אין הרבה סוגיות פוליטיות טעונות רגשית כל כך כמו הנושא של "מבקשי המקלט" או ה"מסתננים". אפילו המילים לתיאור אותם בני אדם הפכו פוליטיות. אנשים שתומכים במדיניות מחמירה כלפי זרים השוהים בארץ מכנים אותם "מסתננים", אנשים שמבקשים להקל ביחס אליהם מכנים אותם "מבקשי מקלט" או פליטים".
ברשומה זו אנסה להסיר מעט מהערפל סביב הסוגיה המקטבת הזאת ע"י ביאור הגדרות בסיסיות של התחום ואשווה בין המדיניות הישראלית לבחינת בקשות מקלט מדיני של זרים מאריתריאה (שהיא מדינת המוצא של מרבית מבקשי המקלט בישראל) לבין מדיניות זו בשוויץ ודנמרק. אני מאמין שכדי לדבר על הנושא באופן רציני ולהימנע מקריאת סיסמאות חלולות, יש להבין בראש ובראשונה את הרקע הנדרש ואת ההגדרות המשפטיות התקינות.
עתר פורת הוא סטודנט שנה ג' בתוכנית "פכ"מ" (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) באוניברסיטה העברית. פעיל למען חירות הפרט וחירות כלכלית ומנהל את תאי הסטודנטים "Students for Liberty" ו"אדם סמית".
נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.
נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.
עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
טיפשים. לא למדתם כלום. ערביי ישראל ישמחו להרוג אותנו..אילו רק יכלו…תמשיכו להאמין להם..
אין אמונה בערבים..אפילו 100 שנים בקבר..
ערביי לוד.. וחיפה..ועוד..לא משנה להם שהם חיים כאן טוב. הם כולם רוצחים בנישמתם
אם יש משהו עמוק ובסיסי מאוד שהמלחמה לימדה אותנו, זה כמה אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה. כמה עמוק הכאב שאנו חשים כאשר אנו שומעים על ילד חטוף, חייל שנפל או אישה מבוגרת שנרצחה. כמה התחושה כל כך עזה כאשר אנחנו רואים את הפנים של הקורבן או החלל והן נראות כל כך מוכרות. כאילו מדובר בבן משפחה. והכאב, דומה לכאב משפחתי.
זה זמן המשפחות. במהלך ימי המלחמה הבלתי נגמרים חיבקנו קצת יותר חזק את הילדים, ההורים, בני הזוג והקרובים לנו כי עננת המוות מרחפת בכל עת מעל כולנו.
אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני מחבב את כתיבתו של ירושלמי אבל הוא עושה לגנץ הנחות חצופות.
אם גנץ לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לעצור את המחדל הזה, כולל איום לפרוש מהממשלה על הבזבוז הבלתי נתפס הזה בכספי ציבור לבקשיש פוליטי (בזמן מלחמה!) אז הוא פשוט לא ראוי להיות ראש ממשלה. זה טירוף מוחלט.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם