נאום אחד של נשיא ארה״ב ג׳ון קנדי גרם למדענים, חוקרים וחברות מסחריות להשלים את המשימה ולהנחית אדם על הירח לפני 50 שנה ● ישראל נמצאת היום, מבחינת הגנה על הסביבה, היכן שארה"ב הייתה קודם לכן ביחס למסע בחלל ● ראש הממשלה הבא צריך לנהוג כמו קנדי ולהכריז על העשור הבא "העשור של הסביבה"

* * *

אנחנו רגילים לחשוב על הנחיתה ההיסטורית על הירח, השבוע לפני 50 שנה, כהישג מדהים, שבראשו עמדו באופן סמלי שני האסטרונאוטים שהלכו על הירח, ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין.

באופן אינסטינקטיבי אנחנו גם נותנים קרדיט על ההישג לאלפי הגברים והנשים שעבדו בנאס"א באותו זמן. אבל ספר חדש, One Giant Leap, מאת צ'רלס פישמן, המרפרר למשפט הידוע של ארמסטרונג כשהניח את רגלו על הירח, מגלה עד כמה המאמץ להשיג את ההישג הבלתי נתפס הזה בשעתו, הקיף את ארה"ב כולה, דרך תעשיות רבות ומגוונות.

למעלה מ-400,000 איש ואישה, ב-20,000 חברות, עבדו על הצלחת הפרויקט הזה שהיה המאמץ האנושי הלא-מלחמתי הרחב ביותר שנעשה אי פעם. המספר הזה כולל אנשים בכל התעשיות הנלוות שנדרשו להצלחת המשימה, כולל עשרות נשים שתפרו ביד מצנחים, חליפות חלל ואפילו את החיווט של המחשבים.

היה דרוש כזה מאמץ קולקטיבי עצום, מפני שכשהנשיא קנדי הכריז במאי 1961 שעד סוף העשור ארה"ב תציב אדם על הירח, ארה"ב הייתה רחוקה מרחק שנות אור מהשלמת המשימה הזאת. מדעני נאס"א לא ידעו איך לבנות טיל או חללית חזקים מספיק כדי להגיע לירח, או מחשב קטן וחזק מספיק כדי לשלוט בנסיעה לשם. אמריקה צברה בסך הכול 15 דקות בחלל, כשרק חמש מתוכן היו מחוץ לאטמוספירה.

יותר מזה, ארה"ב הייתה בעיצומו של הפסד מתמשך לברית המועצות במרוץ לחלל. הסובייטים כבר שלחו אדם לחלל והחזירו אותו בשלום, ואף הצליחו לצלם תמונות של הצד האפל של הירח. אבל הנאום של נשיא ארה״ב דאז ג׳ון קנדי, והכספים שהגיעו בעקבותיו, דרבנו מדענים, חוקרים וחברות מסחריות לנסות לפתור את הבעיות הבלתי נגמרות בדרך להשלמת המשימה – 10,000 לפי הספר של פישמן – בדרך להישג ההיסטורי.

היום, מדינות ברחבי העולם, מאירופה, דרך סין ועד לאמריקה הלטינית, מתייחסים לאתגרי הגנת כדור הארץ העומדים בפני האנושות באותה דרגה של רצינות ודחיפות שבה ארה"ב התייחסה למרוץ לחלל בשנות ה-60. הן הכירו מזמן בבעיות כמו החרפת שינוי האקלים הגלובליים, משבר הפסולת הגובר, והאיומים על בתי גידול ומינים שבסכנת הכחדה.

כדי להילחם באתגרים אלה ואחרים, מדינות ברחבי העולם נוקטות בצעדים דרסטיים. אצל חלק יש הפחתות משמעותיות מחייבות בפליטת גזי חממה, שהן עומדות בהן בין השאר על ידי שיטות ייצור אנרגיה נקיות יותר. אחרות אסרו על שימוש בפלסטיק חד פעמי החל מ-2021, ולאחרות יש חוקים נוקשים נגד זיהום אוויר המציבים סטנדרטים גבוהים יותר למכוניות ומפעלים.

ממשלות בעולם גם משתמשות במגוון של כלים לקדם התנהגות ידידותית לסביבה של האזרחים, מסובסידיות, דרך קנסות ועד חינוך מתמשך לילדים ומבוגרים להגנה על הסביבה.

ישראל, לעומת זאת, נמצאת מבחינת הגנה על הסביבה בערך היכן שארה"ב הייתה במאי 1961 ביחס למסע בחלל. הרחק מאחור.

בין השאר, אנחנו רחוקים מלעמוד ביעדים הצנועים שהצבנו לעצמנו ביחס להפחתת פליטות גזי חממה וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים. אנחנו מייצרים יותר פסולת מעבר, במיוחד של פלסטיק לשימוש חד-פעמי, בזמן ששיעור השימוש החוזר והמיחזור לא גדלים.

איכות האוויר באזור חיפה, ביתם של מאות אלפי תושבים, לא עומדת בתקנים בריאותיים בשל זיהום אוויר של מפעלים, למרות שנים של דרישות תושבים והתרעות של משרד הבריאות בנושא. למשרד להגנת הסביבה אחד התקציבים הנמוכים מבין כל משרדי הממשלה, והוא בקושי יכול למלא את משימותיו.

על ישראל להתעשת, לשנות כיוון, ולהפוך את העשור הבא ל"עשור של הסביבה". זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה בסתיו, צריך ראש הממשלה הבא, מי שלא יהיה, להכריז על דרכים אמיצות לעמידה באתגרים הסביבתיים העומדים בפני ישראל, הן אלה הייחודיים לה והן אלה שהיא חולקת עם שאר העולם. עליו להכריז על מטרות שאפתניות בכמה תחומים סביבתיים, ולהתחייב לתמיכה ממשלתית אמיתית ביזמים ובחברות שיתגייסו לקדם אותן.

הארץ לא חסרה מומחים באקדמיה ובשרות המדינה שיסבירו לראש הממשלה בדיוק מה נדרש. זה לא רק נכון לבריאות התושבים והטבע אלא גם חכם כלכלית, מכיוון שמשרות ה"כלכלה הירוקה" הן כאלה שיהיו פה גם בעתיד והן יכולות להחליף את משרות התעשייה המתמעטות בארץ.

אם ארה"ב הצליחה לעבור מכישלונות מביכים בתחום חקר החלל, לשליחת אדם לירח, בתוך פחות מעשור, תוך התגייסות לאומית כוללת, גם ישראל יכולה בזמן כזה להתאפס על כיוון סביבתי חדש, לטפח את המוחות המדעיים והיזמיים הרבים שיש לה בתחום, לשים את הגנת הסביבה כאתגר לאומי ולהוות מגדלור ואור לגויים בנושא.

ניר שוהם הוא יועץ בנושאי אחריות חברתית וסביבתית וניהול סיכוני סביבה. בנוסף, הוא עוסק בפיתוח וכתיבת תוכן לחברות וארגונים שונים וחובב היסטוריה מושבע.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. החברה לא פרסמה את תחשיביה ושיקוליה, אני עושה את הערכת המצב האישית שלי לפיכך, ומסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו.

כולנו רוצים לשלם פחות. ההיגיון בדרך-כלל אומר שלשלם פחות זה יותר טוב. זה עושה נעים בגב. במיוחד כשאתה יודע שיש בסביבה מחירים גבוהים יותר.

אבל אם כבר בהיגיון עוסקים אנו, ההיגיון גם אומר שריבוי ספקים מביא לתחרות ביניהם והתחרות מורידה את המחיר, וכך יש סיכוי שניהנה מהמחיר הכי נמוך שכלל הספקים יכולים לתת.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. מסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו

אבל כשהמחיר הופך לכזה שבסבירות גבוהה אין אף אחד מהספקים שבאמת יכול לעמוד בו ולתת שרות לאורך זמן,  גם לא אותו ספק שהציע אותו, ברור הוא שהמחיר נועד לרסק את כל האחרים ולהשכיב אותם לרצפה.

מי שמציע מחיר שלא הוא ולא אחרים יכולים לעמוד בו מאמין בדרך-כלל שיש לו יותר אוויר לנשימה, ומאמין שכאשר היריבים יתרסקו וייצאו מהתחרות וישאירו לו לבדו את הזירה, הוא כבר ידאג לגבות מחיר כזה שיפצה אותו על מחיר-המבצע ההוא.

לאיש מאתנו אין רצון לרסק את הספקים בשוק, כי ככל שיתמעטו הספקים הם יעלו מחירים – לא צריך קרטל בשביל זה, זה התהליך הכי טבעי – וסופו של דבר שנמצא שוב את עצמנו ב-1992, בימים שקניתי את הסלולרי הראשון שלי – שילמתי בימים ההם משהו כמו שקל לדקה של שיחה. אולי יותר.

30 ש"ח שאני משלם כיום לחודש הוא מחיר הוגן כלפיי ומשאיר שולי רווח צרים מאוד לספק. אני מקווה שבמחיר הזה הספק שלי יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שהמחיר הזה ישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, ואחרי שהללו ייצאו ממנה על אלונקה והמחיר יזנק לגבהים, כולנו נתחרט על כך.

אבל כבר יהיה מאוחר מדי – לא יישאר מי שיציע לנו מחיר זול יותר.

עכשיו אתם יכולים להכניס כאן את השיר של מרטין נימלר.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, המחיר יזנק לגבהים וכולנו נתחרט על כך

סלולרי כולנו צורכים – חלק מאתנו ברמה היסטרית, אחרים ברמה עוד יותר היסטרית. זהו מוצר צריכה בסיסי כיום.

אני יודע שבמדינה שבה ראש הממשלה סוחב עימו כמה תיקי חקירה, שמחאה יומיומית לא מזיזה ליועץ המשפטי למשפחה את הביצה, ושבה אשת ראש הממשלה זורקת לארץ חלה טרייה – אין זמן לדברים טריוויאליים כאלה.

מצד שני, אני חושש לעמוד שוב במצב, שבו אני שוקל אם אני יכול להרשות לעצמי להעלות את הפוסט הזה, כי אמצא את עצמי משלם לפי מילה, ולפי זמן אוויר, ולפי הקריזה של בעל-המניות, שהתעורר בבוקר, הרטיב את האצבע ברוק, ולפי כיוון הרוח קבע את המחיר.

כמו פעם.

וכמו שקורה, אגב, במחיר של כמעט כל מוצרי המזון שאנחנו קונים.

ותחשבו על זה.

סיכוי גדול שלא שמתם לב לכך, אבל אתמול עצר מגזר שלם את נשימתו. אישה המתגוררת בארצות הברית הובאה לקבורה בישראל. יחד עימה, באו לטקס הלוויה גם בני משפחתה הקרובים והרחוקים.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל לידם את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, דוד לאו, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם.

זאת על מנת להפעיל לחץ על בנה, אשר מעגן את אשתו למעלה מ-10 שנים (ובינתים הספיק להינשא לאישה אחרת בהיתר מיוחד של 100 רבנים) – למסור לה את גיטה ולאפשר לה לצאת לחופשי לאלתר.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם

מאז פורסמה החלטת הרב הראשי, ניתן האות, וציבורים שלמים במגזר הדתי והחרדי החלו בדיונים קדחתניים ברשתות החברתיות (כן, גם דוסים משתמשים מושבעים ברשתות החברתיות) על עצם הלגיטימיות של ההחלטה.

מצד אחד, עומד לנגד עינינו סבלה המתמשך והלא יתואר של אישה עגונה, שקשורה בקשר מעוות עם התוקפן המעגן שלה, בעלה. היא אינה יכולה להקים משפחה על פי רצונה, כל עוד היא איננה משוחררת לחופשי על ידי בעלה הנוכחי.

גם אלו מן המגזר שלא מרוצים מתפקוד בית הדין, הביעו תמיכה במהלך הנדיר הזה. שהרי יותר מעשר שנות סבל יכולות להיפסק ברגע אחד, בעקבות הצעד ה'אמיץ' ויוצא הדופן שנקט בית הדין. אשריו של בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען אישה עגונה – טענו המצדדים בהחלטה.

מנגד, טענו מבקרי ההחלטה: איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשיו של בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשים – חמורים ככל שיהיו – אשר לא נעשו על ידיהם?

איזה תוקף חוקי יש להחלטה המענישה קולקטיבית בני משפחה, ועוד בשעה רגישה וקשה כל כך? שלא לדבר על פגיעה בכבוד המת, אשר הוא ראשון במעלה מבחינת ההלכה.

הדיונים הסוערים לא פסחו על אף מגזר, והיוו תעסוקה הולמת לתקופת 'בין- הזמנים', בה בני הישיבות והאברכים יוצאים לחופשה מהלימוד.

דבר אחד טוב וחשוב יצא מהסערה אמש. סוגיית הנשים העגונות עלתה על השולחן בכל בית ובית במגזר, בצורתה המכוערת והברורה ביותר. פעולה שוות ערך לעשרות קמפיינים יקרים ומתוחכמים להעלאת מודעות לנושא. האמפתיה שהופגנה כלפי העגונה מצד כל גווני הקשת בציבור הדתי והחרדי, ראויה לציון.

אשרי בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען עגונה – טענו המצדדים בהחלטה. מנגד, טענו מבקריה, איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשי בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשיו?

אתם בטח שואלים מה החידוש הגדול בהבעת אמפתיה למצבה של העגונה. אמנם זה נראה אך טבעי, להביע הזדהות עם כאבה של אישה כבולה, הסובלת מאלימות, אך זהו אינו דבר של מה בכך.

הזדהות עם החלש והמדוכא, במיוחד עם הוא שייך למגדר הלא נכון, לא נפוצה במיוחד בעולמנו. לרוב, אנו נעדיף להזדהות עם החזק, ולהתחבר למקור הכוח והשררה.

לבסוף, הסכים המעגן לשחרר את אשתו וגופת אמו שוחררה לאלתר. אז הנה לכם מעט מהסיבות מדוע אני תומך בהחלטת בית הדין:

1

בראש ובראשונה, הרווחנו את שחרורה הקרב של העגונה.

2

בית הדין מתוייג כאקטיבי ואגרסיבי יותר מול מעגנים.

3

מעגנים פוטנציאלים ירתעו ממהלך שעלול לסבך אותם עם בני משפחתם.

4

המודעות לסבלן של העגונות התפשטה כאש בשדה קוצים. בתפילה ליום בו אנשים אלימים לא יוכלו להשתמש בכלים דתיים, קדושים מיסודם, כדי להתעלל באחרים.

צביקי פליישמן - חב"דניק מקרית מלאכי. חי היום בירושלים הקדושה. נשוי ואב ל-2, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מייסד 'לא תשתוק' . סמנכ"ל חקירות ב-JCW. אוהב את המקום שאני חי בו, ומשתדל להפוך אותו לטוב יותר.