"הוא מכיר אותי היטב, כל סנטימטר בפנים שלי, בלבי, בנשמתי", אומרת השחקנית האגדית סופיה לורן על בנה, אדוארדו פונטי, התסריטאי השותף והבמאי של סרטה החדש, "כל החיים לפניו", שהחזיר אותה למסך אחרי עשור.
הסרט, שהופק על ידי חברת ההפקה האיטלקית פלומר, יופץ על ידי נטפליקס למבחר בתי קולנוע ויעלה לשירות הצפייה של ענקית התוכן ב-13 בנובמבר. התפקיד, שנכתב עבורה, היה מושלם לקאמבק: לורן מגלמת בסרט את מאדאם רוזה, ניצולת שואה שחיה בעיר החוף האיטלקית בארי ומפתחת קשר מיוחד עם מומו, נער מהגר מסנגל.
זו לא הגרסה הקולנועית הראשונה של הרומן של רומן גארי מ-1975, שפורסם לראשונה תחת שם העט "אמיל אז'אר". ב-1977 סימון סיגנורט גילמה את התפקיד הקטן בסרט "מאדאם רוזה" בבימוי משה מזרחי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. לורן מספרת שהעריצה את סיגנורט משתי סיבות: "היא הייתה שחקנית ענקית, מדהימה, והיא הייתה אישה טובה ונאמנה לאיב מונטן". אולם בהכנות לגרסה שלהם, לורן והבמאי שלה נמנעו מלצפות שוב בסרט של סינגורט.
לורן טוענת שהסרט שלהם נאמן יותר לספר בכך ש"הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של הנער". הספר פורסם לראשונה באנגלית בשם "מומו", וב-1986 יצאה מהדורה חדשה תחת הכותרת "החיים לפנינו" (The Life Before Us). בסרט הם החליטו לשמר גם את הכותרת המקורית, The Life Ahead, תרגום מילולי של כותרת הרומן בצרפתית, La vie devant soi.
היה גם מניע עמוק יותר, רוחני יותר, לדבקות בגרסה המקורית של הספר, שמשקף את תפיסת החיים החיובית של לורן למרות הקשיים והעוני שידעה בנעוריה באיטליה הקרועה מהמלחמה. "האנרגיה והתשוקה שבהן אימא שלי ניגשה לכל סצנה היו פלא לחזות בו", אומר לי אדוארדו. לורן שותפה לתחושה הזאת: "אני נותנת הכל, כל מה שיש לי, מבחינה רגשית ופיזית, בשביל הדמות שלי. רציתי לעשות את הסרט המאתגר הזה יותר ריאליסטי, יותר אמין".
בימים אלה, המשפחה היא הכול בשביל האגדה האיטלקית. אבל זה לא תמיד היה כך. כפי שידוע היטב, לורן ניהלה רומן מתוקשר עם קרי גרנט, שאותו פגשה במהלך צילומי סרטיהם המשותפים – "הגאווה והתשוקה" ו"ספינת האהבה" – והיא זוקפת לזכותו את עזרתו בלימוד ושיפור האנגלית שלה כשהגיעה להוליווד.
גרנט הציע לה נישואים, אבל ב-1966 נישאה למפיק האיטלקי קרלו פונטי האב, שהיה שותף להזנקת הקריירה שלה. הם היו נשואים 41 שנים, עד מותו ב-2007, וגידלו יחד שני בנים, קרלו פונטי הבן, 51, שהוא מנצח תזמורת, ואדוארדו, 47.
חיה את הרגע
במבט לאחור, לורן אומרת שהיא תמיד חיה את הרגע: "אם את לא מנצלת את ההזדמנות לעשות דברים ברגע הנכון, למה את מחכה?".
זו הייתה הסיבה לכך שחזרה לאיטליה לאחר שבילתה כמה שנים בהוליווד. התעשייה פשוט לא ידעה מה לעשות איתה – כשחקנית או כסמל מין. לפיכך היא המשיכה לשחק בסרטים סתמיים בזה אחר זה, "נער על הדולפין" עם אלן לד, "האוצר האבוד" עם ג'ון ויין ו"זה התחיל בנפולי" עם קלארק גייבל.
לורן משחזרת בצורה חיה כיצד סצנות האהבה בינה לבין השחקן הראשי אלן לד ב"נער על דולפין" הציבו בעיות בפני הבמאי ז'אן נגולסקו והצוות שלו. הבדלי הגובה בין לורן, 1.75 מטרים, לבין לד, 1.68 מטרים, סיבכו את הצילומים: "חלק מהסצנות שלנו יחד דרשו ממנו לעמוד על ארגז, ואחרות דרשו לחפור בשבילי תעלה, כשאנחנו נראים הולכים לאורך החוף".
פעם הייתי פרפומרית
לאחר שחזרה לאיטליה, היא קיבלה את תפקיד הקולנועי הטוב ביותר בקריירה שלה, בתור צ'זירה, בעלת חנות אלמנה ואם יחידנית שבורחת מרומא, בסרט "לה צ'וצ'ארה" של הבמאי ויטוריו דה סיקה (המבוסס על ספרו של אלברטו מוראביה, "שתי נשים"). העלילה החזקה, שמתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה, כוללת תיאורים גרפיים של זוועות המאבק להישרדות, בכלל זאת אונס קבוצתי אלים של הדמות שמגלמת לורן ושל בתה בת העשרה על ידי חיילים בתוך כנסייה.
לורן משחזרת כיצד סצנות האהבה בינה לבין השחקן הראשי הנמוך ממנה ב"נער על דולפין", הציבו בעיות בפני הבמאי: "חלק מהסצנות שלנו דרשו ממנו לעמוד על ארגז, ואחרות דרשו לחפור בשבילי תעלה לאורך החוף"
התפקיד הזה זיכה אותה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ב-1961, ובכך היא הפכה לשחקנית הראשונה בהיסטוריה של האקדמיה שזכתה בפרס הנחשק עבור סרט בשפה זרה. בתחילה לורן הודיעה בהתלהבות שתגיע לטקס: "הרגשתי שרק להיות מועמדת זה כבוד בפני עצמו, וכבוד נדיר במיוחד כשחקנית איטלקייה בסרט איטלקי".
אבל אז, במחשבה שנייה, היא שינתה את דעתה: "המתחרות שלי היו שחקניות ענקיות (אודרי הפבורן, פייפר לורי, ג'רלדין פייג' ונטלי ווד). לא יכולתי לסבול את הייסורים שבלשבת חשופה למבטם של מיליוני צופים בזמן שגורלי נחרץ. אמרתי לעצמי, 'אם אני אפסיד, אני עלולה להתעלף מרוב אכזבה; אם אני אזכה, ייתכן מאוד שאני אתעלף מרוב שמחה'. במקום להפיץ את העילפון שלי בכל העולם, החלטתי שיהיה עדיף להתעלף בבית".
לא היו לה ציפיות של ממש לזכות, אבל "היות שהתקווה היא ממזרה נצחית, בערב האוסקר הייתי עצבנית מכדי לישון". הצלם פייר לואיג'י בא לביתה של לורן ברומא כדי לבלות איתה את ליל השימורים. באותם ימים הטקס לא שודר בטלוויזיה או ברדיו האיטלקיים. בשלוש לפנות בוקר לורן ניסתה ללכת לישון, "אבל העיניים שלי לא נעצמו והלב שלי לא הפסיק להלום, אז חזרתי לסלון לשוחח עם פייר".
בשש בבוקר, כשידעה שהטקס בלוס אנג'לס הסתיים, היא הייתה בטוחה שלא זכתה. אבל ב-6:45 העיר אותה קולו הנעים של קרי גרנט בטלפון, שבישר לה את החדשות הטובות. היא נזכרת: "לא התעלפתי, אבל קיבלתי סחרחורת. זה היה ללא ספק הדבר המרגש ביותר בחיי. לפני שעשיתי את 'לה צ'וצ'ארה' הייתי פרפורמרית, אחריו הייתי שחקנית".
ב-6:45 העיר אותה קולו הנעים של קרי גרנט בטלפון, שבישר לה כי זכתה באוסקר: "לא התעלפתי, אבל קיבלתי סחרחורת. זה היה הדבר המרגש ביותר בחיי. לפני 'לה צ'וצ'ארה' הייתי פרפורמרית, אחריו הייתי שחקנית"
"לה צ'וצ'ארה" ו"הקול האנושי", גם הוא בבימויו של אדוארדו, הם לדבריה "הסרטים הקשים ביותר שעשיתי בחיי". הגרסה בכיכובה של לורן מ-2014, המבוססת על המחזה הקצר והאייקוני של ז'אן קוקטו מ-1930, העבירה את מיקום העלילה לנפולי של סביבות שנות ה-50.
לורן מגלמת בה את אנג'לה, אישה שחווה רכבת הרים רגשית במהלך שיחת הטלפון האחרונה שלה עם הגבר שהיא אוהבת, שעוזב אותה לטובת אישה אחרת. "זה היה אחד הסרטים הכי קשים לצלם, כי הוא על אהבה של אישה לגבר שנוטש אותה. זה היה סיפור מאוד עצוב שבאמת שיגע אותי בסוף, כי לא הסכמתי עם מה שקוקטו כתב. ממש התייסרתי, אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה בחיים שלי כמו במהלך הצילומים לסרט הזה".
היא מרחיבה: "זה מחזה קצר, מערכה אחת, אבל הוא ארוך בצורה בלתי רגילה כשמצלמים אותו. אני מבינה למה כל כך הרבה שחקניות רוצות לעשות זאת – זה תפקיד מיוחד במינו, בגלל העוצמה שבסוג הזה של אהבה סוערת והעצב בסוף". הגרסה של אלמודובר ל"הקול האנושי" עם טילדה סווינטון הוקרנה בחודש שעבר בהקרנת בכורה בפסטיבל ונציה, ולורן אומרת שהיא "מצפה מאוד לראות אותה".
אדוארדו מספר על תהליך העבודה עם אמו: "צילמנו את 'הקול האנושי' במשך עשרה ימים, אבל ערכנו חזרות במשך יותר משלושה שבועות. ישבנו זה מול זה ועברנו על כל שורה, ניסינו להפוך כל רגע לאישי.
"אימא שלי היא לא שחקנית שאוהבת לעשות חזרות, היא מאוד אינסטינקטיבית, אבל אמרתי לה, 'אם לא נעשה חזרות, נלחץ על אותו כפתור שוב ושוב, וכשנערוך את זה, זה ייראה מאוד חזרתי. אז אנחנו צריכים את החזרות כדי לעצב את הקשת הרגשית של ההופעה שלך, להפוך כל שורה לאישית'. דיברנו על החיים שלה ועל האהבות שלה, וזו באמת הייתה חוויה מדהימה, כי למדתי עובדות על אמי שלא ידעתי".
היה בלתי אפשרי לחיות
"כל החיים לפניו" היה מאתגר בצורה אחרת: "התחברתי למאדאם רוזה באופן מאוד אישי, כי זה עורר בי זיכרונות מחיי הילדות שלי בזמן המלחמה באיטליה. היה אז הרבה סבל, כי היו הפצצות מדי לילה. היה בלתי אפשרי ללכת לבית הספר, היה בלתי אפשרי להשיג אוכל, היה בלתי אפשרי לחיות".
היא קובלת כי "הרבה אנשים לא מתייחסים למהגרים ולפליטים כאל בני אדם, הם חולפים על פניהם ברחוב, במרחק של אולי 20-30 סנטימטרים, אבל מפריד ביניהם עולם שלם. סיפור החברות בין מאדאם רוזה לבין מומו – הכול מפריד ביניהם, גיל, גזע, דת, תרבות, ועדיין בסוף הם שני צדדים של אותו המטבע, כי שניהם ניצולים. הם מתקשרים דרך הכאב והעובדה ששניהם גדלו בלי משפחה".
כמו תמיד, הפרשנות שלה מבוססת על קרבה אינטימית: "תחילתה של אמפתיה היא היכולת לחיות בעור של מישהו אחר, לדעת באמת איך זה מרגיש לחיות את חייו". אבל הסרט הוא לא רק יצירה היסטורית: "הסיפור של רוזה הוא משהו די קרוב למה שקרה אז, אך גם קרוב למה שקורה עכשיו. אתה צריך לוודא שאתה עושה את מה שאתה יכול לעשות, כי אחרת יקרו לך דברים בלי שתדע בכלל".
"הרבה אנשים לא מתייחסים למהגרים ולפליטים כאל בני אדם, הם חולפים על פניהם ברחוב, במרחק של כמה סנטימטר, אבל מפריד ביניהם עולם שלם. תחילתה של אמפתיה היא היכולת לחיות בעור של מישהו אחר"
עבור לורן, למרות הסוף העצוב של הסיפור, "כל החיים לפניו" עוסק יותר בלידה מחדש מאשר בסופיות החיים: "מוות הוא התחלה של משהו אחר, מוות הוא שינוי, טרנספורמציה, סוף של פרק אחד הוא תמיד התחלה של אחר. מה שמאדאם רוזה מעבירה הלאה למומו הוא הרוח שלה, הלב שלה, מה שלמדה מהחיים. במהלך הצילומים אף פעם לא דיברנו על המוות, דיברנו על המשמעות של להתחיל משהו חדש". היא מזכירה את מילות השיר הסוגר את הסרט, מפני ש"הן באמת המילים שמאדאם רוזה העבירה למומו, מילים שהיא יודעת שהוא יישא בלבו לנצח".
לורן מרעיפה שבחים על שותפה לסרט שמגלם את מומו (איבראהימה גואייה): "הוא אף פעם לא ראה מצלמה והוא אף פעם לא היה על סט צילומים, אז רצינו לגרום לו להרגיש בבית. הבאנו אותו ואת אביו לבית שלנו בבארי ופיתחנו איתם יחסים נפלאים. הוא הקשיב לפירוט שלנו איך לעשות דברים, כי זה היה עולם חדש שנפתח לנגד עיניו. איבראהימה הולך עכשיו לבית הספר, ולא ראיתי אותו, אבל אני בטוחה שבראש שלו הוא עדיין עובד על הסרט שלנו".
באשר לחייה האישיים, לורן אומרת שהיא בחרה לגור בז'נבה לפני זמן רב, "מפני שזה מקום מאוד שקט לחיות בו, מאוד שלו". ואף על פי ש"איטליה תמיד תהיה בלבי, אני מרוצה לחלוטין מהחיים בשווייץ. ז'נבה קרובה מאוד לאיטליה, אז כשאני רוצה לנסוע לרומא אני פשוט עולה על רכבת, ואני שוהה אצל אחותי מריה (הצעירה ממנה בארבע שנים) או אצל חברים קרובים, שמטפלים בי היטב".
היא אומרת: "נסעתי הרבה בחיי, אז אני מאוד אוהבת להישאר בבית, להסתכל בספרים שלי. אני אוהבת לעשות את הדברים שלי בפרטיות, ולפעמים אני אפילו אוהבת לעשות קצת קניות, אבל רק קצת, לא ממש הרבה. ואני אוהבת לצאת להליכות בפארק, לבד או עם חברים". למרבה הצער, ההליכות פסקו בעקבות המגפה: "היום אני לא אוהבת לצאת כי אני פוחדת, אני לא מרגישה חופשיה".
משפחה מעוררת השראה
ואולם, כאופטימיסטית נצחית, היא אומרת: "אני חושבת שכל יום הוא הזדמנות לעשות משהו שאת באמת רוצה לעשות. חיי היומיום מעוררים בי השראה, והמשפחה שלי מעוררת בי השראה. יש לי שני בנים מקסימים והם העניקו לי נכדים, אז אני מוקפת בהרבה אהבה כל יום".
הגישה שלי לחיים היא מאוד פשוטה", היא מרחיבה. "אני נהנית מכל החדשות הטובות שהילדים שלי מספרים לי על החיים שלהם, למרות שהם גרים רחוק בקליפורניה, אבל אנחנו משוחחים בטלפון ומשתמשים בפייס טיים".
לורן מקווה שהיא תוכל לבקר את המשפחה שלה בלוס אנג'לס בקרוב, אבל בינתיים היא ממלאת את ימיה בפעילויות שגרתיות. אחד ההרגלים שהיא מתמידה בהם לאורך השנים, לא משנה היכן היא נמצאת, הוא הגרסה האישית שלה לדתיות: "אני עדיין מתפללת כל לילה, את כל התפילות שלמדתי בתור ילדה. לא הייתי שורדת בלי להתפלל".
"אני נהנית מכל החדשות הטובות שהילדים שלי מספרים לי על החיים שלהם, למרות שהם גרים רחוק בקליפורניה, אבל אנחנו משוחחים בפייס טיים. אני עדיין מתפללת כל לילה, את כל התפילות שלמדתי כילדה"
כשאני שואל אותה על המציאות הפוליטית החיצונית, היא עונה: "העולם צריך אמפתיה, העולם צריך להתאחד. מפלגים בינינו המדיה החברתית, הפוליטיקה, מנהיגים מסוימים. אנחנו צריכים למצוא דרכים לאחד בין אנשים, או לפחות להראות להם את האפשרות להתאחד, וזה בדיוק מה שמנסה לעשות הסרט".
קצת מוקדם מדי
לורן, שבספטמבר מלאו לה 86 שנים, לא מתכננת לפרוש אם פירוש הדבר לשבת בבטלה או להרהר במורשת שלה ככוכבת עולמית, אף על פי שהשנה היא מציינת 70 שנה לקריירה שלה, שהחלה בתפקידי ניצבות או ביט ב-1950.
ב-1991 היא קיבלה פרס אוסקר של כבוד על הישגיה לאורך השנים, אחד מבין הפרסים והמחוות הרבים שזכתה להם. אבל היא מתעקשת בענווה ובגאווה גם יחד: "קצת מוקדם מדי לחשוב על פרישה. אני עדיין חיה, יש עדיין הרבה דברים שאני רוצה לעשות. עוד לא הגיעה העת שיזכרו אותי. לא, לא, לא, זה מוקדם מדי".
עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Award), שיצא ב-11 מהדורות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו