ביום שני השבוע, דונלד טראמפ סוף-סוף הכיר בכישלונו. הוא אמנם לא הודה רשמית בהפסד, אבל הוא איפשר לאמילי מרפי, ראש הסוכנות לאדמיניסטרציה כללית בממשל הפדרלי, לאשר את תחילתו של תהליך העברת השלטון לביידן.

כלל מערכת הבחירות של 2020 כמובן טרם הסתיימה. במדינת ניו יורק, למשל, טרם נספרו בין מיליון לשני מיליון קולות. ניו יורק היא בלי ספק המדינה המובילה במערכת ניהול בחירות כושלת, והסיבה שהיא לא זוכה למוניטין מפוקפק כמו של פלורידה היא רק בשל העובדה שהיא לא מדינה מתנדנדת ואף פעם לא מחכים לתוצאות האמת ממנה.

בנוסף, יש כמה מרוצים מאוד צמודים לבית הנבחרים, כולל מרוץ באיווה שבשלב זה נראה שיוכרע על בסיס קול בודד מתוך מאות אלפים. וכמובן, בינואר צפוי הסיבוב השני בשני מרוצי הסנאט של ג'ורג'יה, שיכריע את גורל הרוב של הדמוקרטים בסנאט.

בניין הסוכנות לאדמיניסטרציה כללית בממשל הפדרלי (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

אבל המרוץ לנשיאות הסתיים סוף סוף. שלושים ויותר התביעות שקמפיין טראמפ הגיש נזרקו בבושת פנים מבתי המשפט – כמה צייצנים יהודים ליברלים כינו זאת "נס חנוכה של טראמפ" – הצליח להפוך יום אחד של הפסד לשבועיים של הפסדים. שדרני פוקס ניוז כבר החלו להרגיל את צופיהם להתמודד עם המציאות החדשה, כמו למשל בסגמנט הזה של לורה אינגראהם. וטראמפ, כאמור, אישר למרפי להתחיל את תהליך העברת השלטון.

אולי הסימן הכי ברור לכך שטראמפ הפנים את הפסדו הוא החנינה השערורייתית שהעניק השבוע למייקל פלין, יועצו לביטחון לאומי, שהורשע על פי הודעתו בשיבוש הליכי משפט.

אולי הסימן הכי ברור לכך שטראמפ הפנים את הפסדו הוא החנינה השערורייתית שהעניק השבוע למייקל פלין, יועצו לביטחון לאומי, שהורשע על פי הודעתו בשיבוש הליכי משפט

חנינות שנויות במחלוקת הן מאפיין מובהק של "ברווזים צולעים":

• בינואר 1981 חנן ג'ימי קרטר את זמר הפולק פיטר יארו, שהורשע במעשים מגונים עם קטינה.
• ב-1989 חנן רונלד רייגן את ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של הניו יורק יאנקיז (והגב המפורסם ב"סיינפלד") שהורשע ב-14 אישומים של תרומות לא חוקיות.
• בדצמבר 1992 חנן ג'ורג' בוש האב את קספר ויינברגר, שר ההגנה של רייגן, ונאשמים נוספים מפרשת איראן-קונטראס.
• וב-2001 חנן ביל קלינטון את פטרישיה הרסט – גיבורת סינדרום שטוקהולם הידוע – שהורשעה במספר מקרי שוד מזויין; ואת מרק ריץ', שהואשם בעברות מס בקנה מידה אדיר.

עם זאת, נשיאים בדרך כלל מחכים ליום האחרון שלהם בתפקיד כדי להחליק את החנינות השערורייתיות; טראמפ כדרכו לא התאפק.

מייקל פלין (צילום: AP Photo/Manuel Balce Ceneta)

תחילתו של הסוף

סיום מערכת הבחירות מאפשר להתחיל לבחון את ההשלכות של כהונת טראמפ – מה הנזקים שגרם והאם אפשר או אי אפשר לתקנם; ומה התוצאות החיוביות שהביא, ככל שהיו כאלה.

מוסר בסיסי, כבוד הדדי ואמפתיה

אולי הנזק המובהק ביותר של טראמפ הוא בהתנהגותו הבין-אישית והציבורית, שנתנה לגיטימציה לאינסטינקטים הכי אנוכיים וראשוניים של האדם. טראמפ התנהג כבריון ועודד בריונות – עד כדי לעג לנכים.

הוא עודד את תומכיו לנהוג באלימות כלפי עיתונאים בעצרות הבחירות ב-2016; כהונתו התאפיינה במבול בלתי נפסק של שקרים ונרקיסיזם כל כך עמוק שהביא אותו לראות בחללי מלחמה פראיירים ולזלזל בהם – לא רק בפומבי אלא גם בפני הוריהם השכולים.

טראמפ הפגין סוציופתיה של ממש כאשר ניסה להסתיר מאנשי הקמפיין שלו עצמם שהוא חולה בקורונה ומסכן אותם, והמשיך לערוך עצרות ענק גם כאשר היה ברור שהן משאירות אחריהן שובל מוות. לא בכדי אחד משלטי הבחירות הכי קולעים של תומכיו היה "Trump 2020 – Fuck your feelings".

הפגנה של תומכי טראמפ בג'ורג'יה, 21 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Ben Gray)

אופן ההתנהגות של טראמפ לא היה רק נסבל בעיני תומכיו אלא היה חלק לא מבוטל ממוקד המשיכה שלו. המסווה היה התנגדות ל"תרבות הפוליטיקלי קורקט" אבל אין שום דבר חדשני, פוליטקלי קורקט או פוסט מודרני בלהימנע מללעוג, לאיים ולפגוע בזולת. טראמפ עודד שחרור של החיה שבאדם, וההיסטוריה מלאה בתרבויות מפותחות שהתדרדרו למעשי זוועה כאשר התנערו מכללי מוסר.

זה נזק חמור, וקודם כל יש לשמוח שהוא לא יימשך. הנשיא נבחר ג'ו ביידן בבירור מייצג אופן התנהגות הפוך: הרגעים הכי חזקים שלו הם כשהוא מפגין אמפתיה באופן ספונטני.

האם הנזק של טראמפ בלתי הפיך? אין לדעת. אופן השיח יכול גם להשתפר, לא רק להידרדר. הטראמפיזם צמח על רקע משבר חברתי עמוק באמריקה הלבנה והכפרית, והמשבר הזה לא מתקרב לסיומו: גם לפני מגפת הקורונה, ארה"ב הייתה המדינה המערבית הראשונה בה תוחלת החיים ירדה מספר שנים ברציפות; ההתמכרות למשככי כאבים ממשיכה להשתולל ללא מפריע באמריקה הכפרית; ורק השבוע פורסם שלא פחות מ-17% מהאמריקאים לא מסוגלים לציין אפילו אדם אחד – בת משפחה או חבר – שקרוב אליהם.

משבר המשבר הקורונה בארה"ב: הפגנה של איש אחד בוושינגטון (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

מחד, משמח שטראמפ לא יהיה שם כדי לנצל את המשבר הזה לכיוונים אפלים; גם אמפתיה יכולה להיות מאפיין מאוד מושך עבור אנשים במשבר. מאידך, המשבר הזה לא התחיל עם טראמפ ולא יסתיים עם לכתו.

הממשל הפדרלי

הנזק המשמעותי השני שהתרחש מתחת לפני השטח הוא באיכות של הממשל הפדרלי. טראמפ ניוון במעשה או במחדל את הממשל שבראשו עמד: עשרות מנויים לא אוישו ומשרות בכירות ניתנו לאנשים שלא מוכשרים להן בעליל.

דוגמה אנקדוטלית אחת: שר האנרגיה בממשל טראמפ היה מושל טקסס לשעבר, ריק פרי. פרי רץ לנשיאות בפריימריז של 2012, ובאחד בעימותים נשאל על שלושת המשרדים הפדרליים שהוא מתחייב לבטל. לא זו בלבד שמשרד האנרגיה היה כלול בשלושת אלה, הוא אפילו לא זכר אותו כשנשאל על כך.

בנוסף, ידע מוסדי רב שנצבר מתקופה אובמה נזרק לפח רק מכיוון שהיה מימי אובמה – למשל, התוכנית הפדרלית להתמודדות עם מגפות. ועובדי ציבור רבים פרשו מהממשל ככל שהתפקוד שלו התדרדר.

ריק פרי במסיבת עיתונאים בבית הלבן, 23באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

גם כאן, התמונה לגבי יכולת השיקום מורכבת. ברור שביידן בא עם גישה הפוכה בתכלית – המנויים שהציג עד כה היו של אנשים מאוד מנוסים; הוא עצמו מאוד מנוסה ומאמין ביכולת הממשל.

ידע מוסדי רב שנצבר מתקופה אובמה נזרק לפח רק מכיוון שהיה מימי אובמה – למשל, התוכנית הפדרלית להתמודדות עם מגפות. ועובדי ציבור רבים פרשו מהממשל ככל שהתפקוד שלו התדרדר

אולם חלק מהנזקים שמותיר אחריו טראמפ הם בלתי הפיכים. ידע שהולך לאיבוד לא תמיד ניתן לשחזר; אנשים טובים שפורשים לא בהכרח יחזרו.

נורמות דמוקרטיות

זה אולי התחום הכי בולט שבו טראמפ הזיק – ערבוב בין עבודת הממשל לעסקיו הפרטיים, עבירות אין-ספור על חוק האטץ', האוסר על שימוש ברכוש פדרלי למטרות פוליטיות, ועד לניסיונות האחרונים לגנוב את הבחירות.

אבל דווקא בתחום הזה טראמפ לא המציא שום דבר ואפילו לא האיץ באופן משמעותי תהליכים שכבר מתרחשים זה זמן רב.

כבר שני עשורים שהרפובליקאים במאמץ לדכא הצבעת מיעוטים או לעוות את הייצוג שלהם – שרטוט מחוזות בחירה מופרכים, הקצאת כמות נמוכה משמעותית של קלפיות בשכונות של מיעוטים, חוקי זיהוי שנועדו להרתיע מצביעים בני מיעוטים, ועוד ועוד. הניסיון לזרוק קולות דמוקרטיים לפח או להתעלם מהם הוא התפתחות ישירה של תהליך  קיים, ואפילו לא קפיצה כל כך קיצונית.

איימי קוני בארט מושבעת לבית המשפט העליון בארה"ב, 26 באוקטובר 2020 (צילום: AP Photo/Patrick Semansky)

גם נורמות אחרות נרמסו על ידי הרפובליקאים ללא קשר לטראמפ. הדוגמה הבוטה האחרונה היא מינוייה של איימי קוני בארט לבית המשפט העליון ימים ספורים לפני הבחירות, בניגוד להגדרות שהרפובליקאים עצמם קבעו כשמנעו את מנוייו של מריק גארלנד ב-2016.

במידה מסוימת, דווקא השלומיאליות וחוסר הכישרון שבהם טראמפ ניסה לבצע את המחטפים הדמוקרטיים שלו אפשרו לתקשורת להתריע על כך וליריביו להתכונן ולהגיב – כך ביחס לניסיונות לחבל בדואר, ביחס לניסיונות להפסיק את ספירת הקולות ועוד.

מדיניות פנים

כפי שכתב עמוס עוז יום אחרי בחירות 99, ההקלה הגדולה היא בעצם העובדה שרעש הקומפרסור נפסק. יש קצת שקט. אבל מעבר לרעש, כאשר בוחנים הלכה למעשה את תקופת טראמפ, בתחומי מדיניות הוא לא עשה הרבה.

כדרכם בקודש של הרפובליקאים, טראמפ העביר קיצוץ משמעותי במיסים ב-2017 בעיקר לאחוזות ולאלפיון העליון, אך מיסים אלה יתחילו לעלות מחדש באופן אוטומטי ב-2021 והקיצוץ יפוג במלואו ב-2025. וכן לפני כשנה עבר ה-CARES act – חבילת התמריצים הגדולה בהיסטוריה של ארה"ב. זה כמובן היה חוק מוצלח למדי, אבל מיץ' מקונל לא מראה שום סימנים של ניסיונות להאריך אותו.

מנהיג הרוב בסנט מיטש מקונל אחרי ישיבת אסטרטגיה עם הרפובליקנים, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

מלבד זאת לא עבר אף חוק משמעותי בתקופת טראמפ (בניגוד לאובמה למשל, שהעביר כמובן את רפורמת הבריאות אבל גם רפורמה בבנקים והרחבה משמעותית של זכויות להט"בים).

צעדים אחרים, כמו מלחמת הסחר עם סין או הגבלת שירות טרנסקסואלים בצבא, בוצעו באמצעות פקודה נשיאותית וביידן יכול לשנותם כרצונו. ומכל מקום, ברוב תחומי מדיניות הפנים טראמפ למעשה משל כמו כל נשיא רפובליקאי אחר עד כה.

5

מדיניות החוץ

במדיניות החוץ חלק מצעדי טראמפ היו שנוי כיוון מהמדיניות הרפובליקאית – בראש ובראשונה הנסיגה מאפגסיטאן ועיראק. אבל גם במדיניות החוץ שלו רבים מצעדיו היו בעצם הקצנה של מגמות קיימות במפלגה הרפובליקאית – היציאה מהסכמי פריז, ההתנערות מתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ואימוץ עמדת הימין הישראלי, ערעור בריתות כמו נאט"ו או מוסדות בינלאומיים כמו האו"ם.

חלק מצעדים אלה הם נזק של ממש וחלקם אולי דווקא דורשים מחשבה רעננה במקום שבו התפיסה המקובלת קפאה בשנות ה90; מכל מקום הם לא באמת מורשת טראמפ כשלעצמו.

טראמפ וקים ג'ונג און בצפון קוריאה (צילום: AP)

המגבלות על ביידן בתחום הזה לא יהיו מתוך הממשל האמריקאי – לנשיא יש שליטה מוחלטת כמעט במדיניות החוץ: אם ירצה לחזור להסכם עם איראן, יחזור אליו; אם ירצה לחזור להסכם פריז, יחזור אליו. אם תהיינה מגבלות על ביידן וממשלו, הן תהיינה בשל התנאים הגיאו-פוליטיים בעולם כולו ואזורים השונים בהם יבחר לפעול.

6

ולבסוף, אולי תחום המדיניות המשמעותי ביותר בו טראמפ יותיר חותם הוא בעצם לא חותם של טראמפ אלא של מיץ' מקונל: מנוי שופטים.

לא רק מינוי שלושה שופטים עליונים צעירים, שמטה משמעותית את בית המשפט העליון ימינה, אלא גם מינוי סיטונאי של שופטים ימניים בערכאות נמוכות יותר. זו הבשלה של תהליך ארוך שנים בצד הרפובליקאי של המפה. לצד הדמוקרטי תידרש עבודה רציפה, נחושה וארוכת-טווח כדי להפוך זאת.