בימים שבהם אנחנו מחולקים לשני מחנות "רק לא ביבי" ו"רק ביבי" אני מוטרד מאוד. אני נזכר בספרו של הנס כריסטיאן אנדרסן "בגדי המלך החדשים". אני מוטרד בשל התחושה של רבים שלא משנה מה אתה או את חושבים על ביבי, הוא מנהיג שאין שני לו.

יתר על כן יש המגדילים לעשות ומבקשים מאתנו להעלות שם של אחד שיכול להחליף את ביבי. כל שם שנעלה יעלה גיחוך מימין ומשמאל. זה בדיוק מה שמעורר אצלי תהייה.

במילים פשוטות, גם הימין וגם השמאל, בדרכו, מייחסים לבנימין נתניהו תכונות של מלך, מנהיג בלתי מעורער. ברשומה זו לא אומר לכם "המלך הוא עירום", אלא אומר משפט אחר – כל מלך שנמליך יהיה עירום. אנחנו לא זקוקים למלך, מנהיג חזק שימשול בנו. אנחנו זקוקים לנבחרי ציבור שיפעלו ביחד ולא יתחרו זה בזה ולא יחשבו להתנחל לעד בתפקידם הציבורי.

כל מלך שנמליך יהיה עירום. אנחנו לא זקוקים למלך, מנהיג חזק שימשול בנו. אנחנו זקוקים לנבחרי ציבור שיפעלו ביחד ולא יתחרו זה בזה ולא יחשבו להתנחל לעד בתפקידם הציבורי

אכן נתניהו נטוע בכיסאו כבר זמן רב. נטוע אך לא מניב פירות, אלא שולח ענפים ושורשים ונאחז בקרקע. במילים אחרות, הוא נאחז בקרקע ובונה לו מדינה משל עצמו. מדינתו זוכה להכרה רשמית של מדינת ישראל וחוקיה ולפיכך הוא סבור שאינו צריך לעמוד למשפט על ידי מדינת ישראל או לשלם לה מסים. למה? כי אלו כללי המשחק במדינה הפרטית שלו.

אבל יש בעיה, כי למדינה העצמאית שביבי מבסס, אין קיום בלי מדינת ישראל ואזרחיה. זו בעיה שצריכה להטריד את כולנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, ככל שיהיה מוכשר, הוא לא מלך ולא בן מלך. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שיש לה כנסת וממשלה, המנהלים את המדינה בשמנו.

חברי הכנסת חייבים להבין שכיסא בכנסת הוא בהשאלה בלבד. הכיסא הזה הוא לא קניין. התפקיד העיקרי שלהם הוא לפעול למען התושבים ולא להקים לעצמם מעוזי כוח עצמאיים. המעניין הוא שהם עושים זאת אפילו בתמיכה ציבורית לא מבוטלת, כשאזרחים מדברים על נבחרי הציבור כמנהיגים, מי יותר טוב ומי לא.

חברי הכנסת מתאימים את עצמם לשיח ברשת שבו הם מחפשים הקלקות ו"לייקים". לא אחת גם החרפות והגידופים משרתים אותם, בבחינת "לא משנה מה יגידו עלי בלבד שיאייתו את שמי נכון".

חברי הכנסת חייבים להבין שכיסא בכנסת הוא בהשאלה בלבד. הכיסא הזה הוא לא קניין. התפקיד העיקרי שלהם הוא לפעול למען התושבים ולא להקים לעצמם מעוזי כוח עצמאיים

כפי שכתבתי בפתח דבר, אני מוטרד מכך שרבים מאזרחי ישראל לא מבינים שגם אם החוק מתיר זאת, ראש ממשלה לא יכול לכהן בתפקידו כשיש כתב אישום נגדו. לכל אלה נוסיף שהרעיון להגביל קדנציות, כמו בארצות ההברית, נשמע אצלנו חלום שכעת אין סיכוי להגשימו. לפי שעה אנחנו שקועים עד צוואר בהנחת יסוד ש"אין צורך להחליף מטאטא שפועל טוב", או הנחה ששמעתי בילדותי ש"לא מחליפים את הסוסים בעליה".

בשלב זה, דומה שהכאוס הפוליטי שנוצר בחסות החוק הופך לשיטה. הדמוקרטיה הישראלי הופכת להיות דמוקרטיה שבה מנהיג יכול להפוך לשליט הכול יכול למשך שנים ארוכות. לפני שנים הגדרתי את המצב הזה בביטוי דמוקטטורה. היום הביטוי הופך מאוד מוחשי, כך נראה. מוחשי ומפחיד, כזה שמעורר זיכרונות רעים מההיסטוריה של העמים בכלל ושלנו בפרט. חשוב לומר, לשוב ולומר שמדובר בתפישה שגויה של אזרחים רבים, שמחפשים כל העת מנהיג חזק ולא דמוקרטיה מבוססת ואיתנה.

המבחן שלנו כחברה הוא להתלכד, האזרחים חייבים להבין שאין כאן לא שמאל ולא ימין. יש כאן אזרחים שאדם אחד שמשחק להם בתודעה. אדם אחד שהצליח בכישרון להקים בישראל מחנה בעדו ומחנה נגדו. שני מחנות שמשרתים אותו. אם נשכיל להבין זאת, נעצור, כל אחד בדרכו את השליפות ברשתות החברתיות ונחפש את המשותף ביננו. את הרצון לחיים משותפים בכבוד ובאושר. בואו לפחות בזו הפעם נדאג לאינטרסים שלנו.

אם אחזור לרגע אל פתח דברי, ברגע שאנחנו נשדר בקול אחד, ובעלי השררה בכנסת ובממשלה יבינו שהמשחק נגמר – נוכל להתחיל לפתור את הבעיות. נתחיל לחשוב על מינוי ממשלה יציבה שתפעל לטובת הציבור. ננטוש את הפרסונליזציה את האלהת המועמדים – ונדבר על אידיאולוגיה ועל דרכים לעשיית הטוב לחברה.

דומה שהכאוס הפוליטי שנוצר בחסות החוק הופך לשיטה. הדמוקרטיה הישראלית הופכת לדמוקרטיה שבה מנהיג יכול להפוך לשליט הכל יכול למשך שנים ארוכות. לפני שנים הגדרתי את המצב הזה: דמוקטטורה

מדובר על מהלך משולב של אזרחים שחייבים לגייס את העסקים ולשנות את כלי המשחק הדמוקרטיים. מדובר בשינויים קלים אך משמעותיים. נסכים על הדרך הראויה לקיומן של בחירות, נחזור את המפלגות הרעיוניות ולא המפלגות האד-הוקרטיות שמוקמות רק כדי לחצות את אחוז החסימה ואז להתפצל, נגביל קדנציות של נבחרי ציבור לשתיים, נבטל את האופציה ללכת לבחירות אם אין הכרעה על תקציב המדינה, ובעיקר נגבש קוד אתי מוסכם "הראוי לחבר או חברת כנסת".

אני יודע שתעלו חיוך כשתגיעו לשורות הללו, חיוך עם נימה של לגלוג על הנאיביות. זה בסדר, אני לא נעלב, אני מציע דרך שגיבשתי לאחר שנים של התבוננות ומחקר של הפוליטיקה הישראלית. אז כעת אנא חיזרו ותקראו, את המאמר ונדמה לי שבקריאה שנייה תאמרו "ואללה, איך לא שמנו לב" ואז, אולי נתחיל לטפל בעצמנו ולא לחפש מלך או מלכה.

די בשינויים האלה כדי להחזיר את הדמוקרטיה הישראלית אל הפסים. מערכת דמוקרטית שנבחריה פועלים על פי כללי האתיקה, כללים שינחו אותם לשרת את האינטרס הציבורי תוך הגעה להסכמה מרבית. כללים שינחו את נבחרי הציבור לפעול בשיתוף פעולה מעבר לאינטרסים אישיים, מפלגתיים, לחשוב על טובת הציבור, בלי הבחנה "שלנו או שלהם".

ועוד משהו, בואו נפסיק לשנוא, נפסיק לריב, נפסיק להתנגח, נתחיל בדיאלוג גם אם הוא טעון וכואב. יש להתחיל בצעדי ריפוי לקראת פיוס. החברה הישראלית נושאת עמה פצעים מאז תחילת הציונות, סיפורים קשים של הדרה וגזענות בין מגזרים, שחייבים להעלות על הפרק, להביט אל המראה, לומר את האמת ואז להתפייס.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.