מדי שנה יותר ויותר ילדים מאובחנים על הרצף האוטיסטי. אי אפשר שלא לחשוב על המוגנות והביטחון שלהם בעולם שעדיין, למרות אחוזי האבחון הגבוהים, לא תמיד יודע איך להיטיב עמם, לשמור עליהם ולהעניק להם את כל מה שהם צריכים על מנת לשגשג. אנו מחויבים להסתכל למציאות ולסטטיסטיקות בעיניים ולהבטיח שנשתדל יותר, שנעשה יותר, שננהיג שיח של הכלה וחמלה, בין אם אנחנו הורים, אנשי חינוך או מטפלים.
אקטים של בריונות כמו חרם ונידוי הם מנת חלקם של ילדים רבים, וכאשר אתה ילד עם צרכים מיוחדים, הסיכוי שלך להיות קורבן של בריונות כפול ומכופל.
ד"ר ליבי בגנו-סימון, PhD בספרות, היא מנתחת התנהגות ורכזת גני תקשורת ב"טיפולי".
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותיארת מאוד יפה את האוטיסטים בתפקוד גבוה שנופלים בין הכיסאות. מההתנסות שלי ומכנס שהשתתפתי בו, מי שנופלות בין הכיסאות בעיקר הן בנות ונערות על הרצף בתפקוד גבוה שלכאורה נראות לגמרי כמו כולן, בליבן יודעות שהן שונות אבל בגלל המיסוך שהן עושות במודע או שלא במודע הן מצליחות לעבור מתחת לרדאר מבלי שישימו לב אליהן.
הבן שלי אובחן לפני שנה וחצי בגיל 15, הבת שלי אובחנה בגיל 18.5 בזכות חברה שלמדה איתה בתיכון שאובחנה על הרצף בגיל 16 וחשפה אותנו לאוטיזם בתפקוד גבוה אצל בנות.
וכל המאמר נכתב "עליהם" ועל איך לעזור "להם" וכו – לא מנקודת מבט אוטיסטית, אלא מנקודת מבט חיצונית (ומתנשאת). מקווה שאת המאמר הבא תכתבי מתוך שיתוף פעולה עם הקהילה האוטיסטית וגישת המגוון הנוירולוגי, מתוך כבוד וגאווה בזהות האוטיסטית ובלי הטייטל של העיסוק הפוגעני שלך.
זה לא מקצוע. וכל עוד את ממשיכה להגן על הזוועות האלה ולדבר על "אבולוציה" את עושה הרבה יותר נזק מתועלת ואת חלק מהבעיה – לא חלק מהפתרון.
אנחנו יודעות מצוין מה מנתחות התנהגות עושות מידי יום – יש בינינו נשות מקצוע שעובדות במערכות החינוך, הרווחה והבריאות ונתקלות למרבה הצער במנתחות התנהגות ובפועלכן מידי יום, יש בינינו שורדות של הזוועות האלה, יש בינינו הורים לילדים שנאלצים עד היום להתמודד עם הזוועה הזאת וניזוקים ממנה, יש פעילים ופעילות צעירות שעדיין חוות את זה בבית הספר או במסגרות של מכינות או דיור. ההתנשאות שלך סתם דוחה ורק מראה כמה שאת לא האדם להקשיב לו..
מזדהה מאוד, כאחת שגילתה על עצמה כמבוגרת אבל מודעת גם לקשיים שעצם האבחנה יוצרת מול הסביבה ולעיתים גם מול עצמך אז מתלבטת מה נכון לעשות כשיש חשש שהאבחנה תיצור בעצמה בלאגן במערכת יחסים כזו או אחרת.
כאן כותבת המאמר, ליבי בגנו סימון
הייתי רוצה להבהיר, בהתייחס לתגובה שעלתה כאן תחת הפרופיל ששמו "התמודדות וחוסן בזמן מלחמה" – לפני שאני מנתחת התנהגות אני אוטיסטית בעצמי (לשעבר אוטיסטית שקופה) ואימא לשני ילדים אוטיסטים. זה לפני הכל.
ניתוח התנהגות הוא תחום שעבר אבולוציה מטורפת ואין לו שום קשר לסטיגמות האיומות שנדבקו אליו. מי שממשיכים להנציח את המוניטין הנוראי שיצא לתחום, לא באמת יודעים מה מנתחי התנהגות כמוני עושים כל יום בעבודתם ועדיין מתבצרים בדעות קדומות שכבר מזמן אינן רלוונטיות למקצוע.
את יודעת מה עוד אוטיסטים מבוגרים אומרים כבר שנים ואנשים כמוך מסרבים להקשיב להם? שניתוח התנהגות זו התעללות שצריכה לצאת מחוץ לחוק. וגם "שום דבר עלינו בלעדינו".
מנתחת התנהגות שמדברת על אוטיסטים כאילו היא מבינה משהו זו התגלמות החרפה.
כאבא לשני אוטיסטים בוגרים. אני רואה את נושא המסכים, בעיקר הטלפונים החכמים, כנושא מרכזי. החברה כולה! נכנסת למצב שיותר קרוב לאוטיזם ממה שהייתה בעבר, המסכים שואבים אנרגיות לכולם, מה שהיה פעם רק אצל אוטיסטים, מחלחל לשאר בגלל דאנו עדיין, לא יודעים איך להתנהל עם הנושא של התמכרות למסכים שבעקבותיה יש התדרדרות חברתית אצל כולם. אצל אוטיסטים זה סוג של מפלט, זה במקום להלחם על מעמדם החברתי, במקום לצאת מאזור הנוחות שלהם, הם גולשים בנון שאלנטיות למסך. כך, מקבעים עוד יותר נטיות אוטיסטיות, לסיכום, המסך צריך לעבור רגולציה!