מאיפה כל הרוע שרובץ לפתחנו ובתוכנו? נגיף קורנה עם אלגוריתם פשוט מתעתע בכל העולם. נוסחה פשוטה שכל הווייתה מפגש בין לפחות שני בני אדם. מפגש שנחוץ לקיומו ולרווחתו של הוירוס, החפץ בחיים כדי לחיות ולהתרבות. הוירוס חי על חשבוננו, בדיוק כפי שאנחנו חיים על חשבון האחרים. מי אלו האחרים? זהו בדיוק הנושא של הרשומה הנוכחית.

כשווירוס הקורונה פרץ לחיינו ותחושת החרדה היתה באוויר, חשבתי, ציפיתי, שהנה הגיעה העת שאנחנו בני האדם נלמד את הצורך בסולידריות. האמנתי שהווירוס המלחיץ הזה ילמד אותנו לשנות דיסקט ולהתייחס אחרת לחברה ולסביבה. חשבתי שהנה אנחנו מוותרים על גז הטבעי ועוברים לסולארי, לומדים לצרוך רק את מה שצריך.

כשווירוס הקורונה פרץ לחיינו ותחושת החרדה היתה באוויר, חשבתי, ציפיתי, שהנה הגיעה העת שאנחנו, בני האדם, נלמד את הצורך בסולידריות. האמנתי שהווירוס המלחיץ הזה ילמד אותנו להתייחס אחרת לחברה ולסביבה

אכן אני אישית נכנסתי למודל הזה שהתאים לי ולמשפחתי ככפפה ליד. אנחנו מבשלים בבית, שותים קפה בבית ונפגשים רק עם בני המשפחה הקרובים. מתגעגעים לחברים, אך מבינים את המצב ומסתפקים בזום. אבל אנחנו המיעוט. כשאנחנו יוצאים להליכת בוקר עטויי מסיכות על האף ועל הפה, אנחנו צופים בכל אותם שמשתמשים במסיכה באופן חלקי וחולפים על פנינו בלי למצמץ. זאת אומרת, שאנחנו, אלה שנמצאים באוכלוסיית הסיכון, עוטים מסיכה כדי לא לפגוע באחרים, ואילו הם לא מתעניינים בנו וממשיכים בחיים כרגיל. ההתנהגות הלא סולידרית הזאת המחישה לי שהחלומות על עולם חדש מוקדמים מדי. ברגע שהשמים יפתחו כולם יחזרו לטיולים לשום מקום ובחזרה.

אז חלום אחד מתנפץ והולך, עם העליה הבלתי מרוסנת בתחלואה. מי אשם בכך? נתחיל בכך שאין מנהלים לאירוע, זאת אומרת, יש ממשלה ענקית, יש פרוייקטור, יש שפע של מידע, אבל אם נחבר אותו נגלה שפרט לגיבובי הצהרות, יש החלטות שהן תוצרים של פשרות בין השותפים לקואליציה. ואלה לא סופרים אלא את המחנה שאותו הם מייצגים. ונוסיף לכך את חוסר היכולת לאכוף.

ומה עם האזרחים? כפי שכבר ציינתי, אין סולידריות. אזרחים רבים אינם מבינים שעטיית מסיכה נועדה למנוע הדבקה. זאת אומרת שברגע שאני עוטה מסיכה כנדרש אני מונע את היכולת שלי להדביק אחרים. השילוב של עטיית מסיכה ושמירה על מרחק די בו כדי למגר את המגיפה. אם היינו סולידרים ומתחשבים באחר המחלה היתה מדוכאת. בלי צורך בכל צעד אחר.

מי אשם בעליה הבלתי מרוסנת בתחלואה? נתחיל בכך שאין מנהלים לאירוע. יש ממשלה ענקית, פרוייקטור ושפע מידע, אבל אם נחבר אותו נגלה שפרט לגיבובי הצהרות – ההחלטות הן תוצר פשרות בין השותפים לקואליציה

כעת בואו נציץ לעומקה של החברה; אני מבחין בזעם רב, שנאה יוקדת בין שמאל לבין ימין. כבר חילקו אותנו לישראל השניה ולישראל הראשונה. מאבקים אינסופיים נגד השחיתות של ראש הממשלה, הפגיעה בחברה האתיופית, המאבק על האסי, שתפס תאוצה גם ברשתות. המאבקים החריפים ביותר הם בין חברי הכנסת לבין עצמם, ולא נשכח גם את המאבק בין הפוליטיקאים מימין בפקידי הממשל ובבית המשפט.

ממעוף ציפור נראה שאלפי החולים בקורונה הם רק חלק קטן מהבעיה. הנגיף הקשה שתוקף אותנו ביתר שאת הוא השנאה התהומית בין קבוצות ומגזרים. אין מחשבה לפתור בעיות בהסכמה, הטוויטר ויתר הרשתות החברתיות הם כר נרחב לפריקת זעם ולהתקפי שנאה.

הדגמתי את הזלזול שמפגינים רבים כשהם לע עוטים את המסיכה כנדרש, מצטופפים ומסכנים חיי אדם, זה מרכיב באגואיזם שפשט ביננו אמנם מזמן, ה"אני ואפסי עוד".

דפי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על ממשלים שנהגו ב"הפרד ומשול", כאן ראש הממשלה לא צריך להתאמץ אפילו. די בפוסט או ציוץ אחד שלו וכבר מערכת המשפט היא מטרה, השמאל הוא מטרה, האנרכיסטים ואפילו האירוע הטראגי עם יעקוב אלקיעאן. כשכולם שונאים את כולם קל מאוד לנהל מדיניות סכסכנית גם מלמעלה.

כן, אנחנו בעיצומה של מלחמת אזרחים, שאוחזים בטלפונים הסלולריים ומכים בלי רחם. מכים ועושים לייקים לכל מי שמגלה סימני עצבנות ואיבה. עושים לייקים, מצייצים מחדש, משתפים כדי שכמה שיותר יצטרפו למערכה של "כולם נגד כולם".

ההיסטוריה מלאה בממשלים שנהגו ב"הפרד ומשול", כאן רה"מ לא צריך להתאמץ אפילו. די בציוץ שלו ומערכת המשפט היא מטרה, או השמאל, האנרכיסטים ויעקוב אלקיעאן. כשכולם שונאים קל לנהל מדיניות סכסכנית

בואו לא נקל ראש במערכה החברתית שמובילה אותנו אל השאול. מערכה שבה אין מקום להקשבה, למוסר, לאתיקה. מערכה שבה במקרים הפחות גרועים אנחנו אוחזים בחוקים שחוקקה יד לא אתית ובוודאי לא מוסרית, ופוגעים בזכות שלנו לחיים בכבוד. חוקים שמאפשרים לעצור כל אחד באישון לילה ולכלוא אותו לחקירה.

נכון, היום זה עדיין רק אצל הפלשתינים ומיעוטים אחרים, אבל זה מחלחל ויחלחל. בשביל זה יש חוקים לא מוסריים. אותו ספר חוקים מאפשר לפוליטיקאים לנהוג בשחיתות ולהמשיך לכהן. אותו ספר חוקים מקל ראש בפשעים בכלל ובאונס בפרט. מקל, שכן אנחנו נתקלים בסיפורים קשים שבהם הפוגע הופך לגיבור תרבות.

כן, אנחנו עסוקים כל כך הרבה בשנאה וחושבים שבית המשפט יושיע אותנו, אבל מה לעשות שבית המשפט שופט לאורם של חוקים שהתקבלו בכנסת ברוב זעום, לעתים של פחות מחצי חברי וחברות הבית – ולא פעם אף פחות מכך.

מנופפים בכך שזוהי הדמוקרטיה, כן צודקים, זוהי חולשת הדמוקרטיה. חולשה שהתעצמה כשמפלגות חיזקו את יכולת השרידה של פוליטיקאים לא ראויים, לא הסכימו לבנות קוד אתי מוסכם ומחייב ובעיקר עסוקים במחשבות על הבחירות הבאות.

מצב כזה אפשר לכנות בהרבה שמות, ואולי הכי נכון לדבר על פוליטיקה של שנאה. על הקצאת משאבים בערכים המושתתים על שנאה. פוליטיקה שמגבירה את הלוחמנות של כל מגזר להשיג לעצמו כמה שיותר.

אנחנו עסוקים הרבה בשנאה וחושבים שביה"מש יושיע אותנו, אבל מה לעשות שביהמ"ש שופט לאורם של חוקים שהתקבלו בכנסת ברוב זעום, לעתים של פחות ממחצית חברי וחברות הבית – ולא פעם אף פחות

לפני שנחשוב על פתרונות, ויש לא מעט, בואו נכיר בעובדות ונפנים אותן. שנדע כי כך הם פני הדברים. שכשאנחנו הולכים לעשות משהו, נדע מה מוביל אותנו – האם שנאה יוקדת לאחרים או רצון פנימי לשינוי לטובת הכלל.

במחשבה שניה, בואו נעשה ניסוי חברתי ביוזמה שלנו האזרחים. ‏בואו נוביל ביחד את הדרך האזרחית למניעת התפשטות הקורונה. עוטים מסיכה על האף ועל הפה ושומרים מרחק וכמובן על הגיינה אישית. שלושה כללים פשוטים שימנעו את מעבר הוירוס מאחד לשני. אם נרצה זה בידינו. מסיכה וריחוק בכל מקום. מאמץ משותף של חודש חודשיים ובמהלכו נראה שפעולה אזרחית בהסכמה יכולה לעשות לנו טוב.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה