נאום אחד של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי גרם למדענים, חוקרים וחברות מסחריות להשלים את המשימה ולהנחית אדם על הירח לפני 50 שנה ● ישראל נמצאת היום, מבחינת הגנה על הסביבה, היכן שארה"ב הייתה קודם לכן ביחס למסע בחלל ● ראש הממשלה הבא צריך לנהוג כמו קנדי ולהכריז על העשור הבא "העשור של הסביבה"

* * *

אנחנו רגילים לחשוב על הנחיתה ההיסטורית על הירח, השבוע לפני 50 שנה, כהישג מדהים, שבראשו עמדו באופן סמלי שני האסטרונאוטים שהלכו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו גם נותנים קרדיט על ההישג לאלפי הגברים והנשים שעבדו בנאס"א באותו זמן. אבל ספר חדש, One Giant Leap, מאת צ'רלס פישמן, המרפרר למשפט הידוע של ארמסטרונג כשהניח את רגלו על הירח, מגלה עד כמה המאמץ להשיג את ההישג הבלתי נתפס הזה בשעתו, הקיף את ארה"ב כולה, דרך תעשיות רבות ומגוונות.

למעלה מ-400,000 איש ואישה, ב-20,000 חברות, עבדו על הצלחת הפרויקט הזה שהיה המאמץ האנושי הלא-מלחמתי הרחב ביותר שנעשה אי פעם. המספר הזה כולל אנשים בכל התעשיות הנלוות שנדרשו להצלחת המשימה, כולל עשרות נשים שתפרו ביד מצנחים, חליפות חלל ואפילו את החיווט של המחשבים.

היה דרוש כזה מאמץ קולקטיבי עצום, מפני שכשהנשיא קנדי הכריז במאי 1961 שעד סוף העשור ארה"ב תציב אדם על הירח, ארה"ב הייתה רחוקה מרחק שנות אור מהשלמת המשימה הזאת. מדעני נאס"א לא ידעו איך לבנות טיל או חללית חזקים מספיק כדי להגיע לירח, או מחשב קטן וחזק מספיק כדי לשלוט בנסיעה לשם. אמריקה צברה בסך הכול 15 דקות בחלל, כשרק חמש מתוכן היו מחוץ לאטמוספירה.

יותר מזה, ארה"ב הייתה בעיצומו של הפסד מתמשך לברית המועצות במרוץ לחלל. הסובייטים כבר שלחו אדם לחלל והחזירו אותו בשלום, ואף הצליחו לצלם תמונות של הצד האפל של הירח. אבל הנאום של נשיא ארה"ב דאז ג'ון קנדי, והכספים שהגיעו בעקבותיו, דרבנו מדענים, חוקרים וחברות מסחריות לנסות לפתור את הבעיות הבלתי נגמרות בדרך להשלמת המשימה – 10,000 לפי הספר של פישמן – בדרך להישג ההיסטורי.

היום, מדינות ברחבי העולם, מאירופה, דרך סין ועד לאמריקה הלטינית, מתייחסים לאתגרי הגנת כדור הארץ העומדים בפני האנושות באותה דרגה של רצינות ודחיפות שבה ארה"ב התייחסה למרוץ לחלל בשנות ה-60. הן הכירו מזמן בבעיות כמו החרפת שינוי האקלים הגלובליים, משבר הפסולת הגובר, והאיומים על בתי גידול ומינים שבסכנת הכחדה.

כדי להילחם באתגרים אלה ואחרים, מדינות ברחבי העולם נוקטות בצעדים דרסטיים. אצל חלק יש הפחתות משמעותיות מחייבות בפליטת גזי חממה, שהן עומדות בהן בין השאר על ידי שיטות ייצור אנרגיה נקיות יותר. אחרות אסרו על שימוש בפלסטיק חד פעמי החל מ-2021, ולאחרות יש חוקים נוקשים נגד זיהום אוויר המציבים סטנדרטים גבוהים יותר למכוניות ומפעלים.

ממשלות בעולם גם משתמשות במגוון של כלים לקדם התנהגות ידידותית לסביבה של האזרחים, מסובסידיות, דרך קנסות ועד חינוך מתמשך לילדים ומבוגרים להגנה על הסביבה.

ישראל, לעומת זאת, נמצאת מבחינת הגנה על הסביבה בערך היכן שארה"ב הייתה במאי 1961 ביחס למסע בחלל. הרחק מאחור.

בין השאר, אנחנו רחוקים מלעמוד ביעדים הצנועים שהצבנו לעצמנו ביחס להפחתת פליטות גזי חממה וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. אנחנו מייצרים יותר פסולת מעבר, במיוחד של פלסטיק לשימוש חד-פעמי, בזמן ששיעור השימוש החוזר והמיחזור לא גדלים.

איכות האוויר באזור חיפה, ביתם של מאות אלפי תושבים, לא עומדת בתקנים בריאותיים בשל זיהום אוויר של מפעלים, למרות שנים של דרישות תושבים והתרעות של משרד הבריאות בנושא. למשרד להגנת הסביבה אחד התקציבים הנמוכים מבין כל משרדי הממשלה, והוא בקושי יכול למלא את משימותיו.

על ישראל להתעשת, לשנות כיוון, ולהפוך את העשור הבא ל"עשור של הסביבה". זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה בסתיו, צריך ראש הממשלה הבא, מי שלא יהיה, להכריז על דרכים אמיצות לעמידה באתגרים הסביבתיים העומדים בפני ישראל, הן אלה הייחודיים לה והן אלה שהיא חולקת עם שאר העולם. עליו להכריז על מטרות שאפתניות בכמה תחומים סביבתיים, ולהתחייב לתמיכה ממשלתית אמיתית ביזמים ובחברות שיתגייסו לקדם אותן.

הארץ לא חסרה מומחים באקדמיה ובשרות המדינה שיסבירו לראש הממשלה בדיוק מה נדרש. זה לא רק נכון לבריאות התושבים והטבע אלא גם חכם כלכלית, מכיוון שמשרות ה"כלכלה הירוקה" הן כאלה שיהיו פה גם בעתיד והן יכולות להחליף את משרות התעשייה המתמעטות בארץ.

אם ארה"ב הצליחה לעבור מכישלונות מביכים בתחום חקר החלל, לשליחת אדם לירח, בתוך פחות מעשור, תוך התגייסות לאומית כוללת, גם ישראל יכולה בזמן כזה להתאפס על כיוון סביבתי חדש, לטפח את המוחות המדעיים והיזמיים הרבים שיש לה בתחום, לשים את הגנת הסביבה כאתגר לאומי ולהוות מגדלור ואור לגויים בנושא.

ניר שוהם הוא יועץ בנושאי אחריות חברתית וסביבתית וניהול סיכוני סביבה. בנוסף, הוא עוסק בפיתוח וכתיבת תוכן לחברות וארגונים שונים וחובב היסטוריה מושבע.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.