במשרד התחבורה לא צפו את זה. שוב. כשהממשלה מנותקת מהיומיום של רוב הישראלים, יש לה נטייה להיות מופתעת פעם אחר פעם מהפער בין הציפיות לבין המציאות בשטח. עם פרוץ הסגר ה"מהודק", נחתכו שירותי האוטובוסים ברחבי הארץ ב-75%. על הנייר, יש בזה היגיון: אם יש סגר אין לאן לנסוע, ואם אין לאן לנסוע אז יש הרבה פחות נוסעים, וחבל לשלם על אוטובוסים שייסעו ריקים.

בסגר הקודם מספר הנוסעים עמד על פחות מ-10% מאשר בימי שגרה, ולכן עבודה במתכונת של 25% נראתה הולמת את הסגר החדש. אז זהו שלא.

מורות ומורים בחינוך המיוחד, מטפלים סיעודיים, עובדים במערך הרווחה כמו מדריכים לנוער בסיכון, אחיות ואחים, ועוד מאות אלפים שמוגדרים עובדים חיוניים, ממשיכים לנסוע מדי יום לעבודה באוטובוס. אם תדירות הנסיעות הייתה נמשכת כרגיל, או אפילו מצומצמת במידה סבירה, הם היו יכולים להתרווח באוטובוס, לשמור מרחק זה מזה ולהגיע אל היעד גם בזמן וגם בלי סכנת הדבקה.

בפועל, בגלל הקיצוץ האגרסיבי, הם מוצאים את עצמם ממתינים בתחנות פרקי זמן לא מתקבלים על הדעת, וכשכבר מגיע האוטובוס הם נאלצים להידחס בתנאים שמנוגדים להיגיון הבסיסי ביותר של הנחיות הריחוק החברתי. כשמדובר באנשים שעובדים במגע צמוד עם קשישים – למשל בבתי אבות סיעודיים – החלמאות הזו היא כבר מסכנת חיים.

במשרד התחבורה לא הבינו מאיפה הגיעו פתאום כל הנוסעים האלה. מי שנהנה מרכב פרטי צמוד מתקשה להפנים שלכשליש מהישראלים – לפי נתוני הלמ"ס – אין מכונית, והם תלויים לחלוטין באוטובוסים, סגר או לא סגר.

אוטובוס בירושלים בעידן הקורונה, יוני 2020, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: Yossi Zamir/Flash90)

הרשות לתחבורה ציבורית מתנהלת בלי ראש, אחרי שהמנהל המוערך אמיר אסרף הניח את המפתחות. לאור קריאות המצוקה שהגיעו מציבור משתמשי האוטובוסים ותמונות של אוטובוסים צפופים, השרה מירי רגב העלתה לקראת סוף השבוע בדף הפייסבוק שלה סרטון שבו כיוונה את החצים לאשם האמיתי במצב: הציבור, שלטענתה נוסע בהמוניו למטרות שמהוות הפרה של תקנות הסגר.

רגב התלוננה על כך שכ-700 אלף ישראלים נוסעים מדי יום באוטובוס בזמן הסגר, לעומת 300 אלף בסגר הקודם. האפשרות שישראלים רבים אכן מעגלים פינות אינה מופרכת, אבל מכיוון שהנסיעה באוטובוס היא תענוג מוגבל מאוד, מתבקש לשאול לאן לדעת השרה כל הדיסידנטים האלה נוסעים: לקניון? לבית קפה? לים? לשוק? הרי כל אלה סגורים כבר שבועיים.

יכול להיות שבכל זאת רובם נוסעים לעבודה או לסידורים חיוניים? לפחות בזה אי אפשר להאשים את ההפגנות, כי רוב האוטובוסים מופסקים בערבים, ובסופי שבוע התחבורה הציבורית מושבתת כמעט לחלוטין.

בשורה התחתונה, ישראלים רבים שידם אינה משגת לקנות ולהחזיק מכונית פרטית מגלים שוב בימים האלה שזה הופך אותם לאזרחים סוג ב'.

המדינה קבעה שהם חיוניים, המעסיקים ממתינים להם במקום העבודה, אבל הם מתקשים מאוד להגיע לשם. חלק מהמעסיקים הגדולים דואגים להסעות עבור העובדים במשמרות, אבל מקומות קטנים יותר – שממילא ספגו מכה קשה בקורונה – לא יכולים להרשות את זה לעצמם, והנטל שוב נופל על העובדים.

הארגונים החברתיים שעוסקים בענף התחבורה הציבורית, כמו "15 דקות" ו"תחבורה בדרך שלנו", קיבלו גל של פניות מנוסעים זועמים ופנו למשרד התחבורה בדרישה שיחשב מסלול מחדש – תרתי משמע – ויתאים את שירות האוטובוסים למציאות של הסגר השני ולצרכים של הציבור.

את החלק השני, אגב, מומלץ ליישם גם בשגרה. שהרי גם בתחבורה – כמו בתחומים אחרים – משבר הקורונה בסך הכל הקצין וחשף את הכשלים העמוקים שמאפיינים את השירות הציבורי הירוד, שהוא מנת חלקנו גם בתקופות שבהן אוטובוס סרדינים הוא לא מתכון להפצת מגפה, אלא סתם התעמרות בנוסעים.