המלחמה בעזה מול חמאס, והלחימה בצפון מול חזבאללה, מוסיפים "ללכת יד ביד" החל מה-8 באוקטובר. מנהיג חזבאללה הבהיר לאורך כל הדרך, כי לא תיתכן הפסקת-אש בצפון בטרם זו תושג בדרום. לפי שעה הוא עומד בדיבורו למרות האבדות שהארגון סובל.

מבחינות רבות ניתן לומר, שחסן נסראללה "סנדל" את עצמו סביב הזיקה שיצר בין שתי החזיתות, אולם המשכה העקבי לאורך החודשים האחרונים מעיד על כך, שלא ניתן לצפות שיזנח את המדיניות ודפוס הפעולה הללו.

מבחינות רבות ניתן לומר, שנסראללה "סנדל" עצמו סביב הזיקה שיצר בין שתי החזיתות, אולם המשכה העקבי לאורך חודשים מעיד, שלא ניתן לצפות שיזנח את המדיניות ודפוס הפעולה הללו

תחילת המהלך הישראלי מול רפיח הביאה לתגובה עצבנית משהו מצד חזבאללה. התגובה כללה פרסום ידיעות בדבר כוונת הארגון להכריז על מצב חירום וזימון כוחות המילואים שלו, כמו גם הסלמה מסוימת בפעילות נגד ישראל – הן מבחינת השימוש בכלים נוספים (מל"טים מתקדמים יותר, למשל), והן מבחינת טווח התקיפות.

מה עומד מאחורי זה?

ניתן להניח, ששני הסברים עיקריים, מנוגדים במקצת אולי, עומדים בבסיס השינוי:

1

האחד, נוגע להערכה בביירות (ובטהראן), שלנוכח ההתנגדות הבינלאומית הרחבה לפעולה ישראלית ברפיח, כולל מצד וושינגטון, שכללה אף עצירה של אספקת חימוש מסוים, ישראל נמצאת בעמדת חולשה.

זה יכול אם-כן לאפשר לחזבאללה להעלות קמעה את הרף, וליצור כללי משחק חדשים, נרחבים יותר, ביחס לעימות הנמשך מול ישראל. באופן זה ניתן יהיה להגביר את הלחץ על ישראל לסיים את המלחמה בעזה, ואולי גם ליצור מאזן הרתעה משופר ישראלי-לבנוני-איראני, ובמיוחד לאחר העימות הישיר בין ישראל ואיראן בחודש אפריל.

2

ההסבר השני מתייחס לחשש, שמא לאחר הפעולה הישראלית ברפיח ישראל תפנה להסלמת העימות הישראלי-לבנוני לכדי מלחמה כוללת. מבחינה זו, ההסלמה המדודה מצד חזבאללה יכולה להוות מעין מסר של אזהרה.

כך או כך, נראה שהעדפותיו של חזבאללה, להימנע ממלחמה כוללת מול ישראל, בעינן עומדות. אלו נשענות על שיקולים פנים-לבנוניים, כמו גם איראניים.

תחילת המהלך הישראלי מול רפיח הביאה לתגובה עצבנית משהו מצד חזבאללה. נראה שהעדפות חזבאללה להימנע ממלחמה כוללת מול ישראל, בעינן עומדות. אלו נשענות על שיקולים פנים-לבנוניים, כמו גם איראניים

במקביל, מעקב אחר הפעילות הדיפלומטית הבינלאומית מול לבנון מצביע על דפוס הפעולה המוכר של החודשים האחרונים. ארה"ב וצרפת מגלות פעלתנות רבה, ככל הנראה תוך תאום הדוק למדי ביניהן, כאשר הבכורה שמורה כמובן לוושינגטון ולשליחו המיוחד של הנשיא ג'ו ביידן, עמוס הוכשטיין. השחקנים הערביים הרלוונטיים, בעיקר מן המפרץ, שותפים למאמצים הללו, אולם ב"עצימות נמוכה".

כדאי לשים לב בהקשר זה לשני היבטים, שבאים לידי ביטוי בעיקר בתקשורת המקורבת לחזבאללה:

1

האחד נוגע להאשמות כלפי חברת האנרגיה הצרפתית "טוטאל", לפיהן הקפאת פעילותה המוחלטת, כולל ביחס לפרויקטים בתחום האנרגיה המתחדשת, נועדו להפעיל לחץ על לבנון להימנע מהסלמה. כך גם מתפרשת העובדה, שהחברה הצרפתית טרם הגישה למשרד האנרגיה הלבנוני את הדו"ח המלא לגבי תוצאות הקידוח האחרון שעשתה בבלוק 9. במילים אחרות: שימוש בקלף האנרגיה כאחד מקלפי הלחץ שוושינגטון ופריז משתמשות בהם נגד לבנון/חזבאללה.

2

השני מתייחס לעמדת הארגון כלפי נקודות המחלוקת בגבול היבשתי בין ישראל ולבנון. מאמר שפורסם ב"אלאח'באר" (23.5) על ידי ח'ליל אל-ג'מיל, קצין צבא בכיר, מומחה בתחום הגבול הימי, שכיהן גם כנספח צבאי בקפריסין – סוקר את תוואי הגבול בין שתי המדינות. החל מתקופת המנדטים הבריטי והצרפתי בשתי המדינות, עבור בהסכמי שביתת הנשק, וכלה ב"קו הכחול" שאומץ לאחר הנסיגה הישראלית מלבנון, ומציג עמדות מקסימום מצידו. אין להסיק מכך בהכרח על מרחב התמרון שהצד הלבנוני מוכן לו, שכן כל מהלך מדיני-דיפלומטי – תלוי כאמור בהפסקת אש או בסיום המלחמה בעזה.

מעקב אחר הפעילות הדיפלומטית הבינלאומית מול לבנון מצביע על דפוס הפעולה המוכר של החודשים האחרונים. ארה"ב וצרפת מגלות פעלתנות רבה, ככל הנראה תוך תאום הדוק למדי ביניהן

אז מה זה אומר לסיכום? החזית הלבנונית עדיין תלויה בזו הפלסטינית של עזה; ההסלמה המדודה מהווה מסר כפול לנוכח מה שנתפס כחולשה ישראלית, ובה בעת חשש מפני כוונות עתידיות של ישראל. וכמובן, בעינה עומדת האפשרות למיסקלקולציה, למרות ההתנהלות "המתוחכמת" (לכאורה?) של שני הצדדים.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/