שמעתם? מרכז חב"ד באוניברסיטת דלאוור הוצת! האש כילתה את הבניין והותירה נזק עצום וקהילה יהודית קטנה ופצועה. מה, לא שמעתם? אני אספר לכם מי שמע. ג'ו ביידן.

This news is deeply disturbing — as an alum of @UDelaware and as an American. We need a full and swift investigation into what happened Tuesday night.

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

With anti-Semitism on the rise across the country, we all have a moral obligation to speak out and give hate no safe harbor. https://t.co/YofvhFv6wA

— Joe Biden (@JoeBiden) August 28, 2020

המועמד לנשיאות ארה"ב ירא מפני עליית האנטישמיות, מפני להבות המוחקות את העם היהודי מעל פני האדמה. וכאן במדינת היהודים? אף מילה, למעט בעיתונות החרדית, בסנטרל ובישראל היום (ב-5 ימים איחור).

בעוד שאף כתב לא טרח להזכיר זאת בשולי מהדורות החדשות, דמיינו את מבזק החירום אם, חלילה, זה היה קורה אצלנו – חילונים או דתיים, כולנו היינו מזדעזעים.

87% מיהודי ישראל טוענים שחשוב להם להיות יהודים – כך לפי המכון למדיניות העם היהודי – ובכל זאת, אנחנו מנוכרים ליהודי התפוצות. הסתירה הזו מזמנת עבורנו חשבון נפש: האם יהדותנו מתירה לנו לגלות אדישות מול בית יהודי עולה באש? האם סולידריות מתקיימת רק בגבולותיה של מדינת ישראל?

החצי השני של עמנו מוכיח לנו פעם אחר פעם: רחוק מהעין, לא רחוק מהלב. כלי התקשורת היהודיים עמוסים אהדה – וביקורת – כלפינו. זהו החצי הבריא של מערכת יחסים חולה ולא הדדית, בין צד אוהב ופגוע לבין צד חזק ומנוע.

החצי השני של עמנו מוכיח לנו פעם אחר פעם: רחוק מהעין, לא רחוק מהלב. כלי התקשורת היהודיים עמוסים אהדה – וביקורת – כלפינו. זהו החצי הבריא של מערכת יחסים חולה ולא הדדית, בין צד אוהב ופגוע לבין צד חזק ומנוע

אולי תראו אותה אחרת: צד שחייב משהו, וצד שחייבים לו. אולי בצדק אין לנו עניין ביהודי התפוצות, בענייניהם ובאתגריהם ובמנהגים המשונים שלהם. זה דיון ליום אחר. אך גם אם כך הדבר, עלינו לגלות אנושיות. זכרון השואה מכשף אותנו לחבק אותם בחזרה, למרות הכל, בימים של אנטישמיות בוערת. אחרת, איננו עם.

לכן, שכחו מהתקשורת. אירוע מטלטל כל כך שווה שיחת חולין במכולת. וזה, בידיים שלנו.

ליברל, כותב ויזם חברתי. מנהל בהתנדבות את סנטרל, סוכנות ידיעות עברית על יהדות ארצות הברית. סטודנט לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב, ביסקסואל, ועדיין חייל בצה"ל.

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…" – רגינה יונאס, הרבה הראשונה, במכתב מ-1938 למעון הפילוסוף מרטין בובר בירושלים

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. 

אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. היא נאבקת למצוא משרת רב ועד מהרה מוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי. ספריה מוחרמים והיא נשלחת למחנה טרזיינשטט, ואף על פי כן משמשת מנחה רוחנית עבור אסיריו לצד הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות". הוא שרד. היא לא. היא מוצאת את מותה באושוויץ, ומותירה אחריה רשימת הרצאות בכתב יד בנושאי מקרא, מנהיגות, תלמוד ונשים יהודיות.

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. נאבקת למצוא משרת רב ומוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי

אנחנו סופרים אותה בין שישה מיליוני נספים. אבל מדינת ישראל לא סופרת אותה.

אני מנסה לדמיין סוף אופטימי יותר. היא שורדת את השואה. בכמיהתה האינסופית לעיסוק ב"שאלת האישה", היא מגשימה את חזונה לעלות לארץ ישראל. שם, על ספינת המעפילים, היא מאמינה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.

אבל הטרגדיה לא עוזבת אותה. היא מבקשת להיקרא רבה. היא מבקשת להקים קהילה. היא מבקשת להוביל תפילה. היא מבקשת להשיא את אנשיה. היא מבקשת להיקבר כרצונה. ואז היא מגלה את האמת המצמררת:

הנאצים לא הבחינו בינה לבין בני עמה. מדינת ישראל מבחינה.

שוב היא נאבקת למצוא משרת רב. היא נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; אחדים קוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה אחריה כתבים ומשאלות שלא ראו אור.

מדינת היהודים סופרת את היהודים הליברלים ביד ושם ובמרכזי הקליטה, אך מתנערת מתפקידה כבית פתוח ובטוח לאורחות החיים היהודיים. היא מעלה על נס את הרצל ומתעלמת מחזונו הפלורליסטי. היא רואה בחוקי נירנברג פשע ובד בבד מתייגת במרץ "יהודי טוב" ו"יהודי לא טוב".

שוב נאבקת על משרת רב. נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; יש הקוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה כתבים שלא ראו אור

הטרגדיה שצפנה ישראל לרגינה יונאס אינה ייחודית. היא הטרגדיה של הציבור הדתי הלא-אורתודוכסי ביהודי התפוצות. היא הטרגדיה של החילונים בישראל, שלא מכירים יהדות אחרת ולא זוכים באפשרות לבחור בה. היא האכזבה של כל יהודי ליברלי.

וזאת לא ישראל של 1948, אלא ישראל של 2020. הגיע הזמן לדמוקרטיה יהודית.

ליברל, כותב ויזם חברתי. מנהל בהתנדבות את סנטרל, סוכנות ידיעות עברית על יהדות ארצות הברית. סטודנט לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב, ביסקסואל, ועדיין חייל בצה"ל.

לפני כשבועיים הכריזה חברת Wix על רכישת החברה הישראלית Base44 תמורת סכום משוער של 80 מיליון דולר. העסקה כמעט שלא זכתה לסיקור תקשורתי – ייתכן שבגלל הסכום הנמוך, יחסית לעסקאות הענק בהייטק הישראלי שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות, וייתכן שבגלל סדר היום הביטחוני-פוליטי שמאפיל על כל מה שקורה במדינה.

אך מעבר לרכישה עצמה, מסתתרת מאחורי העסקה הזו מגמה עולמית חדשה שהגיעה גם לישראל, כזו שמערערת את המושג "סטארט־אפ" ומציגה מודל שונה – סטארט־אפ של יזם יחיד (One-Person Startup). מהפכה של ממש באופן שבו אנו תופסים מהו "יזם טכנולוגי", מהו "סטארט-אפ", ובעיקר מהו "צוות מייסדים".

רו"ח ערן גורודצקי הוא סמנכ"ל כספים במיקור חוץ בחברות קטנות ובינוניות ויועץ פיננסי.

בהקשר של כוונת ממשלת ישראל להשיג "ניצחון מוחלט" וסירובה לדון על "היום שאחרי" במלחמת המבול בחמאס ובעזה, אולי ראוי להיזכר בדברים שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני כמאה שנים בספרו "שמשון". ז'בוטינסקי הביא את דבריו של הקשיש החכם משעלבים, שלח בן-יובל, לשמשון, לאחר שזה נקט פעולה צבאית כדי להחזיר לאנשי שעלבים את כל ראשי העדר שגנבו מהם אנשי הכפר חרש שבשבט בנימין. השיח נפתח בהערה ובעקיצה של שלח, הקשיש החכם, לשמשון, שהוא (=שלח) לא זכה לראות, וכנראה גם לא יראה, איש שהוא גם רב-כוח וגם חכם.

שמשון, הידוע בכך שהוא רב-כוח, חוקר את שלח החכם: "ומה היה עושה חכם?"

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.

רב בישראל הוא מינוי פוליטי. ספק אם נותרו רבנים שהם במעמדם רק מכוח גדולתם בתורה. אמור לי מי אתה ואומר לך מיהו פטרונך. מי שאחראי לחלוקת הכוח הברוטלית הזאת הן המפלגות החרדיות והדתיות, שחילקו ביניהן לאחרונה את עוגת הרבנות ובתי הדין הרבניים.

מדובר במערכת משומנת של ג'ובים בשכר שערורייתי, שעלתה על גדותיה עד שלא נותר בה מקום לאלוהים. הדת אינה ערובה מפני משחיתיה. משרה רבנית היא תוצאה של יחצנות ואינה בהכרח תוצאת בקיאות במוסר ובהלכה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.