שמעתם? מרכז חב"ד באוניברסיטת דלאוור הוצת! האש כילתה את הבניין והותירה נזק עצום וקהילה יהודית קטנה ופצועה. מה, לא שמעתם? אני אספר לכם מי שמע. ג'ו ביידן.

This news is deeply disturbing — as an alum of @UDelaware and as an American. We need a full and swift investigation into what happened Tuesday night.

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

With anti-Semitism on the rise across the country, we all have a moral obligation to speak out and give hate no safe harbor. https://t.co/YofvhFv6wA

— Joe Biden (@JoeBiden) August 28, 2020

המועמד לנשיאות ארה"ב ירא מפני עליית האנטישמיות, מפני להבות המוחקות את העם היהודי מעל פני האדמה. וכאן במדינת היהודים? אף מילה, למעט בעיתונות החרדית, בסנטרל ובישראל היום (ב-5 ימים איחור).

בעוד שאף כתב לא טרח להזכיר זאת בשולי מהדורות החדשות, דמיינו את מבזק החירום אם, חלילה, זה היה קורה אצלנו – חילונים או דתיים, כולנו היינו מזדעזעים.

87% מיהודי ישראל טוענים שחשוב להם להיות יהודים – כך לפי המכון למדיניות העם היהודי – ובכל זאת, אנחנו מנוכרים ליהודי התפוצות. הסתירה הזו מזמנת עבורנו חשבון נפש: האם יהדותנו מתירה לנו לגלות אדישות מול בית יהודי עולה באש? האם סולידריות מתקיימת רק בגבולותיה של מדינת ישראל?

החצי השני של עמנו מוכיח לנו פעם אחר פעם: רחוק מהעין, לא רחוק מהלב. כלי התקשורת היהודיים עמוסים אהדה – וביקורת – כלפינו. זהו החצי הבריא של מערכת יחסים חולה ולא הדדית, בין צד אוהב ופגוע לבין צד חזק ומנוע.

החצי השני של עמנו מוכיח לנו פעם אחר פעם: רחוק מהעין, לא רחוק מהלב. כלי התקשורת היהודיים עמוסים אהדה – וביקורת – כלפינו. זהו החצי הבריא של מערכת יחסים חולה ולא הדדית, בין צד אוהב ופגוע לבין צד חזק ומנוע

אולי תראו אותה אחרת: צד שחייב משהו, וצד שחייבים לו. אולי בצדק אין לנו עניין ביהודי התפוצות, בענייניהם ובאתגריהם ובמנהגים המשונים שלהם. זה דיון ליום אחר. אך גם אם כך הדבר, עלינו לגלות אנושיות. זכרון השואה מכשף אותנו לחבק אותם בחזרה, למרות הכל, בימים של אנטישמיות בוערת. אחרת, איננו עם.

לכן, שכחו מהתקשורת. אירוע מטלטל כל כך שווה שיחת חולין במכולת. וזה, בידיים שלנו.

ליברל, כותב ויזם חברתי. מנהל בהתנדבות את סנטרל, סוכנות ידיעות עברית על יהדות ארצות הברית. סטודנט לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב, ביסקסואל, ועדיין חייל בצה"ל.

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…" – רגינה יונאס, הרבה הראשונה, במכתב מ-1938 למעון הפילוסוף מרטין בובר בירושלים

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. 

אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. היא נאבקת למצוא משרת רב ועד מהרה מוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי. ספריה מוחרמים והיא נשלחת למחנה טרזיינשטט, ואף על פי כן משמשת מנחה רוחנית עבור אסיריו לצד הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות". הוא שרד. היא לא. היא מוצאת את מותה באושוויץ, ומותירה אחריה רשימת הרצאות בכתב יד בנושאי מקרא, מנהיגות, תלמוד ונשים יהודיות.

תמיד ראיתי ביונאס דמות טרגית. אישה יהודיה-אורתודוכסית בברלין של שנות ה-30 – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון – מוסמכת לרבנות כנגד כל הסיכויים. נאבקת למצוא משרת רב ומוסטת לעבודות כפייה בשירות הרייך הנאצי

אנחנו סופרים אותה בין שישה מיליוני נספים. אבל מדינת ישראל לא סופרת אותה.

אני מנסה לדמיין סוף אופטימי יותר. היא שורדת את השואה. בכמיהתה האינסופית לעיסוק ב"שאלת האישה", היא מגשימה את חזונה לעלות לארץ ישראל. שם, על ספינת המעפילים, היא מאמינה שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.

אבל הטרגדיה לא עוזבת אותה. היא מבקשת להיקרא רבה. היא מבקשת להקים קהילה. היא מבקשת להוביל תפילה. היא מבקשת להשיא את אנשיה. היא מבקשת להיקבר כרצונה. ואז היא מגלה את האמת המצמררת:

הנאצים לא הבחינו בינה לבין בני עמה. מדינת ישראל מבחינה.

שוב היא נאבקת למצוא משרת רב. היא נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; אחדים קוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה אחריה כתבים ומשאלות שלא ראו אור.

מדינת היהודים סופרת את היהודים הליברלים ביד ושם ובמרכזי הקליטה, אך מתנערת מתפקידה כבית פתוח ובטוח לאורחות החיים היהודיים. היא מעלה על נס את הרצל ומתעלמת מחזונו הפלורליסטי. היא רואה בחוקי נירנברג פשע ובד בבד מתייגת במרץ "יהודי טוב" ו"יהודי לא טוב".

שוב נאבקת על משרת רב. נדחקת מהציבור הדתי היקר לה; יש הקוראים לה "חרפה", או "גרועה יותר מהגויים". היא לא זוכה לקדם את האישה בבית המדרש אלא במכבסה. ושוב היא מותירה כתבים שלא ראו אור

הטרגדיה שצפנה ישראל לרגינה יונאס אינה ייחודית. היא הטרגדיה של הציבור הדתי הלא-אורתודוכסי ביהודי התפוצות. היא הטרגדיה של החילונים בישראל, שלא מכירים יהדות אחרת ולא זוכים באפשרות לבחור בה. היא האכזבה של כל יהודי ליברלי.

וזאת לא ישראל של 1948, אלא ישראל של 2020. הגיע הזמן לדמוקרטיה יהודית.

ליברל, כותב ויזם חברתי. מנהל בהתנדבות את סנטרל, סוכנות ידיעות עברית על יהדות ארצות הברית. סטודנט לפסיכולוגיה ולמדעי המחשב, ביסקסואל, ועדיין חייל בצה"ל.

אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה, בשנת תשנ"ו, ארבעה ימים קודם הפסח לפני עשרים ושמונה שנה. קמנו מהשבעה הקצרה, וכמה שעות מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב בראש שולחן הסדר החגיגי, מוקף במשפחתי האהובה ומתקשה להתחיל בשירת "קַדֵּשׁ וּרְחַץ" ואמירת הקידוש.

השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכמאה וחמישים אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל. אני כמעט מתבייש בקושי שלי אז אל מול הייסורים שהם עוברים יום-יום ועוד יותר מאז כניסת החג.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

"אם אין מלחמה אין ממשלה" איים איתמר בן גביר על בנימין נתניהו. לכאורה זו הסיבה לפחד של בנימין נתניהו מפני עסקת שבויים וסיום רשמי של המלחמה.

אחרי המלחמה יימשך משפטו, הכנסת תתפזר, ייערכו בחירות ונתניהו ימצא את עצמו מול איום הכלא וייאלץ להיפרד ממנעמי המלונות והטיסות, מעמד רה"מ והכבוד שמעניקה לו מירי רגב בטקסים ממלכתיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.