ההודעה על סגירת דה-מרקר קפה החזירה אותי בבת אחת 10 שנים אחורה, כשגיליתי את המקום בו אפשר לכתוב וליצור דיאלוג עם שותפים לאותו עניין, לא בהכרח לאותה דיעה. דה-מרקר קפה הקסים אותי. חיפשתי פלטפורמה ציבורית לכתוב ולומר את מה שיש לי והכתיבה הזמינה בקפה היתה נהדרת.

שם גיליתי את קהילת השיוך שלי שבה היה כתוב "ברוכים הבאים לקהילת חיפה. כאן תוכלו להתעדכן בכל מה שקורה בעיר, להנות ממעט הירוק של הטבע שנשאר לנו, ומהכחול של הים. הנשימה על אחריות המבקרים הנשיפה על חשבוננו…" חשתי את הלך הרוח ונחתתי בקהילה.

בתחילה חשתי נבוכה וחששתי להזדהות בשמי. כשראיתי כי כמה מהדמויות שם מופיעות בתמונה לא שייכת ובשמות מוזרים, בחרתי באקראיות בשם מעיין שטוב. שם של חנות ירושלמית מיתולוגית, שנחרט בזכרוני עוד מימי שירותי הצבאי והצחיק אותי בחיבור שלו.

הפסיעות הראשונות נעשו בהיסוס, ועד מהרה המקלדת שלי קלחה ורתחה. השיח החיפאי היה סוער ונרגש. נגד יהב בעד יהב, ביקורת על מחדלים והצעות לשיפור ותיקון, העלאת  זכרונות ונוסטלגיה, דיאלוגים משועשעים, השיח הפך לפעמים למצחיק ומוטרף בהיבט טוב, לפעמים אמוציונלי מאוד, כועס ומתריס.

הפסיעות הראשונות נעשו בהיסוס, ועד מהרה המקלדת שלי קלחה ורתחה. השיח החיפאי היה סוער ונרגש. נגד יהב בעד יהב, ביקורת על מחדלים והצעות לשיפור ותיקון, השיח הפך לפעמים למצחיק ולפעמים כועס ומתריס

הפעילות בדה מרקר קפה היתה כזו שמתמכרים אליה. החיבור המקומי היה מרגש ביכולת לשוחח עם כותבים וכותבות שלא היה סיכוי שאכירם ביומיום, הכל פעל תחת מכנה משותף ברור: כמה אנו דואגים לחיפה ואוהבים אותה. היכן יכולתי למצוא באותו זמן קהילה כל כך דעתנית המצטרפת לשיח כל כך ספציפי?

את הדיונים ניהל מנהל הקהילה שהיה הסמכות הידועה והמוכרת. האפקט היה מיידי, אזהרה וסנקציות על גלישה לטונים לא ראויים ושיח לא מכבד. היה עם מי לדבר ולהתמקח, לבקש ולהגיע לפשרות.

בשלב מסויים החלטתי לאזור אומץ ולהעלות את עצמי בזהותי האמיתית. מעיין שטוב נשארה ברקע בדמות היותר חתרנית, כשאני ביטאתי את דעותי בטון ונימה אחרים. לא חשתי עם כך בעייה, כי כאמור, לא היו כללי אתיקה, הרשת והכל היה פתוח ועדיין מאוד תמים בהשוואה למציאות המתרחשת היום ברשת.

יום אחד עלתה לדיון משתתפת חדשה והזדהתה בשמה: עינת קליש רותם, אדריכלית ובעלת עניין באורבניות. הדיון נתרם על ידה באופן אינטנסיבי ומעניין מאוד, ובינינו נוצר דיאלוג מאוד חם.

עברנו להתכתב בערוצים פרטיים. בשלב מסויים הציעה לי להפגש עימה לשיחה בארבע עיניים. נפגשנו אז בפאב העוגן בעיר התחתית, ולאחר היכרות ושיחה מעניינת אמרתי לה: "שתינו חדורות מטרה לשנות, לך יש כלים מקצועיים ואקדמיים מרשימים וחזון מדהים, אולי בא לך לרוץ יום אחד לראשות העיר? אני איתך בכל דבר". מאז התחלנו מסלול ושיח שונה ומגייס ברשת, הדברים התגלגלו, חיברו עוד אנשים וכל השאר היסטוריה.

יום אחד עלתה לדיון משתתפת חדשה והזדהתה בשמה: עינת קליש רותם, אדריכלית ובעלת עניין באורבניות. הדיון נתרם על ידה באופן אינטנסיבי ומעניין מאוד, ובינינו נוצר דיאלוג מאוד חם

בתחילת דרכנו האקטיביסטית היא הציעה לי לצרף לצוות שלנו את מעיין, ואז גיליתי לה שמעיין זו אני. החלטנו לגייס את הדמות להיות המרימה להנחתות. נדהמנו מה דמות מפוברקת יכולה לייצר. היום קוראים לזה פייק, בוט או טרול וזו לא גאוה גדולה ולא חוקי, אבל זה קיים ובגדול, ומסתבר שזה מה שמניע פוליטיקה וקמפיינים של מדינות גדולות וגם את זו של ישראל.

לימים עברנו לפייסבוק והמשכנו בקמפיין אמיתי, המגובה באותה שיטה, שאף התרחש בתוך קמפיין הבחירות של 2013, בהם נכנסה עינת בראש סיעת חיים בחיפה למועצת העיר עם 3 מנדטים.

עם התחזקות הזירה הפייסבוקית, הכללים השתנו והתמימות אבדה. הרשת סערה בעשרות קבוצות חיפאיות. במהרה הטון הפך למסוכסך, מלוכלך, מסית ואלים, חוסם ואינטרסנטי חד צדדי.

הרגולטור הם רובוטים היושבים אי שם בעולם, מייצרים תשובות דיגיטליות אחידות, חוסמים באופן חסר אבחנה מילות תיוג מסויימות, צילומים שלא מתיישרים עם כללים, שנראים לעיתים תמוהים.

הקשר האישי של דה מרקר קפה נעלם ואיננו. אין לו מקום בשיח גלובלי, המתועל לצרכי התעשרות של שפיץ היררכי, בחברה השולטת בתודעת האנושות. לתחושתי פייסבוק לא פועל באמת כנגד אלימות ועוינות ברשת. אין עם מי לדבר, פייסבוק ישראל לא עונים ולא מתייחסים לתלונות חוזרות ונשנות על חסימות אלימות, זהויות בדויות והתנהלות עויינת ברשת. הרובוט שלהם עונה תשובות מתוכנתות וגורמים עוינים שלמדו איך להתנהל עם השיטה, מנהלים ומובילים את השיח האלים.

בתחילת דרכנו האקטיביסטית היא הציעה לי לצרף לצוות את מעיין. גיליתי לה שמעיין זו אני. החלטנו לגייס את הדמות כמרימה להנחתות. נדהמנו מה דמות מפוברקת יכולה לייצר. היום קוראים לזה פייק, בוט או טרול

עם חלק  מא.נשי קהילת חיפה מהקפה אני שומרת על קשר. עינת קליש רותם ניתקה את קשריה עם מי שהיו שם עבורה והפכה בינתיים לראש עיריית חיפה. היום היא מרבה לשתוק ולסרב להגיב. מדי פעם מעלה פוסט בפייסבוק או ציוץ, ותומכיה המושבעים דואגים להציף את הרשת הפייסבוקית עבורה וגם לחסום את מבקריה.

לאחרונה זכתה קליש לכתבה ביקורתית וחריפה בכתבה של ליאת לוי בעיתון דה-מרקר. אולי סוג של סגירת מעגל, לפני שהקהילה החיפאית ההיא תיעלם מהרשת של דה-מרקר קפה ועימה הזכרונות, הנראים כעת כל כך תמימים, שהוכיחו איך בונים שינוי בחיבור כוח קהילתי. איך שיח ציבורי רנדומלי של אנשים בעלי עניין משותף יכול להניע תהליכים שנשמעים בנקודת ההתחלה כאבסורד ובלתי אפשרי.

אבל כמו שכתוב בפרומו של קהילת חיפה: הנשימה על אחריות המבקרים הנשיפה על חשבוננו. אלגוריה מעניינת למה שקרה בהתנעה ההסטורית של  השינוי השלטוני החיפאי, שהחלה בדה-מרקר קפה חיפה. רבים מאותה קהילה גרעינית שפעלו שם והזרימו חמצן לתהליך השינוי, חשים כעת נשיפות עוינות ומלאות בוז בתמורה.

הסגירה של דה-מרקר קפה עבורי היא עוד אות סיום של עידן שהיתה בו לא מעט תמימות.

היי שלום קהילת חיפה של דה-מרקר קפה. היה נחמד ותודה על הדגים.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.