את השינויים ביחס של היהודים בארצות הברית כלפי ישראל אפשר לחוש כבר עתה. במירוץ לנשיאות ב-2016, תמכו 71% מהם בהילרי קלינטון, שזה פחות או יותר שיעור התמיכה המסורתי של הקהילה היהודית במפלגה הדמוקרטית.

אבל בבחירות האמצע לקונגרס – לאחר הניצחון של דונלד טראמפ בבחירות, תמיכת הקהילה היהודית במועמדים הדמוקרטים זינקה ל-80%, למרות שטראמפ היה זה שהעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים, וביטל את הסכם הגרעין עם איראן.

עימות קלינטון-טראמפ (צילום: AP Photo/John Locher)

מסקר של מכון "פיו" (שהוא אחד הנחשבים ביותר בארה"ב), עולה בבירור כי היהודים הם אחרוני התומכים במהלכיו של טראמפ, גם בכל הקשור לישראל.

כך, שיעור התמיכה בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, היה 52% בקרב היהודים, לעומת 70% מהנוצרים הפרוטסטנטים. בביטול הסכם הגרעין תמכו 68% מהנוצרים הפרוטסטנטים, לעומת 38% בלבד מהיהודים.

ויש עוד: כמחצית מהמועמדים הדמוקרטיים לנשיאות לא טרחו להשתתף השנה בכינוס המסורתי של איפא"ק, הלובי למען ישראל בוושינגטון. לשם השוואה, לפני ארבע שנים נעדר מהכנס רק מועמד אחד, הסנאטור ברני סנדרס.

אחד מהמועמדים הדמוקרטיים הבולטים שנעדר מהכינוס הוא בטו או'רורק. אף שהוא מגדיר את עצמו כ"תומך גאה בישראל", או'רורק כבר הספיק לכנות את נתניהו "גזען" בהתייחס לדברים שאמר במערכת הבחירות 2015, על המצביעים הערבים שנעים לקלפי, והאשים אותו בחבירה לממשיכי דרכו של כהנא.

"הקשר בין ארה"ב לישראל הוא אחד החשובים שיש לנו על פני כדור הארץ", צייץ אז או'רורק בטוויטר. "כדי שהיחסים האלה יצליחו, הם חייבים להתעלות מעבר למפלגתיות בארצות הברית, ומעבר לראש ממשלה שהוא גזען".

אפשר רק להניח כי דיבורים ומהלכים פוליטיים לצרכים ישראלים פנימיים, גם אם הם קורים ערב הבחירות, לא נמחקים ולא נשכחים גם על ידי ידידים.

המאבק הפנימי במפלגה הדמוקרטית

גם ללא קשר לישראל, המפלגה הדמוקרטית האמריקאית מצויה בימים אלה במאבק על זהותה. בצד אחד ניצבים גורמים מתונים בהנהגה הוותיקה, בראשות יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, והמנהיג (היהודי) של הדמוקרטים בסנאט, צ'ארלס שומר, שהם תומכים מובהקים ביחסים המיוחדים עם ישראל.

בצד השני מתחילים להשמיע את קולם מתנגדי ישראל, שבעבר מיעטו להתבטא בנושא. בקרב הירושה על תפקיד יו"ר המפלגה הדמוקרטית במקום חברת בית הנבחרים היהודיה מפלורידה, דבי ווסרמן-שולץ, שפרשה ערב הבחירות לנשיאות ב-2016, התמודד קית אליסון המוסלמי. לאליסון יש היסטוריה של התבטאויות נגד ישראל, וזכורה הצבעה שלה נגד מתן סיוע ל"כיפת ברזל".

אליסון הפסיד במרוץ בקולות ספורים בלבד ליו"ר הנוכחי טום פרז, אבל ההערכות הן כי עצם התמיכה הגדולה שהייתה באליסון, מבטאת נסיגה מסוימת של המפלגה הדמוקרטית מהתמיכה המסורתית בישראל.

אם מוסיפים לכך את תוצאות הבחירות לקונגרס בנובמבר 2018, ניכר כי הבעיה רחוקה מפתרון. עם 435 הצירים שנכנסו לבית הנבחרים בינואר האחרון, נמנות שלוש נשים צעירות, המתבטאות בפומבי נגד ישראל והמשך הסיוע לה.

ראשידה טאליב (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

אלכסנדרה אוקאסיו-קורטז מניו-יורק, אמרה לתקשורת כי ההצהרה של נתניהו ערב הבחירות האחרונות על סיפוח בגדה, צריכה להשפיע על הסיוע הצבאי האמריקאי.

שתי נשים נוספות שמבקרות את המדיניות של ישראל בשטחים, ומאשימות אותה בפגיעה בזכויות אדם ובהפרת מנדט האו"ם והחוק הבינלאומי, הן ראשידה טאליב, פלסטינית ילידת ארה"ב, שנבחרה בדירבורן, פרבר של דטרויט שבה חיה קהילת הערבים הגדולה בארה"ב, והסומלית אליהאן עומאר, ממחוז במיניסוטה, שבו יש את הריכוז הגדול ביותר של מהגרים מסומלי לארה"ב.

לחץ להפסקת הכיבוש

ליהודים יש כוח רב במפלגה הדמוקרטית. השאלה היא כמה מהם, ולאורך איזה פרק זמן, הם יהיו מוכנים להגן על המדינה שבזה לאמונה של מרבית היהודים האמריקאים, שמתרחקת לדעתם מהחזון של ראש הממשלה הראשון של ישראל דוד בן-גוריון, ומתקרבת לחזון של מאיר כהנא – וגם סוגדת לדונאלד טראמפ, האיש שיהודים בארה"ב ניצבים בראש המאבק נגדו.

רוב יהודי ארה"ב תומכים בהסכם שלום ובפתרון של שתי מדינות, אך הם גם מבינים ששום דבר לא עוצר את מכבש ההתנחלויות, ושישראל ממשיכה להציב עובדות בשטח ומרחיקה את פתרון שתי המדינות.

מספר הולך וגדל של יהודים שם סבורים שהדבר היחיד שיכול לעצור את הכיוון שאליו חותרת ממשלת הימין, הוא לחץ בינלאומי מסיבי להפסקת הכיבוש, דוגמת הלחץ הבינלאומי שהופעל על דרום אפריקה לביטול משטר האפרטהייד.

אורי ניר, עיתונאי לשעבר ב"הארץ", כיום ראש מערך ההסברה של "שלום עכשיו" בארה"ב, טוען כי "יש למהלכים מהסוג הזה הד בקרב המבוגרים. הם אלה שהיו הכוח המניע בקרב הציבור האמריקאי נגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, והם יודעים עד כמה הכלי הזה יעיל. אבל מרביתם, אינם רוצים להחרים את מדינת הלאום, את המולדת של העם היהודי.

״עם זאת, צריך לזכור שבקרב הצעירים יש כבר תפיסות חדשות ביחס לישראל". ניר מציין כי סטודנטים מושפעים ממה שהם שומעים ממרצים, אבל בעיקר מסטודנטים פעילים בקמפוסים, פלסטינים ויהודים.

"אין לצעירים היהודים פרספקטיבה היסטורית. הם חסרים את עניין השואה, שהיא חלק מהתחושה של גורל משותף בין ישראלים ליהודים בארה"ב״, אומר ניר.  ״בקרב הצעירים יש כאלה המצטרפים לתנועות מחאה נגד ישראל, למשל, 'קול יהודי לשלום' התומכת ב-BDS, או לתנועות חדשות שנתפסות ככאלה שרלוונטיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני".

"הם חושבים שזה אותו הדבר"

אחד מהארגונים האלה הוא "חיי שחורים נחשבים black lives matter, ארגון שקם לפני שש שנים, על רקע ריבוי המקרים של הריגת אזרחים שחורים בידי שוטרים לבנים. אבל, בכמה סרטונים שהפיץ הארגון הזה, ושבהם נראים שוטרים יורים במפגינים שחורים, כלולים גם קטעי וידאו אחרים מעזה, כמו הפגנות ליד הגדר.

"זה שטחי ומטופש, אבל לסטודנטים חסרי ידע, שקל להשפיע עליהם, זה נראה הגיוני, והם מיד מזדהים עם זה. הם חושבים שזה אותו הדבר", אומר אורי ניר.

"איזו אירוניה. היהודים צעדו יחד עם תנועת השחרור של השחורים, בהנהגת מרטין לותר קינג, שהיתה לו הערכה גדולה למדינת ישראל. אבל המצב הזה השתנה לחלוטין. כיום פלסטינים מצליחים ליצור זהות בין 'חיי שחורים נחשבים', לבין הריגת פלסטינים בידי ישראלים, ולגרוף תמיכה בקרב הצעירים יהודים".

קו אחד מחבר את שני סבבי הלחימה האחרונים בעזה: כמו אחרי חיסול בכיר הג'יהאד בהאא אבו אל-עטא בחודש נובמבר האחרון, נכון להבוקר, חמאס נשאר מחוץ למעגל הלחימה.

גם אם הדברים לא יאמרו באופן גלוי, בישראל ובהנהגת חמאס בעזה מבינים שהשעה היא שעה של התלכדות אינטרסים, ולא של התנגשות אינטרסים. לא ישראל ולא חמאס מעוניינים בהסלמה כרגע, כל אחד מסיבותיו הוא.

ירושלים רוצה להגיע בבטחה לבחירות, שגם כך מאותגרות על ידי נגיף מסתורי. עזה רוצה הסדרה, שמשמעותה יותר פועלים, יותר כסף חיצוני ופחות סגר.

המאמץ של הג'יהאד האסלאמי

בדיוק את נקודת הממשק הזו בין חמאס לישראל מנסה הג'יהאד האסלאמי לנתץ. הסדרה, מבחינתו, היא אתגר מורכב של ללכת עם ולהרגיש בלי. כלומר להחזיק בנשק, אבל לא להשתמש בו – לפחות לא כלפי ישראל.

הג'יהאד האסלאמי מבין שארגון שממומן ומתומרץ על ידי איראן ושחרט על דגלו התנגדות לישראל, צפוי להיחלש משמעותית הן בטהרן והן ברחוב הפלסטיני. לכן, ההחלטה שמתקבלת בימים האחרונים בין בכיריו בדמשק וסביבתה היא לפעול ויהי מה, בבחינת אחרינו המבול.

צה"ל חיסל בתוך שלושה ימים כמה פעילים של הגא"פ (ראשי תיבות של ג'יהאד אסלאמי פלסטיני בלשון הצבאית) שהיו בדרך לפיגוע. ביום שישי הייתה זו חוליית צלפים, ואתמול חוליית מניחי מטענים.

נפתלי בנט (צילום: יונתן סינדל פלאש 90)

תמונת הדחפור גורר גופת פלסטיני הלהיטה עוד יותר את הרוחות, דחקה את הגא"פ לפעול, והתגובה לא איחרה לבוא, עם מטחים לעבר הנגב המערבי. בשלב הזה גם ישראל נדחקה לפינה, כל שכן שר הביטחון נפתלי בנט שהכריז על "הפתעה בגזרה העזתית".

סבך האינטרסים בישראל

אלא שגם ירושלים מוצאת את עצמה בסבך אינטרסים: מצד אחד, אי אפשר להצטייר כסבלנים ומכילים את הירי. בוודאי לא בזמן בחירות כשהיריב, מפלגת כחול לבן עם שלושה רמטכ"לים בדימוס, מאשים ממשלת ימין בהפקרה ביטחונית; מצד שני, חייבים להשאיר את חמאס מחוץ למשחק.

שעת המבחן של סינואר מול הג'יהאד האסלאמי קרובה, אם לא כבר כאן. המחסום היחיד עד להסדרה הוא מידת השליטה שלו ברצועה, והנכונות להבין שריסון הג'יהאד, בדיבורים או בכוח, הוא המפתח ליציבות

מסיבה זו בחרה ישראל הלילה בדמשק כתשובה לירי מעזה. המסר כאן ברור: ישראל לא תחשוש לחזור למדיניות החיסולים של צמרת הג'יהאד, לא משנה היכן (על פי פרסומים זרים, ישראל חיסלה את מנהיג הג'יהאד האסלמי, פתחי שקאקי על אדמת מלטה ב-1995). מעבר לכך, הפעולה הלילה בדמשק מוציאה את חמאס מהמעגל. הוא לא קשור לכך, הוא לא נפגע ולכן לא חייב להגיב.

אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ליברמן חושף קלפים

ואחרי כל זה יש לנו את שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, שהודות למערכת בחירות אמוציונלית, חשף אותנו למהלכים שמאחורי הקלעים בהתלכדות האינטרס ישראל-חמאס-מצרים-קטאר.

הביקור של ראש המוסד ואלוף פיקוד דרום בקטאר מעיד עד כמה רחוק מוכנה ישראל ללכת בעבור שקט בגזרה הדרומית. בהקשר הזה ישראל מחזיקה שני מנופי לחץ דיפלומטיים על יחיא סינואר: מעבר רפיח, הנשלט על ידי מצרים והכסף המזומן שמסופק על ידי קטאר. שני המנופים מופעלים באופן תדיר, ובדרך כלל הם אלה שעוצרים הסלמה מלהתפרץ, או לחלופין מביאים לסיומה המהיר.

המצב בדרום עדיין מתוח מאד, ואזורים שלמים בעוטף עזה נסגרו לתנועה מחשש לירי מכיוון הרצועה. מאחורי הקלעים נראה שהתזזיתיות גדולה, כולם חוץ מהג'יהאד רוצים שקט. המפתח בעניין הזה נמצא בידי יחיא סינואר. עכשיו הוא לבד בקוקפיט העזתי, כשאיסמעיל הנייה מורחק שלא מרצונו על ידי המצרים.

עד עכשיו סינואר קרא היטב את הצד הישראלי וניתח נכון את מידת הסובלנות המדינית שלו. אלא שגם הוא מבין שאי אפשר עוד לאחוז במקל בשני קצותיו.

שעת המבחן שלו מול הג'יהאד האסלאמי קרובה, אם לא כבר כאן. המחסום היחיד עד להסדרה הוא מידת השליטה שלו ברצועה, והנכונות להבין שריסון הג'יהאד, בדיבורים או בכוח, הוא המפתח ליציבות.