הריטואל היה קבוע. בכל יום שלישי דודה שלי מיקי היתה נכנסת למכונית החיפושית שלה, אוספת את סבא אלי וסבתא גניה ונוסעים את הדרך מרחובות לבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הם היו חונים קרוב לכניסה וצועדים לחלקה 5. לקבר של אבא. בדרך חזרה הם היו עוצרים אצלנו לקפה ועוגה וקצת עדכונים. ביידיש כמובן. שלא נבין.

סבא וסבתא היו ניצולי שואה. סבתא היתה צעירה מסבא בעשרים שנה והם הכירו בימים הנוראים ההם, אחרי שסבא כבר איבד אישה ובן ובת שנרצחו בידי האס.אס. הם הצליחו לקפוץ ביחד מהרכבת לאושוויץ, והצליחו לברוח עד שעלו לארץ והתיישבו במושב בית אלעזרי. אחרי כמה שנים הם עברו לרחובות ופתחו חנות לממכר ירקות ופירות.

סבתא שלי היתה אישה קטנה פיזית אבל ענקית ברוח ואהבתי אותה מאוד. שנים לפני שנפטרה, ואני כבר הייתי בצבא, היא השביעה אותי לדבר אחד: אחרי שאמות תבטיח שתמיד ביום הזיכרון תעמוד ליד הקבר בצפירה ובאזכרה. כדי שלא יישאר לבד. לאורך כל השנים עמדתי יפה בהבטחה. מוקדם בבוקר אני עולה לקבר עם אמא, וב-11 אני חוזר לשם עם אחותי.

סבתא שלי היתה אישה קטנה פיזית אבל ענקית ברוח. שנים לפני שנפטרה, כבר הייתי בצבא, השביעה אותי לדבר אחד: אחרי שאמות תבטיח שתמיד ביום הזיכרון תעמוד ליד הקבר בצפירה ובאזכרה. כדי שלא יישאר לבד

השנה זה לא יקרה. עוצר הקורונה יאלץ אותי בפעם הראשונה להפר את ההבטחה שנתתי לסבתא. אני מבין את ההחלטה ולא הולך להפר אותה. לאור עמידתו בכללי הבידוד בליל הסדר שעליהן החליט, לא אופתע אם אנשי 730 (היחידה לאבטחת אישים שאבא היה מראשוניה) כבר פורסים יריעות ברזנט כחולות מסביב לקבר של יוני בהר הרצל. 

נחום שמר, זכרונו לברכה

שר הביטחון טוען כבר שבועות שצריך לתת למערכת הביטחון לנהל את משבר הקורונה, כי מדובר במערכת בעלת יכולות לוגיסטיות מצויינות ומוכחות. אני מסכים. מה שאני לא מבין זה מה הבעיה לארגן עלייה לקברים בצורה מסודרת ומדורגת תוך שמירה על הכללים של משרד הבריאות.

למשל לכל חלקה היו מקצים חצי שעה לבני המשפחה לעלות לקברי היקירים. תאמינו לי שנקיון הכרית, הדלקת נר, הנחת זר ואמירת קדיש זה משהו שלוקח דקות ספורות בלבד. אבל הכי קל להטיל עוצר.
סליחה סבתא

רב-סרן נחום שמר ז"ל, מפקד הסיירת של חטיבה 14, נהרג בסיני ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973

כמה ימים לפני הבלגאן הגדול עופר פרצמן-שמר עזב את התקשורת אחרי 20 שנה כעורך חדשות. בתפקיד האחרון היה בתאגיד, אבל עשה כמעט הכל בפרינט, ברדיו ובטלוויזיה. בזוגיות עם שרון. ביחד יש להם ארבעה ילדים. הקטנה, זוהר, בת חצי שנה. אוהב מאוד להציל חיים במד"א

לפני קצת יותר מחודש מלאו לי 47. סתם מספר לכאורה, לא עגול ולא חצי עגול. אבל בשבוע שעבר זה היכה בי. אני גדול מאבא שלי ב-20 שנה. כן, הוא תקוע במועדון ה-27 מאז השישה באוקטובר הנורא ההוא, ואני ממשיך.

חשבתי קצת מה קרה לי מאז היום הולדת ההוא, כשמלאו לי 27 והתייצבתי בחלקה 5 בקריית שאול. אז ב-1999 נכנסתי לעולם התקשורת. זה היה בארכיון מעריב, הכי למטה בפירמידה. אבל מאז הפכתי לעורך חדשות בדסק של העיתון, דילגתי לרחוב מוזס והצטרפתי לידיעות אחרונות, כראש דסק. משם עברתי לטלוויזיה ולתוכנית הבוקר בערוץ 2 ואז ערכתי את חדשות הבידור, וחדשות מקומיות, והקמתי ערוץ חדשות בינלאומי, ואז ערכתי תוכניות ברדיו, ופוטרתי והתפטרתי וערכתי עוד תוכנית בוקר. והיום אני עדיין עורך חדשות, אבל בלילה. ואבא, הוא תקוע במועדון ה-27.

ב-1999 התחתנתי בפעם הראשונה, ביום שישי אחד על שפת הים. ומאז הספקתי להתגרש, ולחיות בזוגיות ממושכת בשנית ואז שוב להתגרש. אבל יש גם טוב מזה, תמר ועידו, הילדודס שלי, הנכדים שלך. תמר מסיימת השנה בית ספר יסודי בהצלחה וכנגד כל הסיכויים ותמשיך לבית ספר תיכון. איזה ילדה. עידו מסיים השנה כיתה ד'. גם הוא ילד מדהים. ואבא, הוא תקוע במועדון ה-27.

אמא. דינה נשארה הנינג'ה שהיא גם אחרי 20 שנה, וגם יותר. בטח אחרי שהפכה לסבתא. האחיות שלי. עדי כבר דוקטור וחוקרת את מחלת הסרטן. והיא נשואה (טפו טפו), ויש לה כבר שלושה ילדים, יונתן ונעה ומיכל, שגםהם נכדים שלך.. וענבל (שהיא אולי לא בת שלך, אבל היא אחות שלי וזה בטח חלק מהעניין), היתה אז אחרי צבא והיום גם היא נשואה ויש לה שתי בנות, אלה ואריאל. והיא גם ראש שבט בצופים. ועמית, אחותי הקטנה, היתה לפני 20 שנה נערה מהפרברים, היום היא בלשית תותחית במשטרה, ועושה לפושעים בית ספר. ואבא, אבא תקוע במועדון ה-27.

החתונה עם דינה. גם גולדה הגיעה

הדברים האלה נכתבים בעיצומה של "הסלמה בדרום". ב-1999 העיניים היו נשואות בכלל צפונה. חיזבאללה היה האוייב העיקרי ופגע בעיקר בחיילי צה"ל שפעלו אז בתוך לבנון. מאז ישראל יצאה מארץ הארזים, ויצאה גם מרצועת עזה. והקטיושות שנורו אז מהצפון, הפכו לקסאמים ולגראדים ולפאג'רים על יישובי הדרום בעיקר, אבל גם על תל אביב מדי פעם. ואבא מוגן במועדון ה-27.

"אחרי עשרים שנה/ שוב אינני ילד/ תמו נעורי/ שיבה זרקה במלך", כתב יענקל'ה רוטבליט ושר שמוליק קראוס. ואבא תקוע לנצח בקריית שאול, חלקה 5, שורה 1. בן 27 במותו.

רב-סרן נחום שמר ז"ל, מפקד הסיירת של חטיבה 14, נהרג בסיני ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973

כמה ימים לפני הבלגאן הגדול עופר פרצמן-שמר עזב את התקשורת אחרי 20 שנה כעורך חדשות. בתפקיד האחרון היה בתאגיד, אבל עשה כמעט הכל בפרינט, ברדיו ובטלוויזיה. בזוגיות עם שרון. ביחד יש להם ארבעה ילדים. הקטנה, זוהר, בת חצי שנה. אוהב מאוד להציל חיים במד"א

"מה רבים שאינם כבר בינינו" כתב חיים גורי בשירו "הרעות", שהיה לסמלה האלמותי של מלחמת העצמאות. האמירה הזאת מתחברת כנראה לתחושותיהם של ניצולים מקיבוצי העוטף שהתרסקו.

עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה. יוצאי קיבוץ כמונו גם מתקשים כנראה לתפוס איך אפשר לקום מהאפר ולהתחיל כמעט הכול מהתחלה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בתחילת השבוע הציג ראש ממשלת פולין מתאוש מורבייצקי את ממשלתו החדשה, לאחר שקיבל את המנדט להרכיבה, למרות שברור כי מדובר בהליך שעתיד לקרוס מייד.

בניגוד להליך "עלה בידי" המקובל בישראל, בפולין הנשיא מעניק את הזכות להרכבת הממשלה למי שהוא חפץ ביקרו. רק לאחר הרכבת הממשלה שלו – היא עתידה לשרוד או ליפול בהצבעה הראשונה בפרלמנט הפולני, ובמקרה של אי-אמון תעבור זכות הרכבת בממשלה החדשה למפלגה השניה בגודלה.

מאיר בולקה חוקר ומגלה בשנים האחרונות את מזרח אירופה ובמיוחד את פולין. כבר 10 שנים על הקו בין פולין לישראל ועדיין לא גילה אפילו 10% מהסיפורים של יהדות אירופה לפני השואה ולאחריה. הופך כל אבן, מאתר כל פיסת מידע ומנסה להוציא את האמת לאור, גם אם היא כואבת. במסגרת עיסוקו פועל לשימור המורשת היהודית ועוסק בשימור אתרי מורשת יהודיים. לעיתים גם נאבק באנטישמיות, בעיקר זו הדיגיטלית.