1
צבא
נאומי השבעה של נשיאים רבים נחרטו בזיכרון לאורך ההיסטוריה האמריקאית. אברהם לינקולן הכריז בנאום ההשבעה השני שלו:
"בלי זדון כלפי איש ומתוך צדקה לכל, בביטחון בצדקת האל המניח לנו לראות את האמת, הבה נמשיך קדימה ונסיים את העבודה שהתחלנו בה, נרפא את פצעי האומה, נדאג למי שנשא את הקרב, לאלמנתו וליתומיו, נעשה את כל מה שנדרש כדי להשיג שלום צודק בתוכנו ועם כל האומות".
פרנקלין דלאנו רוזוולט טען כי "יש לפחוד רק מן הפחד עצמו", וג'ון קנדי קרא "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, אלא מה אתה יכול לעשות עבורה", אבל ישנם מקרים שבהם דווקא נאום הפרידה של הנשיא הוא זה הזכור ממנו. אחד הבולטים בקטגוריה הזו הוא נאום הפרישה של דווייט אייזנהאואר ב-1961.
בנאום זה הוא הזהיר שלראשונה בהיסטוריה של ארה"ב היא מחזיקה צבא גדול מאוד בימי שלום, וקיומו של צבא גדול כזה ביחד עם תעשיית הנשק המזינה אותו, והקשר של שני אלה אל המערכת הפוליטית, אולי הכרחיים אבל גם מסוכנים:
"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי".
המושג שאייזנהאואר טבע – "קומפלקס צבאי-תעשייתי" – הפך מאז למאוד נפוץ, אבל הוא עצמו הוטבע בנאום הפרישה של אייזנהאואר ולא בכדי: הצבא הוא גוף חזק ופופולרי. מאז מלחמת העולם השנייה, המעורבות של ארצות הברית בעולם, גודל הצבא והתעשיות הצבאיות כמעט רק גדלו.
למעט יציבות בזמן ממשל קלינטון וירידה בעת ממשל אובמה, תקציב צבא ארה"ב עלה בעקביות מאז 1960, ומאז מלחמת העולם השנייה שיעור החיילים מתוך אוכלוסיית ארה"ב לא ירד מ0.5%, כפול מגודל הצבא בכל זמן שלום עד 1942.
כמו בישראל, הצבא בארה"ב הוא מהמוסדות שזוכים להכי הרבה תמיכה ציבורית: מאז 1975 מריץ גאלופ סקר שנתי על מידת האמון של אזרחי ארה"ב במוסדות השונים, וגם כאשר הצבא היה בנקודת השפל שלו – ב-1981 – הוא דורג שלישי, אחרי הכנסייה והמערכת הרפואית ומעל כל המוסדות הפוליטיים, ולאורך רוב השנים הוא במקום הראשון. ואם חוזרים לתקופת אייזנהאואר, לא מקרי שהגוף היחידי שהצליח לעמוד מול ג'וזף מקארתי ולעצור את המקרתיזם היה הצבא.
לכן, ההתקפה הקשה של הנשיא טראמפ על ראשי הצבא האמריקאי השבוע, ברוח אזהרתו של אייזנהאואר, הכתה בתדהמה מסוימת את הציבור.
"אני לא אומר שהצבא מאוהב בי", אמר הנשיא במסיבת עיתונאים ביום שני. "החיילים כן, אבל האנשים המובילים בפנטגון כנראה לא, בגלל שהם לא רוצים לעשות דבר מלבד להילחם במלחמות כדי שכל אותן חברות נפלאות שמייצרות את הפצצות ומייצרות את מטוסים ואת כל השאר תהיינה מרוצות".
זו התקפה מאוד חריגה ובעייתית פוליטית עבור כל נשיא, אבל במיוחד עבור נשיא רפובליקאי: מאז מלחמת וייטנאם, הרפובליקאים מיתגו את עצמם בתור המפלגה הנצית, זו שתומכת ביד חזקה ברחבי העולם, אל מול הדמוקרטים הרכרוכיים.
זו התקפה מאוד חריגה ובעייתית פוליטית עבור כל נשיא, אבל במיוחד עבור נשיא רפובליקאי. מאז וייטנאם הרפובליקאים מיתגו את עצמם כמפלגה הנצית, זו שתומכת ביד חזקה בעולם, אל מול הדמוקרטים הרכרוכיים
מיתוג זה היה גורם משמעותי בכמה מניצחונותיהם בעשורים האחרונים – למשל ב-1988, כאשר תמונת המועמד הדמוקרטי מייק דוקאקיס בטנק הפכה לבדיחה. או ב-2004, כאשר Swift Boat Veterans for Truth הרסה את המוניטין הצבאי של ג'ון קרי מימי ווייטנאם, בטענות שהוכחו לבסוף כשקריות. גם ביל קלינטון זכה לביקורת מסוג זה בהיותו המועמד – ולאחר מכן הנשיא – הראשון מאז הארי טרומן שלא שירת בצבא, אם כי קו הביקורת הזה היה פחות אפקטיבי בקמפיין.
כאמור, בקמפיין 2004, שנסוב באופן די מדהים סביב שירותם הצבאי של ג'ורג' בוש הבן וקרי 40 שנה קודם לכן, הרפובליקאים לא היססו ללעוג לקרי ולאותות ההצטיינות שלו, כולל מדבקות "לב סגול" – העיטור הגבוה ביותר של צבא ארה"ב.
הקמפיין הזה מאיר עיניים, מכיוון שהוא מבהיר בצורה מובהקת שלעתים הרבה מהאהבה שהרפובליקאים מרעיפים על הצבא היא לאו דווקא לחיילים עצמם או להקרבה ממשית, אלא לקונספט של צבא – כמוסד פטריוטי ונצי.
לצד זאת, המפלגה הרפובליקאית הכילה בתוכה והאדירה גיבורים צבאיים רבים, החל באייזנהאואר וכלה בג'ון מקיין, שבוי המלחמה מווייטנאם שסירב להשתחרר משביו עד שהצוות שלו ישוחרר אתו.
טראמפ, כמובן, אינו מאלה. על אף שאת חינוכו התיכוני קיבל דווקא בפנימייה צבאית, כשהגיע זמנו להתגייס (גיוס חובה היה תקף בארה"ב עד 1973) ארגן מספר דחיות, ולבסוף קיבל פטור רפואי שמהימנותו מוטלת בספק.
גם הקריירה הפוליטית שלו מאז 2015, רצופה עלבונות והתקפות על חיילים ואף גיבורים צבאיים, בעיקר כתגובה למה שתפס כמתקפה עליו.
כשהגיע זמנו להתגייס, טראמפ ארגן מספר דחיות, ולבסוף קיבל פטור רפואי שמהימנותו מוטלת בספק. הקריירה הפוליטית שלו רצופה עלבונות והתקפות על חיילים וגיבורים צבאיים, בעיקר כתגובה למה שתפס כמתקפה עליו
כך תקף את קזר קאן, אב שכול ממוצא פקיסטני שדיבר כנגדו בוועידה הדמוקרטית ב-2016, ואת ג'ון מקיין, עליו כידוע טען שהוא אינו גיבור מכיוון ש"הוא נפל בשבי. אני מעדיף אנשים שלא נופלים בשבי".
במידה רבה, ההתקפה האחרונה של טראמפ על הצבא ביום שני, יותר משהיוותה מהלך מדיניות מחושב של חזרה למדיניות הבדלנית של שנות ה-30, הייתה תגובה ספונטנית הדומה לקודמות.
ולמרות שהתנהגות תרבותית בסיסית מחייבת רמה מסוימת של הבלגה מול התקפה של אב שכול או פצוע מלחמה, אופיו הנרקיסיסטי והילדותי של טראמפ – שמחייב תגובה לכל מה שנתפס כעלבון, לא משנה ממי – מוכר לנו לא רק ביחס לגיבורי צבא, אלא גם מסיטואציות בהן לעג לעיתונאי נכה, למשל.
וכאמור, עוד מ-2004 יש חלקים לא מעטים במפלגה שלא חושבים שלמשרתים בצבא יש מעמד נפרד מעצם הקרבתם, אם הם בצד הפוליטי הנגדי.
הציטוטים שפורסמו בשבוע שעבר, בדבר זלזולו של טראמפ בחללי מלחמה, עם זאת, הם ברמה אחרת לגמרי. טראמפ לא תקף שם מישהו שתקף אותו; הוא נתפס מזלזל באופן עמוק בעצם הרעיון של הקרבה למען המולדת – מזלזל בעצם הקונספט שאדם יעשה משהו שיכול לפגוע בו למען מדינתו.
מעבר לעדות על אופיו של טראמפ, הציטוטים האלה עוד יהדהדו בגלל שהם פורטים על זרם עומק נסתר ומעניין מאוד.
האמריקאים מאוד פטריוטים ומאוד מיליטריסטים, אבל כאמור, מאז שנות ה-70 צבאם הוא צבא שכירים ואין גיוס חובה. המלחמה האחרונה שבה גם המעמד הבינוני והגבוה שירתו כמו המעמדות הנמוכים הייתה מלחמת העולם השנייה; בשנות ה-60, הגם שהופעל גיוס החובה, המעמדות העליונים לרוב שרתו פחות – לימודים אקדמיים, למשל, היו עילה לדחיית הגיוס. וביטול שירות החובה הוא אולי המורשת הכי עמידה של מלחמת וייטנאם, ואיש לא מדבר ברצינות על השבתו.
כיום, הגם שצבא ארצות הברית הוא לא ממש צבא של עניים – עיקר הגיוס מגיע משלושת החמישונים האמצעיים – החמישון העליון תורם 85% מחלקו באוכלוסייה. חיילים מגיעים באופן לא פרופורציוני ממדינות דרומיות, והשחורים מיוצגים בצבא יותר מאשר בכוח העבודה.
אדם מהסביבה החברתית של טראמפ – עשיר מניו יורק – לא היה חולם ללכת לצבא, ובמידה רבה הזלזול שטראמפ הביע בשירות הצבאי הוא – כמו הרבה משאר ההתנהגות של טראמפ – החצנה לא מבוקרת של הדחפים הכמוסים שרווחים במעמד שלו, כמו לגבי גזענות למשל. לכן, האמירה החיובית הרווחת ביותר של בוחרים לגביו היא, שהוא "אומר מה הוא חושב" או "Tells it like it is".
כמובן, זלזול בשירות צבאי הוא עבירה תרבותית חמורה הרבה יותר מגזענות בארצות הברית, ולכן לא ברור שהכנות של טראמפ תיסלח כל כך בקלות, או אף תגרום לנורמליזציה של דעות שבעבר לא היו מקובלות. אבל יהיה מאוד מעניין לעקוב אחרי הדיון בנושא הזה, אם בכלל יימשך.
אולי סיבוב החדשות המתיש יעבור לנושא אחר; כבר ביום רביעי עברו הכותרות לעסוק בראיון של טראמפ לבוב וודורד במרץ, שבו התוודה שהיה מודע לעוצמה ולקטלניות של הקורונה, אך שיקר ביודעין לציבור בניסיון לצייר תמונה ורודה.
2
עדכונים כלליים
ביום שני נחגג "יום העבודה" האמריקאי. למרות שהציון של 1 במאי כחג הפועלים (והדגל האדום כדגלם) הגיע בעקבות ועידת ה-AFL בשיקגו ואירועי היימרקט שאחריה, בארצות הברית עצמה הנשיא גרובר קליבלנד קבע את החג בספטמבר, כדי להרחיק אותו מהמשמעות הפוליטית של ה-1 במאי.
כיום, החג מסמל שם בעיקר את ראשית הסתיו, חזרה לבית הספר, ובשנות בחירות – את תחילת המאמץ המרוכז של סוף הקמפיין, או "הקמפיין האמיתי".
אז מה באמת קורה במירוץ? כמה סקרים מדינתיים חיוביים לג'ו ביידן התפרסמו בסוף השבוע שעבר (הובלה של 8% בוויסקונסין, למשל), לאחר מכן מספר סקרים מדינתיים טובים יחסית לטראמפ בתחילת השבוע (תיקו בפלורידה ויתרון של 4% בלבד לביידן בפנסילבניה) ושוב סקרים טובים לביידן בסופו (למשל, הובלה של 9% בפנסילבניה). למרות הנרטיבים התקשורתיים המחפשים תזוזה איפה שאין, המירוץ נשאר יציב בינתיים. נותר לחכות להפתעות אוקטובר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו