור שלנו, האם אנחנו יודעים באמת עבור מי ומה אנחנו מצביעים. התשובה היא שאנחנו מצביעים למי שימשול בנו ולא מוטרדים מערכיו האישיים, למרות שהכל גלוי לפנינו. מלכים דמוקרטיים, בעלי נכסים, שאינם חתומים על קוד אתי כלשהו וזוכים להערצה ואהדה גם ביום הבחירות. היום שבו אנו הולכים בהמונינו, גם אם זה נעשה שלוש פעמים בשנה, מצקצקים בלשון ומצביעים באדיקות לכל אותם אלה שרוצים רק למשול.

לסיכום: נשנה את התרבות הפוליטית שלנו, נצפה ונתבע מנבחרי הציבור להיות נקיי כפיים, שליחים שלנו שפועלים על פי קוד אתי ברור. נציב בפני המפלגות את הדרישות שלנו ונתבע מהם הגבלת קדנציות, שתיים ולא יותר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

התמונות יוצאות הדופן בהן חיילים לבנונים מכוונים מטולי RPG, בעוד טנק של צה"ל פועל במובלעת מול משגב-עם, וביניהם עומדים חיילי יוניפי"ל – ממחישות בצורה הטובה ביותר את המצב המורכב שקיים בגבולה הצפוני של ישראל. הן גם מדגישות את הצורך "לחשב מסלול מחדש" באשר למדיניות שיש לנקוט בנוגע להתעצמות ארגון חזבאללה בדרום לבנון.

נתחיל מהסוף – התקרית החריגה במובלעת מול קיבוץ משגב-עם הסתיימה מבלי שנורתה ירייה אחת. עובדה זו הינה תולדה ישירה של השת"פ הקרוב של צה"ל עם ארגון יוניפי"ל, ודרכו עם צבא לבנון, באופן שמאפשר לצה"ל לבצע פעילות במקום כה רגיש ללא סכנת התדרדרות.

התקרית החריגה הסתיימה ללא ירייה אחת. תולדה ישירה של השת"פ הקרוב של צה"ל עם יוניפי"ל, ודרכו עם צבא לבנון, באופן שמאפשר לצה"ל לבצע פעילות במקום כה רגיש ללא סכנת התדרדרות

במובן הרחב של הדברים, היכולת של יוניפי"ל להעביר מסרים משני הצדדים משככת מתיחות, מונעת מתיחויות ובולמת את הפיכתם של אירועים טקטיים (כתוצאה מפעילות צה"ל בגבול הצפוני) לאסטרטגיים.

אולם תקרית זו גם ממחישה את הבעייתיות הרבה של נוכחות יוניפי"ל בדרום לבנון. מטול ה-RPG שהוחזק על-ידי אחד מחיילי צל"ב. הנוכחות "הכמעט" גלויה של אנשי חזבאללה באיזור (וכמובן של כתבי תחנת הטלוויזיה של הארגון "אלמנאר", שבאופן "מפתיע" הגיעו למקום במהירות). אלה ממחישים שמעבר לתיאום בין הגורמים השונים, אין באמת לארגון יוניפי"ל את היכולת לכפות את מרותו וליישם הלכה למעשה את המנדט הרחב שניתן לו לאחר מלחמת לבנון.

אירוע זה מצטרף לאירועי משמעותיים יותר בגבול הצפון. גילוי המנהרות ההתקפיות של חזבאללה שנחפרו מתחת לאפם של חיילי יוניפי"ל, רצף התגובות של חזבאללה על אירועים שונים שלטענתו ישראל היתה אחראית עליהם (פגיעה בגדר המערכת, ירי נ"ט, הנחת מטענים), וכמובן בניין הכוח של הארגון בדרום לבנון שנמשך כמעט ללא כל התנגדות – כל אלה ממחישים את אוזלת ידו של ארגון יוניפי"ל בגבול הצפוני.

לקראת דיוני חידוש המנדט של יוניפי"ל, על ישראל לקבל החלטה האם היא מוכנה לקבל הלכה למעשה את המצב בגבול הצפוני (עם כל החסרונות שבכך) ולאפשר את נוכחותו של יוניפי"ל בגבולה הצפוני. זאת מתוך הנחה שארגון זה לא יבלום את בניין הכוח, אבל יאפשר העברת מסרים שאולי תמנע חיכוך עתידי. או שהיא מוכנה לקבל כל זאת, או שהיא מבקשת לשנות את המצב הנוכחי מיסודו.

לקראת דיוני חידוש המנדט של יוניפי"ל, על ישראל להחליט: האם לאפשר נוכחות יוניפי"ל בגבולה הצפוני, בהנחה שלא יבלום את בניין הכוח אך יאפשר העברת מסרים למניעת חיכוך עתידי – או לשנות את המצב מיסודו

חשוב לזכור כי ישראל עתידה לשלם מחיר מדיני יקר אם תחול התדרדרות שתוביל למלחמה בינה או לבין חיזבאללה, בשל נכונותה לקבל את הפעילות המוגבלת של יוניפי"ל בגבול הצפון.

העובדה שיוניפי"ל מאפשר לחזבאללה לפעול באופן עצמאי בגבול הצפון ולא באמת מדווח על כך בדיווחיו השונים למועצת הבטחון (שכן אם הוא יציג את המצב לאשורו הוא יוצג במערומיו) – עתידה להקשות על ישראל לגייס תמיכה בינ"ל לפעילות קשה שלה בגבול הצפון, שתכוון גם כנגד אזרחים (לאור העובדה שחיזבאללה מסתיר ומסתתר מאחורי אזרחיו השיעים בדרום לבנון).

אותה "קהילה בינ"ל" עלולה להסתמך על דיווחי יוניפי"ל ולהאשים את ישראל בהפעלת כוח מיותרת כנגד אזרחים ומוסדות אזרחיים, מבלי שיש עדויות לכך שחיזבאללה מסתתר מאחוריהם (שכן יוניפי"ל לא דיווח על כך).

חשוב לציין כי לקהילה הבינ"ל (בדגש על המדינות החברות במועב"ט ואלו ששולחות את חייליהן ליוניפי"ל) המצב הנוכחי הוא מאוד נוח. הוא גם מאפשר לכאורה לאותן מדינות השפעה על המצב בלבנון, מבלי לשלם את המחיר של פעילות אקטיבית מצד יוניפי"ל מול פעילות חזבאללה בדרום לבנון.

אותן מדינות שמעדיפות את שלומם של חיילי יוניפי"ל מעל לכל אינטרס אחר (וכמובן שלא ניתן להאשימם בכך) לא באמת דוחפות או מבקשות לדחוף את יוניפי"ל לפעילות מסוג זה, והן מבינות היטב את מגבלות הכוח של פעילות יוניפי"ל (מבלי שהן מודות בכך כמובן).

ישראל עתידה לשלם מחיר מדיני יקר אם תחול התדרדרות שתוביל למלחמה בינה או לבין חיזבאללה, בשל נכונותה לקבל את הפעילות המוגבלת של יוניפי"ל בגבול הצפון

ולכן – אם תרצה ישראל להוביל לשינוי של ממש באשר לנוכחות כוח יוניפי"ל ומהלכיו בגבול הצפון, יהיה עליה לבצע מהלכים דרסטיים בזירה המדינית בהקשר. מכיוון שמהלכים אחרים בדמות "הנחיה ליוניפי"ל לממש הלכה למעשה את המנדט שניתן לו בשטח" כבר מוצו, ולכאורה התקבלו החלטות במועצת הבטחון בהקשר (וכמובן שום דבר לא קרה) – רק מהלכים ישראלים משמעותיים יוכלו לשנות את המצב בזירה הצפונית מהיסוד.

בפני ישראל עומדות מספר אופציות:

• פעילות מדינית לביטול נוכחות יוניפי"ל על כל המשתמע מכך.
• לחץ לצמצום משמעותי של כמות החיילים המוצבת בלבנון (מעל 10000), מתוך הנחה שצמצום נוכחות זו יסייע לישראל בחשיפת הפעילות השלילית של חזבאללה (במובן הזה שיהיה ברור שיוניפי"ל לא באמת מפקח על המתרחש בגבול), והפיכת יוניפיל למכשיר תיאום בלבד.
• במקביל לכלל האופציות – הגברת המסרים בדבר מלחמה קרבה עם חזבאללה אם יוניפי"ל לא ישנה את מדיניותו. זאת כדי להפעיל לחץ על מועצת הבטחון לשנות את מתווה הפעילות של יוניפי"ל, או לכל הפחות לתת לישראל גיבוי כלשהו לפעילות בגבולה הצפוני אם תחול התדרדרות בינה לבין חזבאללה. זו מדיניות מסוכנת, מתוך הבנה שמסרים אלו עלולים להיות כ"נבואה המגשימה את עצמה" ואלו עתידים להלחיץ מאוד את מדינת לבנון וארגון חזבאללה.

בוודאי שלכל אחת מהאופציות הללו ישנן השלכות משמעותיות. אבל, כאמור, גם המשך המצב הנוכחי גורם לישראל לשלם מחירים משמעותיים (לאור סכנת ההסלמה בזירה הצפונית).

אמנם על רקע עליית המתח בין ישראל והארגון, ולאור החשש המוחשי להתדרדרות, עשויה ישראל לאבד מכשיר שיכול לסייע לה לתחם את המתיחות בינה ובין חזבאללה בעת מתיחות, אך מנגד אותו "מכשיר" עלול להוות מכשול של ממש אם תהיה התדרדרות מהירה בזירה הצפונית. מאיום בפגיעה לא מכוונת בחיילי יוניפי"ל ועד מניעת פעילות צה"ל באזורים מסוימים בשל נוכחות הארגון, בוודאי בשלבים הראשונים של המערכה העתידית.

בצורה פרדוקסלית, דווקא היעדרותו של גורם בינ"ל בדרום לבנון יכולה לאפשר לישראל לקבל גיבוי בינ"ל לפעילות אפשרית מול חזבאללה, אותו גיבוי שהיא תתקשה לקבל כל עוד חיילי יוניפי"ל מוצבים באיזור זה.

בצורה פרדוקסלית, דווקא היעדרותו של גורם בינ"ל בדרום לבנון יכולה לאפשר לישראל לקבל גיבוי בינ"ל לפעילות אפשרית מול חזבאללה, אותו גיבוי שהיא תתקשה לקבל כל עוד חיילי יוניפי"ל מוצבים באיזור זה

מה שלא ישתנה – איזור דרום לבנון הוא "אסם התבואה" של חזבאללה מבחינת אמל"ח ונוכחות פעילים של הארגון. לא יוניפי"ל ולא צל"ב (שיותר משתף פעולה עם חזבאללה מאשר מונע פעולה) יכולים להוות מכשול של ממש להמשך בניין הכוח של הארגון. הגיע זמן ההחלטה.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.