למיטב ידיעתי, ברוב השפות יש (לפחות) שלושה גופי פנייה עיקריים והם: גוף ראשון (I), גוף שני (you), גוף שלישי (her, him, it). גוף ראשון הינו הפנייה עצמית לחווייה אישית, שאינה ניתנת להעברה שלמה לגופים שני ושלישי. הגוף הראשון הינו המרחב הפרטי של חוויית היותי. הפנייה לגוף שני הינה החרגה ממרחב פרטי למרחב ציבורי, המאפשרת לחוויית היותי להיווכח בקיום זולתי. קיום זולתי ניתן להיתפס רק דרך הפירוש החושי/ריגשי/שכלי שלי, ולכן (למעט מצבי קיצון של התקף, קפא או ברח) לעולם איני יודע בוודאות אם זולתי תורם ל- או מסכן את היותי. אם היותי מאפשר הדמיית זולתי במרחב הפרטי, יש אפשרות שיידמה כי יכולת זו טמונה גם בזולתי. על בסיס אמונה זו מתקיים מרחב חקירה המאפשר פיתוח יחסי win-win ביננו, שהסכמיו מצריכים הרחבה לגוף שלישי, הנחשב לאובייקטיבי ביחס לי ולזולתי. כל מה שתואר עד כה הינו המצב הרצוי, אך לצער כולנו חוויית ההתרחקות מגוף ראשון, יכולה להתפרש בהרבה אופנים, אשר אינם מבשילים לכדי פיתוח יחסי win-win. לעניות דעתי, יש באפשרותו של גוף ראשון להפתח לגוף אפס, כבסיס הטבעי להרמוניה מורכבת בין גוף ראשון, שני ושלישי.

תרשה לי להציע אופציה אחרת: גנטיקה. פגם גנטי הוא שגורם לנו להאמין באלוהים. (ניתן לעורר את התחושה הזו בעזרת שימוש בנזעי חשמל למשל, והוא יכול להופיע גם באופן מוגזם וטבעי כמו ז'אן דארק). הפגם הגנטי הזה נוטה להתרבות. וכל כך למה? כל הדתיים כולם נוטים להתרבות בצורה מוגזמת, ועדיין לא שמעתי על מסע צלב חילוני שבו בחרב מכריחים אנשים להתחלן. להיפך: ממסעי הצלב והמיסיונריות ודרך מהאיסלום בכח בתקופות השונות.