מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.

בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס, ח"כ יואב גלנט, שהמשרד יחזיר להורים ולילדים את התשלומים ששילמו לחברות השונות בגין המסע לפולין שבוטל. סוגיית המסע, אשר הועלתה בוועדת החינוך של הכנסת, חשפה את הנתון המדהים, שהעלות השנתית של המסעות לפולין מסתכמת בעשרות מיליוני שקלים לשנה (!) הנופלים בעיקר על כתפי ההורים.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס גלנט, שהמשרד יחזיר להורים את תשלומי המסע לפולין שבוטל. כך נחשפה עלות המסעות לפולין: עשרות מיליוני שקלים לשנה, הנופלים בעיקר על כתפי ההורים

אז עם או בלי קורונה – אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את נחיצות ומשמעות המסעות לפולין? אולי הגיע הזמן לשאול מחדש מהן מטרות המסע, את מי ואת מה הוא משרת, והאם לא ניתן למצוא לו חלופות ראויות? אולי אפשר להפסיק לקיים את המסעות למחנות המוות גם לאחר שיימצא חיסון למגיפה? אולי המגיפה היא הזדמנות לחשבון נפש ערכי וחינוכי בעניין הזה?

על פי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מיוני 1999 בנוגע למשלחות נוער לחו"ל, הרי ש:

"מערכת החינוך בישראל רואה את עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות של השואה, הן במישור של הגורל היהודי והן לאנושות בכלל, בקרב הדור הצעיר העתיד להמשיך ולעצב את עתידו וקיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.

ברוח חזון זה, פועל משרד החינוך להנחלת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בישראל, לחיזוק הקשר עם עברם הקיבוצי-יהודי, להכרת עושרם הרוחני-תרבותי של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, להעמקת הזדהותם עם גורל העם היהודי ומחויבותם להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל ציונית, דמוקרטית והומניסטית".

אלה הם בהחלט ערכים נשגבים, ואין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אחרי הכל אלה גם מהיסודות המרכזיים של חינוך, שבמהותו הוא חניכה והקניית ערכים ודרכי מחשבה ופעולה ולא רק העברת ידע. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה.

אין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה

השאלה המרכזית היא האם לאחר עשרים וחמש שנים של מסעות נוער לפולין, לא נוצרה כאן הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשותם של היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון באופן מדעי את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב ולטווח הרחוק? האם לא הגיע הזמן לבדוק לעומק אם יש קשר בין תהליכים עמוקים שהחברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים לבין המסעות הללו? האם לא הגיע הזמן לבדוק אם יש קשר בין המטרות המוצהרות של המסעות לבין האמצעים, ובין האמצעים לבין התוצרים?

במקביל לדיון הנקודתי בתשלומי ההורים לשנת 2020, מיד עם כניסתו למשרד החינוך הכריז השר החדש, שיביא לאישור הממשלה הצעה לעגן בהחלטה את הנוהל הקיים לביקורי תלמידים בירושלים, בכיתות ה', ז' ו-י'. לדברי השר:

"סיפורה של ירושלים הוא סיפור המבטא את עוצמת העם היהודי, אשר לאחר אלפיים שנות גלות, מאבקים ומלחמות הצליח לשוב לארץ ישראל, להקים לו בית לאומי, לבנות לו כוח מגן – צה"ל, ולשוב אל בירתו הנצחית – ירושלים המאוחדת. זהו סיפור של ניצחון ושל תקווה ועל כל ילד וילדה בישראל להכיר את משמעותה, ייחודיותה וחשיבותה של ירושלים".

אין לערער גם על חשיבות הקביעה הזו של השר הנכנס. ברם, האם ניתן לשרטט קו מקשר בין הכורח של ביטול המסעות לפולין לבין ההחלטה החדשה? האם ההחלטה החדשה היתה מובאת אל אישור הממשלה גם לולי פרצה המגיפה? ומהי משמעותה של ההחלטה – האם אנחנו מתכנסים פנימה אל תוך המרחב הפרטי מפאת חוסר ברירה, או שהחלטנו סוף סוף להתחיל להתמקד בתקומת העם היהודי במולדתו הלאומית ולא בחורבן הנורא של קהילות ישראל בתפוצות באמצעות טיול יקר ושנוי במחלוקת? אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תרתי משמע?

איננו אנשי חינוך. אנחנו מנסים להשמיע כאן קול כהורים של בוגרי המסעות לפולין וכנכדים של שורדי שואה. שנינו ילידי ישראל בני הדור השלישי לשואה. שנינו התחנכנו במערכת חינוך שעדיין לא הכירה את המסעות לפולין ובכל זאת ידעה להנחיל היטב את זיכרון השואה.

האם לאחר 25 שנות מסעות נוער לפולין, לא נוצרה הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשות היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב והרחוק?

אנחנו מציעים למומחים במשרד החינוך להסתכל על ביטול המסעות השנה כעל הזדמנות לחשוב על חלופה. חלופה שוויונית, חינמית וערכית שתחבר בין כל תלמידי ישראל באשר הם, כולל התלמידים הלא יהודים. חלופה שתהלום את סגנון החיים של המאה העשרים ואחת ובד בבד תדע לשים במרכז החלמה מהטראומה ולא חיטוט בטראומה והעצמתה. חלופה שתוביל את הילדים שלנו להיות בוגרי תיכון ערכיים ובעלי זהות לאומית יציבה ובריאה. אנחנו בטוחים שהמומחים לחינוך יידעו כיצד לייצר חלופה כזו. בואו לא נחזיר את הילדים לפולין אחרי המגיפה. יש לנו הזדמנות היסטורית לעצור את הגלגל הזה.

פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)

ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)