משבר הקורונה יעצים ככל הנראה את אי השוויון ברחבי העולם, ובהקשר זה ישראל אינה יוצאת דופן. ברור לכולנו כי בעיקר הפריפריה הכלכלית והגאוגרפית תסבול מההלם הכלכלי ההרסני של המגיפה. זאת, בעוד שקובעי המדיניות עומדים בפני לחץ חסר תקדים לספק פתרונות כלכליים מהירים ופתרונות לטווח הקצר.

אולם על מנת שהממשלה תצליח להחיות את הכלכלה עליה לקחת בחשבון צעדים ארוכי טווח לצמיחה כוללת. עליה להשקיע בהזדמנויות לייצור משרות איכותיות וחדשנות בהיקף אדיר. על מנת לחדש את הצמיחה הכלכלית ולהניע  את המשק חייבים לחשוב על מנגנונים חדשים של צמיחה כלכלית שתסייע לצמצם את הפערים הללו ולהרים את הכלכלה במדינה כולה.

ברור לכולנו כי בעיקר הפריפריה הכלכלית והגאוגרפית תסבול מההלם הכלכלי ההרסני של המגיפה, בעוד שקובעי המדיניות עומדים בפני לחץ חסר תקדים לספק פתרונות כלכליים מהירים ופתרונות לטווח הקצר

אם כן, במקום לחפש את הפתרונות "מתחת לפנס", זה הזמן לצאת מהקופסה ולנסוע דרומה.

הנגב, שמהווה 60% משטחה של מדינת ישראל, משווע למקורות תעסוקה ולפרוייקטי פיתוח עם חזון. כיוון שכך, אין דוגמה טובה יותר להשקעה ארוכת טווח ובעלת השפעה גבוהה, מזו של הקמת שדה תעופה בינלאומי שני בנבטים שבנגב. הדיון בהקמת שדה התעופה חשוב ורלוונטי היום יותר מתמיד. אין ספק שמהלך חשוב זה ייצר מקומות עבודה איכותיים, יסייע לפתח את התיירות, את התשתיות ובעיקר יגרום לפיתוח כלכלי נרחב באזור.

בשנת 2050 תמנה ישראל 17 מיליון תושבים ותתמודד עם אחד האתגרים המשמעותיים ביותר מאז הקמתה – אתגר הכפלת האוכלוסיה. סוגיית הפקקים והמחסור ההולך וגדל של תשתיות חברתיות הולמות באיזור המרכז, כבר היום מבריחה צעירים רבים מהמרכז דרומה.

רבים מהם מוצאים את מקומם החדש באיזור הנגב, שנמצא במגמת הגירה חיובית החל מ 2015. הנגב ובו עתודות הקרקע הגדולות ביותר, הנו האזור בעל פוטנציאל גידול האוכלוסייה הגדול ביותר ולכן יהווה חבל הצלה של ממש כיוון ששדה תעופה בינלאומי מהווה עוגן כלכלי ייחודי, הן בהקמתו והן בהפעלתו.

התועלת הישירה של שדה תעופה בינלאומי אחד גדול תביא עשרות אלפי משרות לתושבי הנגב ותהווה מנוע צמיחה אדיר. בשדה התעופה נבטים קיים השטח, המרחב והפוטנציאל להרחבה עתידית על פי הצרכים לעשרות רבות של שנים קדימה, אשר יכולים להביאו לקיבולת גבוהה בהרבה מ-20 מיליון נוסעים בשנה.

בנוסף, בנבטים כבר הוקם, בהשקעת ענק של המדינה, שדה תעופה אזרחי בינלאומי מופרד פיזית מהשדה הצבאי, וההשקעה הנדרשת להשלמת הפעלתו לטיסות אזרחיות הינה מזערית בזמן ובתקציב ביחס לכל חלופה אחרת.

במקום לחפש את הפתרונות "מתחת לפנס", זה הזמן לצאת מהקופסה ולנסוע דרומה. הנגב משווע למקורות תעסוקה ולפרוייקטי פיתוח, ואין דוגמה טובה יותר להשקעה מהקמת שדה תעופה בינלאומי שני בנבטים שבנגב

אני מאמינה ששדה התעופה נבטים עתיד להיות אחד ממחוללי ההתאוששות והצמיחה החשובים של מדינת ישראל בתקופה המאתגרת חסרת תקדים זו. המערכת הפוליטית נדרשת לשקול את כלל השיקולים האסטרטגיים לאומיים, הדמוגרפים, הכלכליים והתעסוקתיים ולהעמידם למבחן אמת למול נימוקי ההתנגדות של הווטו של משרד הביטחון וחיל האויר.

כמי שעוסקת בפיתוח כלכלי אזורי בנגב, אני קוראת כעת למקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטה האסטרטגית, היעילה והנכונה ביותר,  לטובת תושבי הנגב  ולמדינה כולה, עכשיו, יותר מתמיד.

ניקול הוד סטרו היא מנכ"לית קרן מיראז'. יש לה ניסיון רב בארצות הברית, אמריקה הלטינית וישראל בפיתוח בינלאומי, ניהול מלכ"רים ויזמות חברתית. ניקול בעלת תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת ניו יורק ותואר שני במינהל ציבורי מבית הספר הרווארד קנדי.

יפהפיים, עדינים ומענגים. אחחח, כל הממתקים האהובים עליי. חיפה, עיר הפינוקים, מלאה במקומות נפלאים שמייצרים ממתקים משגעים. אבל חיפה אינה העיר היחידה בארץ ויש כמובן ממתקים נוספים שמחכים לי שם בחוץ. חופשת הקיץ החלה קצת באיחור, אך למזלי אני יכול להבריז קצת מעבודתי העיתונאית כדי להגיע לממתקים האהובים. אין מה לעשות, אני סוויט טות', גבר חובב ממתקים, או מתוקאי בלשון העם. המתיקות קוראת לי לצאת למסעות מעניינים.

לב טולסטוי, הסופר הרוסי הדגול, כבר אמר פעם:

"אושר האדם מצוי בחיים. והחיים הם בעבודה".

זאת קביעה נכונה. אם עושים את העבודה מהר ובקפידה, התוצאה מתוקה – ויש גם זמן לממתקים. אני מבין אותך מצוין, טולסטוי. דבריך יוצאים מהלב. האושר שאתה מדבר עליו – נמצא בממתקים, בעיקר בכאלה שמשקיעים בהם עבודה. וכמובן שניתן להוסיף:

"עבודה קבוצתית מהווה ניגוד גמור לניהול טוב של זמנך" (סקוט אדאמס, יוצר הקומיקס המשרדי דילברט).

לכן אני מעדיף לעבוד לבד, ובדרך כלל גם לאכול את הממתקים שלי לבד. רק השמים המתוקים יודעים כמה כיף להיות לבד כאשר אתה חווה את הטעם של ממתק עילאי חדש.

ניתן להוסיף: "עבודה קבוצתית מהווה ניגוד גמור לניהול טוב של זמנך" (סקוט אדאמס, יוצר הקומיקס המשרדי דילברט). לכן אני מעדיף לעבוד לבד, ובדרך כלל גם לאכול את הממתקים שלי לבד

מחשבות על קיגל

לפני כמה ימים, באמצע העריכה, פתאום חשבתי על משהו: קיגל! אותה מעין-פשטידה שנפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה ונקראת גם קוגל, תלוי במבטא שאתה מאמץ. יש לזה אמנם כל מיני גרסאות, אבל אני ערגתי לקיגל העשוי מאטריות. ואיפה מוצאים את הקיגל הטוב ביותר, אם לא במעוז החרדי – שכונת מאה שערים? שם יודעים לשמור על המסורת, וקיגל הוא מאכל מסורתי ביותר.

בוויקיפדיה מסופר כי קיים מנהג לאכול ב"שבת זכור" ארבעה סוגים של קיגל, בהתאם לראשי התיבות "עמלק": עפל (ביידיש: תפוחי עץ), מעהל (ביידיש: קמח), לוקשן (ביידיש: אטריות) וקרטופל (ביידיש: תפוחי אדמה) – ובכך לקיים את מצוות זכירת מעשי עמלק, או מחיית זכר עמלק על ידי אכילת הקיגלים.

אני לא ממש יודע אם אכילת הקיגלים תמחה זכר של משהו מלבד האדם הרזה שהיית פעם, אך אני חושב שאנשים שמסוגלים לאכול ארבעה סוגי קיגל בשבת אחת חייבים להיות נחמדים ומסבירי פנים. הצטרפתי אם כן לטיול מאורגן בירושלים, במטרה לחלץ את הקיגל האהוב מאותה שכונה מופלאה.

את הקיגל מכינים בהרבה וריאציות ותיבולים, אך אני מחבב את הגרסה הירושלמית של הלוקשן קיגל. מעדן זה מבושל כל הלילה בסיר ברזל, והוא מכיל אטריות, ביצים, סוכר ולעיתים גם קינמון ועוד תבלינים – הקיגל הירושלמי מתובל בחריפות, כלומר יש בו פלפל שחור. אצל יוצאי פולין, כמובן, מקובלת גרסה מתוקה יותר, אבל השילוב הזה של חריפות ומתיקות תמיד נראה לי אקזוטי.

הסיור במאה שערים, אחת השכונות הוותיקות של ירושלים, היה מעניין ומאלף ביותר. למדתי הרבה על אורחות חיי אחינו החרדים ושמחתי לסיים את ההרפתקה ב"דלי" של זאביק, הנקראת "מעדני זהב" ושוכנת בעיבורה של השכונה, ברחוב מלאכי 5.

נהוג לאכול ב"שבת זכור" ארבעה סוגי קיגל, בהתאם לר"ת "עמלק": עפל (ביידיש: תפוחי עץ), מעהל (ביידיש: קמח), לוקשן (ביידיש: אטריות) וקרטופל (ביידיש: תפ"א) – ובכך לקיים את מצוות זכירת עמלק, או מחיית זכרו באכילת הקיגלים

היו שם מגוון מעדני הרינג (דג כבוש), גפילטע פיש משובח, עוגיות, סלטים, קטניות מתובלות, חזרת, קרקרים חרדיים מעודנים ועוד ועוד – אך את ליבי שבו פרוסות כבדות ושחומות של קיגל מעשה ידיים חרדיות להתפאר.

הבריחה ממאה שערים

אך בדרך החוצה צצה בעיה: החרדים לבושי השחורים לא ממש נהנו לראות חבורה של חילונים פושטת להם על הדליקטסן של זאביק – ועוד מיד אחרי צום תשעה באב. האמת – אני יכול להבין אותם. האם הייתי שמח לראות בקיבוץ (שבו חייתי עד לא מזמן) חבורות של חרדים מסתובבים, מצלמים ומתייחסים לתושבי המקום כאל בעלי חיים בספארי? לא בטוח.

הם החלו לצעוק "הסתלקו מפה", "למה אנחנו צריכים לראות אתכם כאן", "אל תטמאו את שכונתנו", "תחזרו לתל אביב" וכמובן הקלאסיקה "שיקסע" לעבר הבנות. העניינים הסלימו במהירות, וקבוצתנו הנרדפת התקדמה עקב בצד אגודל לכיוון רחוב יפו, ששם כבר אין לחרדים דריסת רגל.

בינתיים, עוד ועוד חרדים הצטרפו למרדף בזעקות אימים, יחד עם ביצים בודדות ושקיות אשפה שחצו את האוויר הסמיך במטחים תלולי מסלול בכיווננו. אך אני הגנתי על פרוסות הקיגל שלי והצלחתי לבסוף להגיע איתן לחוף המבטחים של רחוב יפו. מה לא עושים בשביל ממתק מוצלח.

סוף סוף נשארתי לבדי, בלי חרדים או קבוצה של מטיילים על הראש. כעת אני מוכן לחוות את מנעמי הקיגל. יש לחמם אותו תחילה, ואז בוצעים אותו לחתיכות קטנות ומתענגים. הקיגל החם ממאה שערים היה מהטובים שטעמתי אי פעם: הוא מגיע בצורה של פרוסת עוגה עטופה בניילון נצמד – ואכן, יש בו משהו מהעוגתיות. לאטריות העבות יש מרקם רך אך דחוס, הסוכר ששהה כל הלילה בסיר התקרמל והקנה גוון חום למעדן כולו, ואילו חלקו העליון נחרך בדיוק במידה הרצויה ותרם קריספיות ופריכות לכל העסק. תועפות הפלפל השחור מוסיפות עקצוץ של חריפות שאין לטעות בה.

עוד חרדים הצטרפו למרדף בזעקות אימים "הסתלקו מפה", "אל תטמאו את שכונתנו", והקלאסיקה "שיקסע", יחד עם ביצים בודדות ושקיות אשפה. אך אני הגנתי על פרוסות הקיגל שלי והצלחתי להגיע איתן לחוף המבטחים של רחוב יפו

הקיגל מתמסר אליך ואילו אתה מתמסר, שלא לומר מתמכר, לקיגל. טעם המעדן המופלא צבע לי את כל הערב בגוונים ירושלמיים חמימים של זהוב וחום. יחד עם קפה חום-כהה חזק ליד, שמספק אתנחתות של מרירות מתבקשת בין הנגיסות, רק השמים המתוקים יודעים כמה קשה להפסיק לטרוף את הקיגל האלוהי מעיר הקודש. מתי אפסיק את מרדפי הממתקים שלי? כמו שאומרים במאה שערים, מאָרגן נאָך דעם קיגל.

הקיגל ממאה שערים, ברקע: המקינטה (צילום: אפרת קוטנר)

אריאל קרס, סולן להקת הפאנק השפן הנכון, מנסה לעבור לצד האפל ללא הצלחה, בינתיים.

התעוררתי כך לפתע פתאום בלילה, הצצתי מבעד לחלון, הכל חשוך, שקט. מבעד לאפלה הבנתי שגם אני לא מצליח לראות כלום, רק את הלילה השחור. פתיחה כזאת למאמר הגות נראית הזויה, אך היא משקפת את התחושה. תחושה של עיתונאי וותיק, שמציץ מדי כמה דקות ברשתות החברתיות ואפילו מצייץ פה ושם. מצייץ, ובכל רגע נדהם מחדש איך גלגל החדשות נע במהירות ובקצב שקשה מאוד לעקוב אחריו. העיתונאים והעיתונאיות, אלה שמשקפים בפנינו את המציאות, מאיצים הילוך ברשתות החברתיות כדי לא להפסיד בתחרות הוירטואלית מול חבריהם למקצוע ומול עיתונאי הרשת.

העיתונאים והעיתונאיות, אלה שמשקפים בפנינו את המציאות, מאיצים הילוך ברשתות החברתיות כדי לא להפסיד בתחרות הוירטואלית מול חבריהם למקצוע ומול עיתונאי הרשת

אז באמת התעוררתי לפתע פתאום והתפניתי להציץ בסלולר, וראיתי שביבי עסוק מאוד בהצלת המשק, רוצה להקדים את הבחירות, מתעניין בעולים החדשים, והרוצח של אמיל גרינצווייג ז"ל הופך לכוכב תקשורת. והסיפור לא נגמר. על הגשרים יש מפגינים וכך גם מול מעון ראש הממשלה, ומקצתם אף ישנים בגן הציבורי הסמוך. וככל שאני גולל עוד ועוד – אני מגלה שיש עוד כאלה שלא מצליחים לישון בלילה. אני בטוח כשהבוקר יאיר הכל ישכח, אולי כן, אולי לא. כמו כן, נזכרתי, יש כאלה שרוצים שנשיא המדינה שלנו יהיה ראש הממשלה במקום ביבי.

האמת, כשאני קורא את מה שכתבתי – אלו דברים שלא מתקשרים ולא מתכתבים עם המציאות. אבל מה לעשות שזו המציאות כפי שהיא משתקפת מהפצצת המידע ברשתות, ולאחר מכן גם במהדורות החדשות המשודרות בכלי התקשורת הממוסדים. בכל שניה מתחלפת הודעה וקודמתה נדחקת לפינה, אלא אם כן היא מעוררת סערה גדולה יותר. במילים אחרות, אפשר לדבר על חדשות אקלקטיות. חדשות שהן הבלחות שקשה לעקוב אחריהן, אבל למי שמשתמש ברשת ככלי הפצה יש דרכים יעילות להגיע אלינו ולערבב לנו את התודעה עם המסרים המתאימים לו.

וכעת לנקודה המרכזית, אל המערב הפרוע ברשת, שבו עיתונאים מתנגחים זה בזה ומשרתים היטב את מכונת התעמולה. על פי הניתוח שלי, בטוויטר יש חלוקה מדויקת בין עיתונאים ימניים לבין האחרים, בין אלה שתומכים בביבי לבין אלה שאינם תומכים בו. נמצא גם עיתונאים שמצטטים בכל פעם את המקורות שלהם ולא מסוגלים לשנות כיוון גם כשהמידע לא מסתדר עם המציאות.

ויש עיתונאים המכנים עצמם עצמאיים, משתמשים ברשת ככלי שידור, וזוכים, ולא בכדי, לצופים לא מעטים. אלה גם מקפידים ללעוג לעיתונאים המסורתיים שאינם מדווחים על ההפגנות כפי שהם מצפים. אלה גם אלה, ובלי יוצא מהכלל, נטשו את כלי העבודה העיתונאיים והתאהבו בכותרת ובקיצורי דרך שמביאים תהילת עולם מרגע לרגע.

ככל שאני גולל – אני מגלה שיש עוד שלא מצליחים לישון בלילה. בכל שניה מתחלפת הודעה וקודמתה נדחקת, אלא אם מעוררת סערה גדולה יותר. אפשר לדבר על חדשות אקלקטיות, הבלחות שקשה לעקוב אחריהן

הכאוס הזה בתקשורת, שהוא תערובת של בורות, יוקרה אישית, אגו, קנאה ועצלות מחשבתית – מוביל רבים מהעיתונאים להצמד אל מה שהטלפון הסלולרי פולט, במקום לעשות עבודת שטח. מסיבה זו כאמור, מה שאנחנו רואים בתקשורת המסורתית אלו בעיקר ההבלחות מהטוויטר והפייסבוק. מידע שנמצא שם עובר אחר כבוד להיות הנושא המרכזי שמוצג בפנינו כהישג עיתונאי. האם העליתם בדעתכם שהם מספרים לכם את מה שהם קוראים בשעת השידור? קטעי מידע שמתיישנים לאחר שנכתבו?

נתניהו ובנו יאיר, כמו רבים נוספים ממובילי הדעה ברשת, יודעים זאת היטב ומנצלים זאת למכונת התעמולה. אפשר לומר בביטחון שהם שולטים ביד רמה ברשתות ומקבלים שרות טוב מהיריבים שטורחים להגיב על כל ציוץ שלהם. שרות שהופך טוב פי כמה כשעיתונאים מנכיחים אותם בכלי התקשורת שלהם ונותנים למידע חותמת כשרות, "מידע חשוב  לציבור".

בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי: דמו לכם שלא היו תגובות זועמות לציוצים של ראש הממשלה, ומתנגדיו היו פשוט מתעלמים ואפילו לא עוקבים אחרי מה שהוא מפרסם ברשתות. כדאי לעשות ניסוי כזה.

וכעת, אל השורה התחתונה עיתונאיות ועיתונאים יקרים. קחו אוויר, שתו מים ואז תנסו לחבר תמונה, כתמים, צבעים וחלקי רישום לסיפור. כל אלה עדיין אינם סיפור מלא. אנא, התאמצו יותר להבין את המסר: כן, אני יודע שכיף לשלוף כמו במערב הפרוע, אך מה לעשות במקצוע הזה צריך ללמוד אחריות, אתיקה וגם מתודולוגיה. את הדרך שבה אוספים את המידע ומעבדים אותו לסיפור כדי שאנחנו הצופים, המאזינים והקוראים נבין. זהו התפקיד של העיתונות בכלל ובעידן הדיגיטלי הכאוטי בפרט. אם תמשיכו במרוץ אחר כל ציוץ ברשת – תאבדו את מקומכם, והיחס אל מה שאתם כותבים יהיה בדיוק כמו אל עיתונאי הרשת בסגנון ביבי, יאיר ועוד רבים אחרים שזוכים בלייקים, תגובות, שיתופים וציוצים מחדש.

אגב גם זה סוג של עיתונות, אך זו עיתונות שמזכירה יותר מלחמת אזרחים מאשר ניסיון לשקף את המציאות, כדי שנדע למשל לגבש אידיאולוגיה משותפת, להקים מסגרות מפלגתיות שיש להן מסר ועוד ועוד.

נתניהו ובנו יאיר, כמו רבים נוספים ממובילי הדעה ברשת, יודעים היטב שהתקשורת פולטת הבלחות טוויטר, ומנצלים זאת למכונת התעמולה. הם שולטים ביד רמה ברשתות ומקבלים שרות טוב מהיריבים שטורחים להגיב על כל ציוץ שלהם

אגב כך, על פי תיאוריות של תקשורת פוליטית, העיתונאים הם ספקים וצרכנים של מידע שמספקים הפוליטיקאים. תיאוריות שעובדות טוב בדרך כלל ומסבירות למה יש לנו ממשלה של 36 שרים שכל אחד מהם מושך את העגלה למקום אחר. ממשלה שראשיה עושים תקציב חד/דו שנתי, רצים לבחירות ועוטים מסיכה כשהמצלמות פועלות. אופס, כמעט שכחתי שאחד מראשי הממשלה, זה שכעת מושך במושכות, נתפס באקראי כשהוא משלם על מנת שווארמה שקנה ברמלה.

אז עיתונאיות ועיתונאים חברי למקצוע, שיהיה לנו בהצלחה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.