מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.

בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.

פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)

ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.