למרות הדרמה סביב ביטול תכנית הסיפוח וההסכם עם האמירויות, יש לשים לב לפרסום המצע של המפלגה הדמוקרטית, שמעלה את השאלה כיצד ינהג ביידן כנשיא בסוגיות של מדיניות חוץ בכלל ובהקשר הישראלי בפרט. בשורה התחתונה צפוי לעולם ולישראל שינוי חיובי מאד, אך לא ברור אם שינוי מספק בכדי להביא לפריצת דרך אסטרטגית בנושא החשוב והקיומי ביותר לעתיד החזון הציוני: יכולתנו להגיע לפתרון שתי המדינות שיחלץ אותנו מהסטטוס קוו, המוביל לאסון מוסרי ודמוגרפי.

לא ברור אם השינוי שביידן יביא מספיק לפריצת דרך אסטרטגית בנושא החשוב והקיומי ביותר לעתיד החזון הציוני: יכולתנו להגיע לפתרון שתי המדינות, שיחלץ אותנו מהסטטוס קוו, המוביל לאסון מוסרי ודמוגרפי

לביידן יש כל מה שצריך כדי להיות נשיא מוצלח מאד מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית. גישתו בתחום יחסי חוץ היא הפוכה מזו של טראמפ, שדיבר על America First והפך אותה ל-America last  מבחינת מעמדה הבינלאומי ויכולתה להנהיג את העולם החופשי.

ביידן צבר שנים רבות של ניסיון וקשרים בתחום מדיניות החוץ, אשר יקלו עליו לשקם את יחסי ארה"ב עם בנות הברית הטבעיות שלה בנאט"ו, באסיה, בחצי הכדור המערבי ובמזרח התיכון באופן שישיב לארה"ב את עמדת ההובלה.

אם ייבחר ביידן לנשיאות, סביר להניח כי מהר מאד נראה את ארה"ב מחדשת את מנהיגותה כמובילה עולמית בנושאים קריטיים לעתידנו כמו שינויי אקלים, תפוצת נשק גרעיני, זכויות אדם, התמודדות עם מגיפות והסכמי סחר שמבוססים על גישת win-win ולא על מלחמות סחר שפוגעות בכלכלה העולמית. ארה"ב תחזור להיות שחקן חשוב בארגונים מולטילטרליים כמו ארגון הבריאות העולמי, האו"מ ועוד.

בתחום ההתמודדות עם מדינות סוררות כמו איראן וצפון קוריאה – נראה בוודאות שיפור משמעותי. למרות הרטוריקה הנחרצת של טראמפ, המתח בין שתי הקוריאות גבר ואיראן קרובה הרבה יותר ליכולת לייצר פצצה גרעינית מאשר היתה כשטראמפ נבחר. גם בהתמודדות המעצמתית מול סין ורוסיה, סביר להניח שנראה דיפלומטיה מקצועית ושיתוף פעולה עם בנות הברית האירופאיות והאסיאתיות, ואלה יבואו במקום התזזיתיות של טראמפ אשר חיזקה את סין ואת רוסיה בעודה מחלישה את ארה"ב.

אם ביידן ייבחר לנשיאות, נראה שבמהרה נראה את ארה"ב מחדשת את מנהיגותה כמובילה עולמית בנושאים קריטיים לעתידנו כשינויי אקלים, תפוצת נשק גרעיני, זכויות אדם, התמודדות עם מגיפות והסכמי סחר

השיפור בעוצמתה ומנהיגותה הגלובלית הצפויה של בת הברית הכי חשובה שלנו ישפיע מאד לטובה על ישראל. בנוסף ביידן הינו בעל  רקורד מוכח של ידידות ותמיכה בישראל כיו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסנאט וסגן נשיא. תחת ביידן ארה"ב תשקם את הברית של ה-P5+1 (החברות הקבועות של מועצת הביטחון + גרמניה) שהביאה לסנקציות מולטילטרליות מתואמות ולפיקוח משמעותי יותר על איראן, ותעצים מחדש את הגורמים המתונים יותר בהנהגה האיראנית. אלה שמדיניות טראמפ ריסקה. ארה"ב תוכל להשפיע על המצב בסוריה באופן אפקטיבית יותר, לאחר שמשטר טראמפ איבד כל מנוף אמריקאי והשאיר את הזירה בידי רוסיה, תורכיה ואיראן.

במישור הפלסטיני, סביר שביידן יחדש את הסיוע לרשות הפלסטינית באמצעות USAID, ארגון הסיוע שטראמפ חיסל ואשר עקב כך איבדה ארה"ב מנוף חשוב של השפעה ושל יכולת להעצים את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית. ביידן יחדש בוודאי את הייצוג הפלסטיני בוושינגטון ואת היכולת האמריקאית לתווך בין הפלסטינים לבין ישראל בנושאים מדיניים, בפתרון משברים ובשימור התאום הבטחוני שמציל חיי אדם כל יום.

ביידן יוכל לבנות על התוצאות החיוביות של ביטול הסיפוח למרות הניסיון של הימין האמריקאי וראש ממשלת ישראל לנצל את תכנית טראמפ למהלך חד צדדי. ההסכם עם האמירויות הבהיר שאין אפשרות לסיפוח חד צדדי ולעומת זאת הזירה האזורית מעוניינת בהתקדמות מול ישראל באופן שאינו פוגע בפתרון שתי המדינות.

דע עקא, בנושא הקיומי ביותר לישראל, שהוא יכולתה להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי,  ביידן חייב לנקוט עמדה שונה בתכלית מזאת שנקט בעבר כדי לסייע לישראל. למרות ידידותו שאינה מוטלת בספק ולמרות שהוא מבין שפתרון שתי המדינות הכרחי לישראל כשם שהוא גם אינטרס אמריקאי מובהק, ביידן חייב ללמוד מכישלונותיהם של קודמיו שהבינו כמוהו כי מדובר באינטרס ישראלי ואמריקאי, אך לא השכילו לקדמו.

בנושא הקיומי ביותר לישראל, יכולתה להמשיך כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי,  ביידן חייב לנקוט עמדה שונה בתכלית מזו שנקט בעבר כדי לסייע לישראל, ללמוד מכשלונות קודמיו ולקדם פתרון שתי מדינות

ביידן חייב לנקוט במנהיגות עוצמתית ואסרטיבית כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו שמוביל את הפרוייקט הציוני לאבדון דמוגרפי ומוסרי. ביידן חייב יהיה להבין שהפוליטיקה הישראלית אינה מסוגלת לקבל החלטות היסטוריות בסדר גודל שכזה, וכי השפעתה על הפוליטיקה האמריקאית משתקת כל יוזמה מעצמתית קונסטרוקטיבית.

ביידן צריך ללמוד מהדוגמאות של הנשיאים שכן הצליחו לסייע לישראל באופן אסטרטגי. היו אלו נשיאים שהיו מוכנים להפגין עוצמה מעצמתית אסרטיבית, גם אם זה פגע בפופולריות שלהם בקרב חלק מהישראלים ובקרב הממסד היהודי. הנשיא קרטר, למשל, סייע לישראל בהישג האסטרטגי המשמעותי ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, שהוא השלום עם מצרים.

כך גם הנשיא בוש האב, אשר באמצעות מזכיר המדינה האסרטיבי שלו בייקר גרם לראש הממשלה שמיר להגיע לועידת מדריד בניגוד לרצונו. השתתפות ישראל בועידת מדריד פתחה בפני ישראל עידן חדש של יחסים דיפלומטיים מלאים עם רוב מדינות העולם כולל סין והודו. ועידת מדריד גם הובילה לתהליך אוסלו שהפך את אש"פ מארגון טרור לארגון פוליטי שמכיר בישראל וחילץ את ישראל משליטה במאות אלפי פלסטינים.

יש לציין שאם אכן יחליט ביידן להפעיל את כובד משקלו כנשיא ולסייע לנו, הרי הסיכון הפוליטי שהוא ייקח יהיה נמוך מבעבר. רוב בציבור היהודי בארה"ב תומך במדיניות אמריקאית מנהיגותית לקידום פתרון שתי המדינות. רוב היהודים אף הבינו כי אין הם חייבים ליישר קו עם ממשלות ימין בישראל על מנת להוכיח שהם ציוניים.

המפלגה הדמוקרטית גם היא השתנתה וקיימת נכונות רבה יותר לקבל עמדה שאינה רואה בסכסוך הישראלי פלסטיני משחק סכום אפס. נכון שהאוונגליסטים לא יאהבו זאת, אבל הם נמצאים בכל מקרה בצד הרפובליקני ובעיקר משתמשים בנו לטובת חזרתו מחדש של ישו. לעומת זאת, ישנם גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית שמבינים את חשיבותו של מהלך כזה לטובת האינטרסים של ארה"ב וישראל.

אין צורך בנוסחה חדשה לגבי הסדר הקבע. הנוסחאות האפשריות כבר נכתבו, ודוסקסו לעייפה. יוזמת ז'נבה עם התאמות אזוריות שמשתלבות עם "היוזמה הערבית" תוכל לשמש בסיס להסדר. מה שחסר זו נחישות מדינית ונכונות להשקיע בהסדר משאבים פוליטיים בארץ ובארה"ב.

ביידן צריך ללמוד מדוגמאות הנשיאים שכן הצליחו לסייע לישראל באופן אסטרטגי. היו אלו נשיאים שהיו מוכנים להפגין עוצמה מעצמתית אסרטיבית, גם אם זה פגע בפופולריות שלהם בקרב חלק מהישראלים ובקרב הממסד היהודי

אין ספק שביידן יהיה נשיא פרו ישראלי, אבל כדי להיות נשיא משמעותי שיתרגם את תמיכתו בישראל לשיפור במצבה האסטרטגי הוא יהיה חייב לצאת ממה שנחשב מבחינתו במשך שנים אזור הנוחות הפוליטי.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא מנכ"ל J Street בישראל וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים של קרן ווקסנר.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.