באחת עשרה בלילה, במדשאה שבקצה שדרות רוטשילד, התכנסה חבורת פרשים לבושים שחור סביב המפקד שלהם לתדרוך אחרון. על רקע אורות היכל התרבות והבימה, אפשר היה להתפתות ולהיזכר בפרשי האפוקליפסה מחזון יוחנן, שמבשרים על יום הדין הקרב. השדרה עדיין הייתה שלווה.

חלק מהסוסים התקשו לעמוד במקום ובטשו מדי פעם בחוסר שקט. לא רחוק מהם נערכו כוחות גדולים של שוטרים, בלשים ושוטרי משמר הגבול. הם פרשו מחסומי ברזל על שולי רחוב מרמורק. ניידות חסמו את הרחובות המובילים לכיכר הבימה. מכת"זית – מכונית התזה, רכב לפיזור הפגנות באמצעות זרנוקי מים – נעמדה באלכסון מתחת ל"התרוממות", פסל שלושת העיגולים של מנשה קדישמן.

פרשי המשטרה במרכז תל אביב בזמן ההפגנה, ב-18 ביולי 2020 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

קדישמן יצר גרסה ראשונית וקטנה יותר של "התרוממות" כבר ב-1964, כשלמד אמנות בלונדון. ב-1967 יצר גרסה שניה, צבועה צהוב, שהוצבה בטורונטו, קנדה. את הפסל בכיכר הבימה הוא העניק במתנה לעיריית תל אביב ב-1976. שלושה עיגולי פלדת-קורטן חלודים שקוטר כל אחד מהם חמישה מטרים. 15 מטרים של ברזל חלוד, שכאילו ממריאים אל השמיים בזווית של 55 מעלות.

"התרוממות" הוצב ליד מרכז התרבות העירוני כדי להזכיר שרוח האדם יכולה להתנתק מכוח המשיכה, להתעלות מעל המציאות, לנסוק אל-על. והיא יכולה להישאר יציבה, גם אם נראה שהיא עומדת לקרוס בכל רגע. פיסול מינימליסטי, קשוח אבל גם אופטימי מאוד.

אברהם אופק צייר בשנות השמונים רישום של "התרוממות" ובשוליו כתב מדרש יהודי על הפסל, ברוח לימודיו במרכז הרב בירושלים.  והמדרש הזה נשמע פתאום אקטואלי ורלבנטי. סמוך לעיגול התחתון הוא כתב: "רגליים הם הבסיס, האדמה, הכוח המצמיד לקרקע". ליד העיגול העליון כתב "הלב, הנשמה, לא נופלים אודות לכוח המושך כלפי מעלה". וליד העיגול המרכזי כתב "החומר, היצר הדוחף קדימה, הכוח".

כוחות משטרה גדולים חוסמים את המעבר לכיכר הבימה והיכל התרבות, ב-18 ביולי 2020. ברקע: פסלו של מנשה קדישמן, "התרוממות" (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

באחת עשרה ורבע התחילו להישמע קריאות קצובות של המפגינים הראשונים שצעדו מהעצרת שנערכה בגן על שם המיליונר הבריטי צ'ארלס קלור, על השדרה על שם הבנקאי המיליונר הצרפתי אדמונד דה רוטשילד. הם צעקו "הון, שלטון, עולם תחתון", "ביבי הביתה" ו"שוחד, מרמה, הפרת אמונים" אבל הוסיפו מדי פעם גם קריאה ישנה-חדשה, שכבר מזמן לא נשמעה בהפגנות בארץ: "לחם עבודה".

באחת עשרה וחצי הגיעו ראשוני המפגינים למחסומי המשטרה ונעמדו. השוטרים הזדקפו וצופפו שורות. באוויר עמד ריח של מבהיל של אלימות קרובה. המתופפים תופפו בכל הכוח, הדגלנים הניפו דגלים אדומים, דגלי ישראל וגם דגל פיראטים שחור אחד. קצין המשטרה הזהיר במערכת הכריזה, שאם המפגינים לא יתפנו בקרוב מרצון, השוטרים יפנו אותם בכוח.

לא ברור למה החליטו השוטרים לחסום את המפגינים הצועדים דווקא בנקודה הזו של תל אביב. אף אחד הרי לא חושד שהמפגינים התכוונו למוטט את הבסטיליה של הבימה והיכל התרבות המושבתים, לרמוס ברגל גסה את הפרחים הזעירים בגן השקוע שבלב הכיכר או לשרוף חלילה את עץ השקמה שמשקיף עליה מלמעלה.

שדרות רוטשילד בתל אביב שוב מלאות במפגינים. 18 ביולי 2020 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

וזו הייתה בחירה סמלית מאוד. בנקודה הזו ממש הציבה דפני ליף את האוהל הראשון, השבוע לפני תשע שנים, וכך הציתה את מחאת 2011. רוב הצעירים שמפגינים היום היו אז בחטיבת ביניים או בתיכון. חלק מהם אולי צעדו ברחובות לצד הוריהם וצעקו "העם דורש צדק חברתי".

עכשיו הם נרמסים תחת גלגלי המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. ועם שלטון מנופח, שמנהל את המשבר הזה בשרירותיות בלתי נתפסת. מפגיני 2011 קיוו לטוב ושמרו על אופטימיות, מפגיני 2020 מרגישים שהם צועדים נכוחה אל האבדון.

רוב המפגינים היום היו ב-2011 בבית הספר. חלק מהם אולי צעדו ברחובות לצד הוריהם וצעקו "העם דורש צדק חברתי". עכשיו הם נרמסים תחת גלגלי המשבר הכלכלי החמור בתולדותנו. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום

מולם עמדו בשורות צעירים בני גילם, שהתגייסו למשטרה או למשמר הגבול. וכך צעירים ישראלים שאיבדו את מקומות עבודתם ולא יודעים איך ישרדו את החודשים הבאים מצאו עצמם מתעמתים עם צעירים ישראלים אחרים, שהתמזל מזלם לעבור את הזמן הזה בשירות המדינה.

דוברי הימין מכנים את המפגינים שוב ושוב "אנרכיסטים", כאילו המילה הזו לבדה היא מין כישוף שירחיק מהמפגינים אזרחים הגונים. אבל אין צורך ביותר מהתבוננות שטחית, כדי להבין שאין כל קשר בין ההפגנות האלה לאנרכיזם.

המפגינים והמשטרה בכיכר הבימה על סף פיצוץ, אבל בסוף הכילו את הארוע. 18 ביולי 2020 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

רוב המפגינים לא רוצים למוטט את המשטר, אלא לתקן אותו. הם לא יוצאים נגד המדינה – אלא דורשים שהיא תנוהל בהגינות. הם אפילו לא יוצאים נגד השוטרים. אחדים מהם חילקו להם פרחים. וכשאחד הדוברים הכריז במגאפון, "שוטרים, אנחנו לא נגדכם. אתם אחים שלנו. אנחנו אוהבים אתכם ויודעים שאתם שומרים עלינו", חבריו עמדו סביבו ומחאו כפיים. זו התנהגות לא אופיינית לאנרכיסטים.

אולי בזכות זה המשטרה שמרה על איפוק יחסי, גם אחרי שהושלכה אבוקה למרכז הרחוב, גם כשאחד המפגינים התיז גז פלפל על קצין משטרה, ואפילו אחרי שכתב ערוץ 12 ברהנו טגניה דחק בשוטרים "אז מה השלב הבא?" ונענה בתשובה המנומסת, "למה שיהיה שלב הבא?".

זה לא הימור פרוע להעריך שקיץ 2020 יהיה סוער מאוד ברחובות. הייאוש ילך ויגדל ביחס ישר לאוברדרפט של המפגינים. ועם הייאוש תתחזק התחושה, שהדרך היחידה להשיג משהו היא לשבור את הכלים.

שלטי "מנותקים נמאסתם" בשדרות רוטשילד, ב-18 ביולי 2020 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

ההפגנות בשבוע שעבר בכיכר רבין בתל אביב ומול מעון ראש הממשלה בירושלים הובילו את בנימין נתניהו להכריז בחיפזון על היוזמה השנויה במחלוקת לחלק לציבור שישה מיליארד שקלים בלי קריטריונים. מרד המסעדנים ביום שישי, גרם לממשלה לבטל ברגע האחרון את ההחלטה הנמהרת לסגור את המסעדות כבר בסוף השבוע ללא התרעה מראש.

כשייאוש וחרדה באים בריאקציה עם שרירותיות וניתוק – כדאי להגן על העיניים. ברוטשילד 2011 הסיסמה היתה "ב' זה בית". מפגיני רוטשילד ובלפור 2020 עלולים לעבור במהירות ל"ב' זה בכוח".