"החיים הדתיים מתחילים להידרדר. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…" – רגינה יונאס, הרבה הראשונה, במכתב מ-1938 למעון הפילוסוף מרטין בובר בירושלים

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. 

אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. היא נאבקת למצוא משרת רב ועד מהרה מוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי. ספריה מוחרמים והיא נשלחת למחנה טרזיינשטט, ואף על פי כן משמשת מנחה רוחנית עבור אסיריו לצד הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות". הוא שרד. היא לא. היא מוצאת את מותה באושוויץ, ומותירה אחריה רשימת הרצאות בכתב יד בנושאי מקרא, מנהיגות, תלמוד ונשים יהודיות.

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. נאבקת למצוא משרת רב ומוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי

אנחנו סופרים אותה בין שישה מיליוני נספים. אבל מדינת ישראל לא סופרת אותה.

אני מנסה לדמיין סוף אופטימי יותר. היא שורדת את השואה. בכמיהתה האינסופית לעיסוק ב"שאלת האישה", היא מגשימה את חזונה לעלות לארץ ישראל. שם, על ספינת המעפילים, היא מאמינה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.

אבל הטרגדיה לא עוזבת אותה. היא מבקשת להיקרא רבה. היא מבקשת להקים קהילה. היא מבקשת להוביל תפילה. היא מבקשת להשיא את אנשיה. היא מבקשת להיקבר כרצונה. ואז היא מגלה את האמת המצמררת:

הנאצים לא הבחינו בינה לבין בני עמה. מדינת ישראל מבחינה.

שוב היא נאבקת למצוא משרת רב. היא נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; אחדים קוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה אחריה כתבים ומשאלות שלא ראו אור.

מדינת היהודים סופרת את היהודים הליברלים ביד ושם ובמרכזי הקליטה, אך מתנערת מתפקידה כבית פתוח ובטוח לאורחות החיים היהודיים. היא מעלה על נס את הרצל ומתעלמת מחזונו הפלורליסטי. היא רואה בחוקי נירנברג פשע ובד בבד מתייגת במרץ "יהודי טוב" ו"יהודי לא טוב".

שוב נאבקת על משרת רב. נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; יש הקוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה כתבים שלא ראו אור

הטרגדיה שצפנה ישראל לרגינה יונאס אינה ייחודית. היא הטרגדיה של הציבור הדתי הלא-אורתודוכסי ביהודי התפוצות. היא הטרגדיה של החילונים בישראל, שלא מכירים יהדות אחרת ולא זוכים באפשרות לבחור בה. היא האכזבה של כל יהודי ליברלי.

וזאת לא ישראל של 1948, אלא ישראל של 2020. הגיע הזמן לדמוקרטיה יהודית.

ליברל, כותב ויזם חברתי. מנהל בהתנדבות את סנטרל, סוכנות ידיעות עברית על יהדות ארצות הברית. סטודנט לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב, ביסקסואל, ועדיין חייל בצה"ל.