מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.

בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס, ח"כ יואב גלנט, שהמשרד יחזיר להורים ולילדים את התשלומים ששילמו לחברות השונות בגין המסע לפולין שבוטל. סוגיית המסע, אשר הועלתה בוועדת החינוך של הכנסת, חשפה את הנתון המדהים, שהעלות השנתית של המסעות לפולין מסתכמת בעשרות מיליוני שקלים לשנה (!) הנופלים בעיקר על כתפי ההורים.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס גלנט, שהמשרד יחזיר להורים את תשלומי המסע לפולין שבוטל. כך נחשפה עלות המסעות לפולין: עשרות מיליוני שקלים לשנה, הנופלים בעיקר על כתפי ההורים

אז עם או בלי קורונה – אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את נחיצות ומשמעות המסעות לפולין? אולי הגיע הזמן לשאול מחדש מהן מטרות המסע, את מי ואת מה הוא משרת, והאם לא ניתן למצוא לו חלופות ראויות? אולי אפשר להפסיק לקיים את המסעות למחנות המוות גם לאחר שיימצא חיסון למגיפה? אולי המגיפה היא הזדמנות לחשבון נפש ערכי וחינוכי בעניין הזה?

על פי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מיוני 1999 בנוגע למשלחות נוער לחו"ל, הרי ש:

"מערכת החינוך בישראל רואה את עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות של השואה, הן במישור של הגורל היהודי והן לאנושות בכלל, בקרב הדור הצעיר העתיד להמשיך ולעצב את עתידו וקיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.

ברוח חזון זה, פועל משרד החינוך להנחלת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בישראל, לחיזוק הקשר עם עברם הקיבוצי-יהודי, להכרת עושרם הרוחני-תרבותי של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, להעמקת הזדהותם עם גורל העם היהודי ומחויבותם להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל ציונית, דמוקרטית והומניסטית".

אלה הם בהחלט ערכים נשגבים, ואין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אחרי הכל אלה גם מהיסודות המרכזיים של חינוך, שבמהותו הוא חניכה והקניית ערכים ודרכי מחשבה ופעולה ולא רק העברת ידע. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה.

אין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה

השאלה המרכזית היא האם לאחר עשרים וחמש שנים של מסעות נוער לפולין, לא נוצרה כאן הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשותם של היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון באופן מדעי את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב ולטווח הרחוק? האם לא הגיע הזמן לבדוק לעומק אם יש קשר בין תהליכים עמוקים שהחברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים לבין המסעות הללו? האם לא הגיע הזמן לבדוק אם יש קשר בין המטרות המוצהרות של המסעות לבין האמצעים, ובין האמצעים לבין התוצרים?

במקביל לדיון הנקודתי בתשלומי ההורים לשנת 2020, מיד עם כניסתו למשרד החינוך הכריז השר החדש, שיביא לאישור הממשלה הצעה לעגן בהחלטה את הנוהל הקיים לביקורי תלמידים בירושלים, בכיתות ה', ז' ו-י'. לדברי השר:

"סיפורה של ירושלים הוא סיפור המבטא את עוצמת העם היהודי, אשר לאחר אלפיים שנות גלות, מאבקים ומלחמות הצליח לשוב לארץ ישראל, להקים לו בית לאומי, לבנות לו כוח מגן – צה"ל, ולשוב אל בירתו הנצחית – ירושלים המאוחדת. זהו סיפור של ניצחון ושל תקווה ועל כל ילד וילדה בישראל להכיר את משמעותה, ייחודיותה וחשיבותה של ירושלים".

אין לערער גם על חשיבות הקביעה הזו של השר הנכנס. ברם, האם ניתן לשרטט קו מקשר בין הכורח של ביטול המסעות לפולין לבין ההחלטה החדשה? האם ההחלטה החדשה היתה מובאת אל אישור הממשלה גם לולי פרצה המגיפה? ומהי משמעותה של ההחלטה – האם אנחנו מתכנסים פנימה אל תוך המרחב הפרטי מפאת חוסר ברירה, או שהחלטנו סוף סוף להתחיל להתמקד בתקומת העם היהודי במולדתו הלאומית ולא בחורבן הנורא של קהילות ישראל בתפוצות באמצעות טיול יקר ושנוי במחלוקת? אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תרתי משמע?

איננו אנשי חינוך. אנחנו מנסים להשמיע כאן קול כהורים של בוגרי המסעות לפולין וכנכדים של שורדי שואה. שנינו ילידי ישראל בני הדור השלישי לשואה. שנינו התחנכנו במערכת חינוך שעדיין לא הכירה את המסעות לפולין ובכל זאת ידעה להנחיל היטב את זיכרון השואה.

האם לאחר 25 שנות מסעות נוער לפולין, לא נוצרה הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשות היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב והרחוק?

אנחנו מציעים למומחים במשרד החינוך להסתכל על ביטול המסעות השנה כעל הזדמנות לחשוב על חלופה. חלופה שוויונית, חינמית וערכית שתחבר בין כל תלמידי ישראל באשר הם, כולל התלמידים הלא יהודים. חלופה שתהלום את סגנון החיים של המאה העשרים ואחת ובד בבד תדע לשים במרכז החלמה מהטראומה ולא חיטוט בטראומה והעצמתה. חלופה שתוביל את הילדים שלנו להיות בוגרי תיכון ערכיים ובעלי זהות לאומית יציבה ובריאה. אנחנו בטוחים שהמומחים לחינוך יידעו כיצד לייצר חלופה כזו. בואו לא נחזיר את הילדים לפולין אחרי המגיפה. יש לנו הזדמנות היסטורית לעצור את הגלגל הזה.

פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)

ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)

במהלך דיון בועדה המסדרת בכנסת כינה ח״כ מאיר פרוש את עידית סילמן יו״ר הועדה המסדרת ויו״ר הקואליציה ״ילדה קטנה״ ו״תינוקת״.

מי שעוקבים אחרי סילמן בשבוע מאז הוקמה ממשלת השינוי ודאי יסכימו שאפשר כבר עכשיו להעניק לה את פרס גננת השנה. בטון סבלני ומכיל היא מציבה גבולות בריאים של שיח מכבד, כולל הסברים מעודדי אמפתיה וחיזוק הבטחון העצמי של לילדים האבודים של האופוזיציה.

בדיון בועדה המסדרת בכנסת כינה ח״כ מאיר פרוש את עידית סילמן, יו״ר הועדה ויו״ר הקואליציה ״ילדה קטנה״ ו״תינוקת״. העוקבים אחריה מאז הקמת ממשלת השינוי ודאי יסכימו שהיא ראויה לפרס גננת השנה

״הייתי מורה, מזכירה לך, אני זוכרת את הכל״ הצהירה לפני כמה ימים בועדה והמשיכה להסביר לקטי שטרית איך אנחנו מדברים כדי לא לפגוע בחברים:

״את, שכמוני ניהלה ביחד איתי בשנה האחרונה את השדולה לבריאות הנפש ומניעת אבדנות, לא יכולה להשתמש במילה 'פוסט-טראומה' לדיון הקודם, אנחנו נכבד את הפוסט-טראומטים. תודה חברת הכנסת. נדבר בשפה שהיא נכונה ומתאימה״.

כשאורית סטרוק נעלבה, היא הביעה תדהמה אמהית: ״שנייה הפניתי את הראש ופספסתי״, והתפנתה להשקיט ולבנות לסטרוק את הבטחון לדבר מול הכיתה.

אבל כשמאיר פרוש התחצף לא היתה ברירה אלא להשתמש בקול הממשמע, ואף להוציא אותו החוצה.

ח״כ פרוש קרא היום ליו״ר הועדה המסדרת, עידית סילמאן, ילדה קטנה ותינוקת במהלך הדיון בועדה. מדהים שהוא חושב שזה מעיד עליה ולא עליו. pic.twitter.com/MILrDjWToh

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) June 21, 2021

אני לא מקנאה במאיר פרוש. האיש ח״כ מ-1996. אבא שלו היה ח״כ לפניו. בן שלו ראש עירייה. הוא רגיל לחיים הטובים בשלטון, וכשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא עושה שביתת רעב או קושר את עצמו לדוכן הנאומים של הכנסת. מאיר פרוש הוא לא האיש שיתן לאיזה אשה להגיד לו מה לעשות. אך אבוי, קמה ממשלת שינוי. ממשלה, שמרוב שאין לחבריה מכנה משותף אידאולוגי, הם מוצאים מכנה משותף אדמיניסטרטיבי ואחרי 12 שנה שהכנסת והממשלה התנהלו כמו בית משוגעים, הם עושים ועושות סדר. פגישות שבועיות, אקסלים, וגם תרבות דיון אלמנטרית.

אני לא מקנאה במאיר פרוש. האיש ח״כ מ-1996. אבא שלו היה ח״כ לפניו. בנו ראש עירייה. הוא רגיל לחיים הטובים בשלטון. פרוש הוא לא האיש שיתן לאיזה אשה להגיד לו מה לעשות

אין מדינה דמוקרטית בעולם שבה גבר שמדיר נשים ממפלגתו היה יכול לצעוק על יו״ר הועדה המסדרת בפרלמנט שהיא ״ילדה קטנה״. העובדה שפרוש פרק עול כך מעידה לא רק על ההיררכיה השמרנית שלפיה הוא חי – אלוהים מעל האדם, הגבר מעל האשה, היהודי מעל הערבי, הסטרייט מעל הלהט״ב, הלבן מעל השחור, והמבוגר מעל הצעיר וכן הלאה – אלא על קושי אמיתי להבין שנגמרה החגיגה.

כשכל משאבי המדינה היו מגוייסים לטרלול האוטוקרטי של הנאשם בפלילים. שהגבר החרדי היה יכול לדבר איך שבא לו. שתרבות השחיתות והכאוס בירכה את ביזוי הזולת בקרקס שמרני, דורסני וגס רוח.

לממשלת השינוי יש עבודה רבה בניקוי אורוות השחיתות ובניית תשתית של ממשלה וכנסת מתפקדות. אבל יש לה גם עבודת חינוך חשובה. עליה לחנך את מי שעד לפני שבוע ידעו רק להשתין מהמקפצה, שכבוד הוא לא ירושה אלא תגמול לכבוד שאדם נותן לזולת, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

קיום מצעד הדגלים בשבוע שעבר נבע משיקולים אינטרסנטיים צרים של פוליטיקאים רדיקלים חסרי אחריות. דווקא הנשים בממשלה הנכנסת יוכלו להוריד את גובה הלהבות ולהוביל אותנו לחברה מתוקנת ופחות משוסעת

התעקשותם של פוליטיקאים ימנים חסרי אחריות לקיים מצעד דגלים חוזר בניגוד לדרישת השב"כ וגורמים נוספים במערכת הביטחון, מהווה חציית קו אדום בוהק שמשקף התנהלות בה אנשי ציבור מקריבים את שלום וביטחון הציבור על מזבח המחלוקת והמתיחות הפוליטית.

התעקשות פוליטיקאים ימנים חסרי אחריות לקיים מצעד דגלים חוזר בניגוד לדרישת השב"כ וגורמים ביטחון נוספים, משקפת התנהלות של אנשי ציבור, המקריבים את שלום הציבור על מזבח המחלוקת הפוליטית

אין עוררין על העובדה שקיום מצעד הדגלים בהובלת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבר מרעיהם עשויה להבעיר מחדש את השטח. הם עלולים לשחק לידי חמאס, שעדיין נמצא בעיצומו של המאבק אל מול אבו מאזן וגורמי הפת"ח ביהודה ושומרון. זאת בעקבות ההחלטה לבטל את הבחירות לרשות במהלך החודש שעבר, דבר שכאמור היווה קטליזטור מרכזי בשיקולים לפתיחת חזית אל מול ישראל והוצאתו של חמאס מבידוד בינלאומי כמעט מוחלט, למעט הגב המדיני של איראן.

לא רק בשל התבטאויות פוליטיקאים ומנהיגים בישראל, ביו"ש וברצועת עזה, אלא גם מניתוח ההיסטוריה המאוד לא רחוקה של מצעד הדגלים האחרון, דאג חמאס למצב את עצמו כגורם הפלסטיני הראשי שיוצא להגנת קודשי האיסלאם במסגד אל אקצה ובשכונת שייח ג'ארח.

ההיסטוריונית פרופסור ברברה טוכמן הגדירה את המושג מדינאות אווילית באמצעות שלושה פרמטרים:

1. חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמן הביצוע ולא במבט לאחור.
2. העובדה שעל שולחן מקבלי ההחלטות ניצבה אלטרנטיבה ראויה לפתרון המשבר שלא נלקחה בחשבון.
3. ואותה מדיניות אווילית התבצעה על ידי קבוצה או שליט יחיד, ונשארה בתוקף במשך למעלה מדור פוליטי אחד.

האם אכן ישנה דרך פעולה אלטרנטיבית שראוי היה לנקוט בעת הזו? התשובה לכך ברורה; על פי המלצות המשטרה, מארגני המצעד יכולים היו לדחות אותו או להציע מסלול חלופי. למרות ההמלצות של גורמי הביטחון, בחרה קבוצה של חברי כנסת ואישי ציבור להפר את החלטות גורמי הביטחון, תוך שימוש נלוז בחסינות הפרלמנטרית ובגורמי האכיפה כדי לאבטח את הארוע הפרובוקטיבי שמתוכנן, ולתקוע מסמר בעיניהם של גורמי הביטחון והאכיפה.

קבוצת חכ"ים ואישי ציבור הפרה את החלטות גורמי הביטחון, תוך שימוש נלוז בחסינות הפרלמנטרית ובגורמי האכיפה כדי לאבטח את האירוע הפרובוקטיבי שתוכנן

ישראל היא חברה מרובת תרבויות. על מנהיגיה להכיר בכך ולדעת להקשיב גם לתפישות העולם ולקולות. אותם מנהיגים צריכים להנמיך את הלהבות, במקום ללבות את האש. הם צריכים לצמצם את מוקדי החיכוך, להבין אותם ולייצר שיח בין הניצים.

חלקים גדולים בעם מייחלים לממשלה שפויה שתרגיע את הרוחות ותעבוד בשביל הציבור, במקום  ממשלה שמלהיטה את הרוחות, וזורעת פחד ושנאה וחרדה תמידיים בלב הציבור.

הקולות הנשמעים על ידי ראשי מפלגות בקואליציה המתגבשת, יוצרים את הרושם שאנחנו צועדים בכיוון הנכון. מי היה מאמין למשל שאיבתיסאם מרעאנה תציע לעידית סילמן להתארח בביתה הואיל והאחרונה חוששת לביטחונה האישי.

אולי דווקא הנשים משני צדי המתרס הפוליטי יראו את הדרך הנכונה לחברה מתוקנת. בסוף השבוע האחרון פרסם דוברו האישי יאיר לפיד פוסט בפייסבוק, שבו גולל את הסיבה העיקרית להצלחת המו"מ הפוליטי הקשה והמורכב שידענו מאז קום המדינה, כשהסיבה לדבריו היא אותן חברות כנסת שמגיעות מהמפלגות השונות.

זאת בזכות היצירתיות והסבלנות, שאינה נכנעת לקשיים ויודעת לשים את מאבקי האגו והשררה בצד. התנהלותן האצילית של אותן פוליטיקאיות משקפת יכולת לדחות סיפוקים ורצונות מידיים ולראות מעבר לאופק. הן אלה שיצליחו להתגבר על מדיניות האיוולת.

פרופ' אסנת עקירב היא פרופסורית ישראלית למדע המדינה וראש החוג לממשל ולחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי (צילום: אקדמית הגליל המערבי)