בין הרבה מבוכות אחרות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות – משגרים בלון ניסוי עם קצת חומר נפץ, ואנחנו מחבקים אותו לחיקנו ונהנים מכל שבב וגיץ של שלבי הפיצוץ.

בין הרבה מבוכות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מאות ראיונות קיימו מועמדי ומועמדות מפלגת העבודה לכנסת ה-24 בשבועות האחרונים, אבל במערכות התקשורת שכבר הפסיקו לדבר אידאולוגיה, ערכים וחזון, על מה נותר לדבר מלבד הבלון ששיגרו לאוויר ליצני החצר מבלפור? אתם מתאריםות לעצמכן מצב שבו בן גוריון, רבין או פרס היו בכלל מתייחסים לדברים הללו ולא זורקים אותם בפרצופו של הימין?

באף אחד מהראיונות הללו, איש מנציגי המחנה הדמוקרטי-ליברלי לא התייצב איתן וחשף את ערוותם וריקנותם הערכית של אותם מפריחי בלונים. אמנם הקולות מתוך מפלגת העבודה לפסילתה של מראענה נותרו חלשים (הישג מרשים כלשעצמו), אבל ראינו הרבה התפתלות והתכדרות עצמית המעידה על בושה ותחושת אשם.

מרב מיכאלי פעלה בגבורה בשנה האחרונה וניכר שהציבור מעריך את זה. אף על פי כן, שאלה אחת פשוטה של אופירה וברקו הצליחה לעשות מה שהצעות לכניסה לממשלה, תביעה משפטית, הימור מסוכן על עתידה הפוליטי ובעיקר תחושת מיאוס מהמערכת המסואבת לא הצליחו לעשות.

התשובה לשאלת אבתסאם מראענה היא ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר במגזר הציבורי, תוך שיסוי וקריעה של המרקם החברתי ושחיקת הדמוקרטיה, או תסריטאית קולנוע שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו? במה אתם מתעסקים למען השם? חדלנו לבלוע את גיבובי המילים שלכם ואת מזימות כוורת בלפור שעובדת מסביב לשעון ביעילות שמעוררת פלצות".

במקום זאת, במהלך שאין דרך אחרת להגדירו מאשר מזוכיזם והפנמה של דיכוי אידאולוגי, מעדיפים רבים מאנשי מחנה המרכז שמאל לטמון שוב את הראש בערימת הרפש של הימין. להתחיל במסע תחקירים לעברה של פוליטיקאית מתחילה, שנכנסה לגוב האריות מתוך רצון אמיתי להילחם בשנאה ובפירוד בין יהודים וערבים. מפקפקים בה ובכוונותיה לדאוג לנשים הערביות שנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית, וצולבים את יושבת ראש המפלגה על שלא נכנעת להמון ולא גירשה את האיום הקיומי מקרב המפלגה שהקימה את המדינה.

התשובה לשאלת מראענה ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר או תסריטאית שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו?

כמה כעס ואכזבה. כעס על שלא הצלחנו להתעלות מעל סימון האיום הקיומי התורן של נתניהו (תמיד מדובר או באישה, או בערבי או בשילוב של השניים). אכזבה מכך שלא למדנו לקח ובחרנו לחבוט שוב בעצמנו, כמו אישה שמרגישה נאורה כי היא סובלנית כלפי בעלה המכה, שהרי יש לנהוג בו בחמלה ובהכלה. כמה טיפשות ששוב לא הבנו את גודל השעה וגודל הסכנה לדמוקרטיה ולדמותה של מדינת ישראל.

אור ארז הוא פעיל חברתי-פוליטי. עוסק בדוברות פוליטית של דמויות וארגונים במחנה המרכז-שמאל. חבר ועידה לשעבר במפלגת העבודה ואקטיביסט גאה. במהלך לימודי פוליטיקה וממשל ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון הספיק לארגן את ההפגנה הראשונה נגד נתניהו בבאר שבע, להיפגע מרכב חולף במחאת הפונדקאות ולקבל איומים על חייו כשארגן את מצעד הגאווה בעיר. מאמין בחופש ובשוויון. החלק המרגיע ביומו הוא צפייה במהדורת החדשות לאור נרות לפני השינה.   

אולי זה בגלל שהבן שלי במילואים כבר חודשיים אבל נראה שנתניהו התאהב בקונספט. כמה נשבר מ"מסיבות" העיתונאים שהוא מקמבן לעצמו, כולל איפור כלות כבד, מייק אפ ברונזה מוגזם ושיער באפור עכבר מודבק לקרקפת. בכל זאת, המון הופעות בתקשורת. האיש מאוהב בעצמו ברמות של כלה.

במסיבות שארגן לעצמו השבוע, וזה באמת נראה כמו מסיבה, כבר התנתק מחללית האם (העם באבל ולא ירגיש) וריחף בענן רעיל של שביעות עצמית ורהב ריק. אני ואני ואני, העתק-הדבק של שליט צפון קוריאה. אנחנו רק סטטיסטים בשואו המטורף והלא נגמר שלו. אין עיתונות נושכת והקואליציה היא מחילת עכברים מפוחדים. אין על מי לסמוך ואין די בוז בעולם עבורם.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.