האלוף במילואים נועם תיבון יחקור את אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז, שם הרג קצין מהיחידה שני קצינים אחרים בדרגת מ"פ, בעת שכולם חיפשו גנבי נשק בשטח אימונים בבקעת הירדן. אירוע קשה, טרגי, אכזרי, קורע לב. כבר למחרת האירוע שוב הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא וקוננו על שלא "שמרו להם" על הבנים.
האלוף במיל' נועם תיבון יחקור את ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז כבר למחרת האירוע הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא על שלא "שמרו להם" על הבנים
משפחות אחרות מתוסכלות בשל ממצאי תחקיר לא מקצועיים, או אי מציאת אשמים באירועים קודמים, בהם בניהם קיפחו את חייהם בתאונת אימונים או תאונה מבצעית. לוחם נהרג בגיבוש צנחנים כתוצאה מאוטובוס שהתדרדר לתוך מאהל, לוחם נספה בשיטפון בנחל חילזון בעת אימון ניווטים למרות התרעות על שיטפונות, לוחמי צוות מסיירת גולני נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6 והצוות עצמו, כך פורסם, חדר ללא רשות לסוריה ופשט על מבנה בו היו סורים שלא נשקף מהם שום איום. אלה מקצת מזיכרונות הארכיון.
הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל.
הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל
קשה להשוות בין תאונה שהיא מחדל בטיחותי, הפרת משמעת או נוהל, לבין תאונה שמתרחשת בגלל גורם בלתי צפוי כמו כשל במנוע המסוק, מארב אויב או בשל כישורים לא מתאימים של הלוחמים, כמו בטעות ניווט שהביאה בשנות ה-80 לירי דו צדדי בין חיילי אותו צוות מארב בלבנון שטעו בניווט וזיהו את חבריהם כאויב.
כל האירועים הללו מצטרפים יחד תחת מכנה משותף אחד – לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים ולומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים.
האם מישהו יכול לדמיין מצב שלצה"ל אין רופאים מקצועיים? טייסים מקצועיים על מטוסים שעולים עשרות מיליונים? האם לצה"ל אין מערכת משפטית מקצועית, מערכת פיקודית מקצועית? יש. אבל למרבה האבסורד דווקא לנושא הקריטי שבו מקפחים חיילים את חייהם בשל אסון, תאונה, כשל מבצעי או פיקודי, אין גורם מקצועי שיחקור את האירועים.
לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן על "הפתולוגיה של הכישלון". הצבעתי שם על הפתולוגיה של הכישלון ועל הפתרון שהציע צוות של פורום מג"דים מח"טים וטייסים במילואים (הקורא מוזמן לקרוא את הפוסט ההוא לפני הפוסט הנוכחי).
לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים, לומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים
נושא חקירת אימונים ומבצעים בצה"ל נמצא כבר שנים בידיהם של קצינים מתחלפים, ונועם תיבון הוא עוד אחד בשרשרת. מהיכן יודע נועם תיבון לחקור תאונה? לא כל רופא הוא פתולוג למרות ששניהם למדו רפואה. לא כל אלוף הוא חוקרי מקרי מוות ותאונות קטלניות.
המקרה של ירי דו צדדי באגוז דומה לעשרות מקרים שבהם כוחותינו ירו על כוחותינו. במלחמת לבנון הראשונה נהרגו מירי ידידותי יותר ממאה וחמישים חיילים. אסון הפנטום הוא הזכור מביניהם, בו הפציץ פנטום של חיל האוויר גדוד חרמ"ש של צה"ל וגרם ל-25 הרוגים וכמאתיים פצועים.
אולם זוהי מלחמה ולכאורה החללים באירועים אלה מתערבבים בחללי המלחמה כולם. תשומת הלב הציבורית מתעוררת באירוע שבו נהרגים חיילים בשטח אימונים, לא במבצע מעבר לקווי האויב ולמעשה סתם.
הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה כמתואר. עצירת אימונים, חידוד נהלים , מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. בדרך כלל גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים. גם הלקחים לא מפורסמים ובעיקר הארגון מנסה לשכוח ולהשכיח.
הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה: עצירת אימונים, חידוד נהלים, מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. לרוב גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים
העשייה הצבאית לא דומה לעשייה במערכות אזרחיות. העיסוק היומיומי בסכנת חיים, הן באימונים והן במבצעים, גורם לכך שלא תמיד יש אשמים ולעיתים האשמים כבר לא בחיים.
איש לא יכול לחקור את הקצינים שנפלו באירוע האחרון באגוז. הם כבר שילמו את מחיר הטעויות. אולי טעויות שלהם עצמם. בתאונות רבות הגורם האנושי הוא הגורם העיקרי. חוסר יכולת, או אי עמידה בהוראות בטיחות או זלזול בפקודות. יש מקרים של כוח בלתי צפוי כמו כנראה התקלה במנוע של מסוק חיל הים לאחרונה.
אלא שהטרגדיה היא גם הסיבה לכך שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה מאוד לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא" במעין אמירה כוללת של גוף אמורפי שהיה אמור לגרום לקצינים לשמור על עצמם. לדווח על היציאה מהבסיס, לקחת מכשיר קשר ולוודא איזה כוח נוסף נמצא שם ולזהות את עצמם, לבצע הוראות פתיחה באש ולזהות את הגורם שעליו פותחים באש גם ללא סכנת חיים מיידית.
הרבה נהלים ופקודות יכלו למנוע את המוות המיותר הזה. נראה שלפחות לחלק מהסיבות אחראים מי שנפלו ונהרגו באירוע. אבל אי אפשר לומר זאת למשפחות. כך נזרע למעשה זרע הפורענות של האירוע הדומה והקשה הבא.
כזכור משפחת שמואלי, שבנה בראל ז"ל נהרג בגבול עזה בעימות עם מפגינים פלסטינים, דרשה להקים ועדת חקירה חיצונית לצבא לבדיקת נסיבות נפילתו, דרישות דומות להוצאת החקירות של אירועים מבצעיים כושלים ותאונות אימונים מידי הצבא אירעו גם באסונות קודמים.
הטרגדיה היא גם הסיבה שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא", באמירה כוללת על גוף אמורפי
אולם עם כל הצער שבדבר צריך לומר לפעמים לציבור את האמת – האשמים לפעמים כבר מתים. אולי הם לא האשמים היחידים, אולי שרשרת פיקוד מעליהם אחראית לאי העברת פקודות, למשמעת לקויה ונהלי פתיחה באש לקויים.
מעמדת המבקר קשה לדעת מה בדיוק קרה ביחידת אגוז למעט תיאור האירועים שפורסמו בתקשורת. שלשה קצינים יוצאים בלי לדווח, לחפש גנב נשק בשטח האימונים, במקביל אליהם יוצא קצין אחר ממקום אחר באותו בסיס, ללא תיאום, לאותה מטרה – לחפש גנבי נשק. כשהוא נתקל בהם בלילה בחושך הוא פותח מיד באש והורג את חבריו. רק אחרי הטרגדיה הם מבחינים שמדובר בכוחותינו. ואולי הם אלה שפתחו ראשונים באש. הקצין החוקר יצטרך לקבוע.
הלוחמים המומים ובדיכאון, המשפחות המומות והרוסות ובעיקר מתוסכלות, והצבא ממהר דווקא "לחבק את היורה" וכמובן לתמוך במשפחות החללים.
השבוע עצר הרמטכ"ל את האימונים כדי לחדד נהלים.
אבל כל הצעדים הללו לא פותרים את הבעיה. חקירת תאונות אימונים ומבצעים אינה אירוע רגיל ואף לא תחקיר מבצעי של אירוע מבצעי.
ההיסטוריה הארוכה של חקירת כישלונות, תאונות אימונים ומבצעים מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף כלשהו, אד הוק לחקירת מקרה מסוים. האלוף מרכז עבודה למשך פרק זמן קצר, ולאחר השלמת הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. במקרה הבא, כבר עוסקים בחקירה אנשים אחרים.
היסטוריית חקירת הכישלונות והתאונות מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף לחקירת המקרה. הוא מרכז עבודה לזמן קצר, ובהשלמת הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. את המקרה הבא חוקרים אחרים
האלוף (מיל') יוסי פלד חקר את אירוע חטיפת החיילים בהר דב בשנת 2000. גם אלוף פיקוד הצפון וראש אמ"ן חקרו את האירוע באותם ימים.
האלוף (מיל') יורם יאיר חקר את כישלון החילוץ בקבר יוסף בשכם בשנת 2000 ואת הסתבכות חילוץ הטיול בהר עיבל.
האלוף שי אביטל חקר את כישלון יחידת דובדבן במבצע ללכידת אבו הנוד בו הרגו כוחותינו שלושה מחיילינו 2000.
האלוף גבי אופיר חקר את כישלון פעולת השייטת בלבנון 1997.
האלוף (מיל') דוד עברי חקר את אסון המסוקים 1997.
מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? איתן בן אליהו (שבתקופתו כמח"א אירע אסון המסוקים)? והאם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות, תוך שמירה על אמון הציבור במערכת הצבאית וביחד עם הפקת הלקחים הנדרשת למניעת כישלונות בעתיד?
מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? האם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות?
צה"ל והרמטכ"ל בראשו ושר הביטחון והממשלה האחראית חייבים להקים גוף חקירות מקצועי בתוך הצבא. למנות לו מפקד בדרגת אלוף ולהכפיף אותו לפיקוח של שופט עליון אזרחי. את ממצאי החקירה יעביר הגוף החוקר לרמטכ"ל, וככל שימצאו זדון או רשלנות פושעת יועמדו האחראים לדין.
ככל שהכשל פיקודי או מערכתי, יקבל הרמטכ"ל החלטות פיקודיות. אבל אמון הציבור בחקירות הצבאיות לא ישתקם אם לא ייעשה כאן מהלך בונה אמון שקוף לציבור, אמיץ ובעיקר מקצועי.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם