יוזמתו של שר המשפטים, אבי ניסנקורן, להקמת ערכאה חדשה של בתי משפט השלום לעניינים מינהליים, איננה המצאה חדשה. לפני עשר שנים, בעת כהונתם של דורית ביניש כנשיאת בית המשפט העליון ויעקב נאמן כשר המשפטים, הונחה על שולחן הממשלה הצעת חוק להורדת חלק מסמכויות בתי המשפט לעניינים מינהליים מבתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום, ולהקמת ערכאה מינהלית חדשה בערכאה הנמוכה.

אתמול, בטקס הרמת כוסית לרגל ראש השנה שנערך במשרד המשפטים, הודיע ניסנקורן על השקת היוזמה וציין כי משרד המשפטים מקדם אותה במשך תקופה ארוכה, בשיתוף הנהלת בתי המשפט. "המהלך הזה ישפר באופן משמעותי את השירות לאזרח, ייעל את המערכת ויפחית את העומס המוטל היום על בג"ץ ועל בית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים", אמר. בהמשך היום אף הופץ תזכיר החוק בעניין.

למרבה הצער, ועל אף הכוונות הטובות של ניסנקורן, הרעיון להרחיב את השיפוט בעניינים מינהליים גם לבתי משפט השלום לא יביא לכל השיפורים הללו, לא ייעל את המערכת ולא יפחית דבר מהעומס השורר בבתי המשפט. אין למהלך הזה כמעט יתרונות, ולעומת זאת, חסרונותיו רבים ומשמעותיים.

ירושה מהבריטים

את המודל הייחודי של בג"ץ ירש המשפט הישראלי ממערכת בתי המשפט המנדטורית, שפעלה בארץ עד קום המדינה. הרעיון שבית המשפט העליון יושב הן כבית משפט לערעורים והן כערכאה ראשונה הדנה בעתירות נגד השלטון, רחוק מלהיות מובן מאליו. הוא היה נכון כאשר המדינה הייתה צעירה ואוכלוסייתה מצומצמת. עם השנים גבר עומס העתירות ורבו מאוד העניינים שבהם בג"ץ אמור להכריע.

בשנת 2000 הוחלט על רפורמה משמעותית. נחקק חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, שהוריד מכתפי בג"ץ שורה של עניינים שנדונו פעמים רבות ושהפסיקה בהם הפכה לעניין טכנוקרטי בעיקרו, שגרתי.

סמכויות אלה הועברו לבתי המשפט המחוזיים, ונקבע כי באותם עניינים יוגשו עתירות מינהליות למחוזי, עם זכות ערעור לעליון. ואולם במערכת המשפט חלמו תמיד על הוספת ערכאה שלישית, בבתי משפט השלום, שתרחיק את אותם עניינים קטנים ובלתי חשובים משופטי העליון.

על פי תזכיר החוק שהופץ אתמול להערות הציבור, הסמכויות שיועברו מהמחוזי לשלום כוללות עתירות בענייני ארנונה, רישוי עסקים, ערעורים על קנסות שונים, לרבות קנסות בתחום הביטוח והבנקאות, בנושאי איכות הסביבה, בתחום התשתיות וכן קנסות תעבורה.

המהלך הזה, אם ייושם, עתיד לגרור אחריו בהכרח גם הורדת סמכויות מבג"ץ אל בתי המשפט המחוזיים. זה יהיה מהלך טבעי, לא דומה לחקיקה שיזמה איילת שקד בתקופתה כשרת המשפטים, להורדת עתירות של פלסטינים למחוזי ירושלים – במקביל למינוי שופטים כלבבה לבית משפט זה.

זילות בית המשפט

אז מדוע יוזמת החקיקה הזו של ניסנקורן אינה ראויה לתמיכה?

הסיבה החשובה ביותר, נעוצה בעובדה הפשוטה שעתירות מינהליות פירושן עתירות של אזרחים נגד רשויות השלטון – עיריות, משרדי ממשלה, גופי גבייה ואכיפה ועוד. מלכתחילה, הסיכויים לעתירות כאלה אינם גבוהים, בשל נקודת המוצא שכל שופט יוצא ממנה, המבוססת על "חזקת תקינות המינהל". דהיינו, ההנחה הא-פריורית, שאינה דרושה הוכחה, שהרשות פעלה כדין, אלא אם כן יוכח אחרת באותות ובמופתים.

קבלת עתירה המופנית נגד רשות שלטונית דורשת מידה כלשהי של חוסן נפשי מצד השופט. זה לא עניין פשוט לפסוק נגד המדינה – אפילו שופטי העליון מתמודדים עם הקושי. הצבת שופטי השלום – שופטים צעירים, בחלקם בלתי מנוסים – בחזית השיפוטית בעניינים מינהליים, תהפוך את הסיכוי לקבלת עתירות נגד השלטון לתיאורטי בלבד.

אלה אינן חדשות טובות לאזרחים. לכאורה שערי הביקורת השיפוטית מתרחבים, אך למעשה הם הופכים לאשליה אופטית. אפשר להבין מדוע הרשויות מעוניינות במהלך כזה; קשה יותר להבין הכיצד ניסנקורן, המציב את עצמו בחזית המאבק בשם האזרח הקטן, התגייס למהלך.

לכאורה שערי הביקורת השיפוטית מתרחבים, אך למעשה הם הופכים לאשליה אופטית. קשה יותר הכיצד ניסנקורן, המציב את עצמו בחזית המאבק בשם האזרח הקטן, התגייס למהלך

בנוסף, בניגוד להבטחת שר המשפטים, המהלך הזה לא יצמצם שום עומס בתיקים. ממילא, על כל החלטה שתינתן בכל עתירה בבית משפט השלום, ניתן יהיה לערער לבית המשפט המחוזי. על תיקים כאלה ניתן יהיה אפילו לערער, במקרים מיוחדים ובאישור נשיאת העליון או שופט אחר שתמנה – בגלגול שלישי, לעליון. היכן אם כך הצמצום במספר התיקים במערכת?

ואיזה פקק בדיוק הורדת הסמכויות לשלום אמורה לשחרר? האם שופטי השלום פחות עמוסים מעמיתיהם במחוזי ובעליון? הדו"ח השנתי של מערכת בתי המשפט, לשנת 2018, מלמד כי באותה שנה נפתחו בבתי המשפט המחוזיים כ-40 אלף תיקים אזרחיים; כ-20 אלף תיקים פליליים וכ-11 אלף תיקים מינהליים. אורך ממוצע של "חיי תיק" מינהלי במחוזי הוא 4.3 חודשים, לעומת 17.2 חודשים לתיק אזרחי ו-24.7 חודשים לתיק פירוקים.

בבית המשפט העליון התמונה דומה: במהלך שנת 2018 (אין בנמצא נתונים עדכניים יותר) נפתחו בעליון כ-1,700 תיקי בג"ץ, מתוך סך כולל של 9,100 תיקים. מסקנה: העניינים המינהליים לא מהווים אבן ריחיים על צווארם של בתי המשפט המחוזיים ושל בית המשפט העליון. אין שום תועלת בהעברת סמכויות מבתי המשפט הללו כלפי מטה (תוך הוספת הליכי ערעור פוטנציאליים) רק כדי לשחרר עומס שאינו קיים.

ואולם הסיבה האחרונה שבעטיה יש להתנגד לרפורמה המוצעת, חבויה בקפל נסתר בתוך השינוי המתוכנן: מדובר, בפשטות, בהפשטת בג"ץ מעוד ועוד מסמכויותיו, וטשטוש קו הגבול הברור המבחין בין ערכאת השיפוט הבכירה לבין יתר בתי המשפט.

זה איננו אינטרס של תומכי שלטון החוק, אלא של מחרחרי רעתו: מדניאל פרידמן ועד איילת שקד, המאמץ המתמשך הוא לצייר את בית המשפט העליון כסתם עוד בית משפט, לא יותר טוב ולא פחות טוב מכל ערכאה שיפוטית אחרת. אלה שופטי שלום, אלה שופטי תעבורה, ואין הילה של חרדת קודש שיפוטית סובבת איש מהם.

לשר המשפטים הנוכחי, על פי הצהרותיו מיום כניסתו לתפקיד, אין שום סיבה להצטרף למהלך הזה.