הגיע לסיומו השבוע העמוס ביותר בפוליטיקה הישראלית לפני יום הבחירות. ביום חמישי, בעשר בלילה – המועד האחרון להגשת הרשימות שיתחרו על קולות הבוחרים – כמה מהרשימות המתמודדות לכנסת התמזגו, אחרות התפצלו ונוספות פשוט נעלמו לעומת שבאו, אחרי שהפציעו לרגע בזירה הפוליטית. דמויות מובילות פרשו מהמרוץ, אחרות, שנטשו זה מכבר, צצו מחדש, והמאבק על מיקומים ברשימות בקרב הנותרים הגיע לשיאו.

כמו בעבר, מספר הרשימות המתמודדות בבחירות גדול בהרבה מאלה שיצליחו בסופו של דבר לזכות בייצוג בכנסת ה-24 – ביטוי הן לשסעים הרבים בחברה הישראלית והן לסלידה הגוברת מפוליטיקאים ומפוליטיקה בכלל.

ספירת קולות המצביעים בבחירות לכנסת ה-23, 4 במרץ 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מעט מאוד מבין הרשימות האלה הן בעלות תכונות המאפיינות מפלגות פוליטיות במדינות דמוקרטיות — אף שמספרן עולה על אלה שרצו בשלוש מערכות הבחירות שנערכו בשנתיים האחרונות. חסרים להן מוסדות פנימיים מפותחים, נוכחות במישור המקומי, משאבים מינימליים, ומעל הכול – אידיאולוגיה קוהרנטית ותוכנית מפורטת להתמודדות עם האתגרים הרבים הניצבים היום בפני החברה הישראלית.

אפילו הגופים האלקטורליים האיתנים ביותר נחלשו במידה כזו שהם בקושי מסוגלים למלא את התפקיד המרכזי של מפלגות פוליטיות בדמוקרטיות מתפקדות: לשמש ככלי העיקרי שמחבר בין האזרחים לשלטון באמצעות מתן ייצוג למגוון הקבוצות והרעיונות בחברה.

כמו בעבר, מספר הרשימות המתמודדות בבחירות גדול בהרבה מאלה שיצליחו בסופו של דבר לזכות בייצוג בכנסת ה-24 – ביטוי הן לשסעים הרבים בחברה הישראלית והן לסלידה הגוברת מפוליטיקאים ומפוליטיקה בכלל

למרות המספר הרב של המתמודדים שהיא הצמיחה לאחרונה, ישראל על סף הפיכה למדינה ללא מערכת מפלגתית מפותחת. מספר רב מדי של רשימות אינסטנט, קבוצות נישה, יוזמות אישיות, הרכבים דורשי שינויי, מקבצים מקדמי נושא אחד בלבד ומיזוגים על פי מצבי רוח הם תחליפים דלים מאוד למפלגות פוליטיות חזקות, שמאזנות את ריכוז העוצמה ללא מעצורים בידי השלטון.

משכן הכנסת (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

יש הבדל גדול בין משטרים שמקיימים בחירות תחרותיות – רבים מהם בעלי נטיות אוטוקרטיות ברורות – לבין דמוקרטיות עם מפלגות פוליטיות חזקות ונבדלות רעיונית, בפרט במערכת פרלמנטרית רב-מפלגתית כמו ישראל.

הבחירות האלה מציעות הזדמנות ראשונית, באמצעות הבחירה השקולה של אזרחים בעלי מודעות, למנוע הידרדרות נוספת ולהתחיל בתהליך של החייאת הקשר בין כל חלקי הציבור הישראלי לבין מפלגות חזקות, המסוגלות לייצג את הצרכים ואת השאיפות של כל מרכיבי החברה. לכישלון במשימה זו השלכות הרות גורל לחוסנה של המדינה.

לא תמיד הפגינו המפלגות הפוליטיות הישראליות חולשות בולטות רבות כל כך. במהלך כמעט שלושה עשורים מאז הקמתה, מ-1947 עד 1977, ישראל הייתה למעשה דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, עם מפלגה שלטת אחת – מפא"י, לימים המערך.

משה דיין נואם בכנס בחירות של מפא"י בראש העין, ב-1959 (צילום: משה פרידן/לע"מ)

באותן שנים מכוננות, מפלגות פוליטיות ביקשו לספק את הצרכים של חבריהן "מהעריסה ועד הקבר", בכלל זאת קופות חולים, עיתונות, ארגוני נשים, תנועות נוער, איגודי עובדים ובחלק מהמקרים גם חינוך, תעסוקה, דיור וסידורי קבורה. למרות היותן ריכוזיות מאוד וחסרות מנגנונים דמוקרטיים פנימיים, הן בנו מערכת של מוסדות פעילים והצמיחו קאדר של פוליטיקאים מקצועיים.

רק למקצת הרשימות תכונות המאפיינות מפלגות במדינות דמוקרטיות. חסרים להן מוסדות פנימיים מפותחים, נוכחות במישור המקומי, משאבים מינימליים, ומעל הכול – אידיאולוגיה ברורה ותוכניות פעולה מגובשות

הדפוס הזה השתנה בעקבות המהפך של 1977, כשמנחם בגין והליכוד שמו קץ להגמוניה של מפא"י ופתחו תקופה של שלטון דו-מפלגתי לצד רשימות פוליטיות קטנות יותר – כגון ד"ש, המפד"ל, ש"ס, אגודת ישראל וכמה מפלגות עדתיות – שהיוו לשון מאזניים ובעצם קיומן עודדו הקמת קואליציות רחבות.

אולם עד שנות ה-90, למרות אחוז חסימה של 1%, שהגביר את הנטייה לריבוי המפלגות (שמספרן נע בין 15-10), רוב חברי הכנסת ייצגו מפלגות גדולות, שזכו לפחות ל-25% מתמיכת ציבור הבוחרים, ולעתים אף ליותר מ-40% מהקולות.

שלטי בחירות של המפד"ל, 28 בינואר 2003 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ואכן, בעשור האחרון של המאה ה-20 מערך המפלגות שוב השתנה. ראשית, המפלגות הגדולות החלו לעבור תהליכי דמוקרטיזציה פנימיים, לקיים בחירות להנהגה ולרשימות לכנסת ובסופו של דבר גם פריימריז בהשתתפות כל חבריהן. שנית, אחוז החסימה עלה ל-1.5% ערב הבחירות של 1992, וצמצם באופן זמני את מספר המפלגות. ואז, ב-1996, ושוב ב-1999, בחירות ישירות לראשות הממשלה אפשרו לבוחרים לשלשל לקלפי שני פתקים – דבר שהגדיל שוב את מספר המפלגות ל-15 ב-1999, וחשוב יותר, צמצם את גודלן.

כאשר בוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה ערב הבחירות ב-2003, היו רק רשימות בינוניות וקטנות – וחוסר היציבות וההפכפכות של המפלגות גברו עם הופעתן של בריתות המשתייכות למרכז הפוליטי, שלמעט היוצאת מן הכלל, יש עתיד, הוכחו כבעלות כושר הישרדות קטן עד אפסי, למשל – שינוי, קדימה וכחול לבן.

ראשי כחול-לבן בליל הבחירות ב-9 באפריל 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מפת המפלגות המפוצלת נותרה בעינה עד עצם היום הזה. למרות העלאת אחוז החסימה – ל-2% ב-2006 ולאחר מכן ל-3.25% ב-2015 – שהביאה לצמצום מספר המפלגות, גודלן הממוצע לא עלה.

בעשור האחרון התגבשה מערכת דו-גושית חדשה – ימין מול מרכז-שמאל – שבה ההזדהות המוחלטת של המפלגות החרדיות עם ההגמוניה של הליכוד בראשות בנימין נתניהו ביטלה את האפשרות לגמישות בהרכבת קואליציות, ולמעשה קיטבה את הפוליטיקה האלקטורלית. שלושת סבבי הבחירות האחרונים חיזקו את הדפוס הזה, ויצרו מצב של תיקו כמעט בלתי פתיר.

במשך קרוב לשלושה עשורים מאז הקמתה – מ-1947 עד 1977 – ישראל הייתה למעשה דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, עם מפלגה שלטת אחת – מפא"י, לימים המערך

אולם תוך כדי התהליך הזה התרחש דבר מה רציני הרבה יותר: רוב המפלגות הפוליטיות התפרקו, והוחלפו, במקרה הטוב, בבריתות אלקטורליות זמניות. למעט כמה יוצאים מן הכלל בודדים – מפלגת העבודה, הבית היהודי ובל"ד – תהליכי הדמוקרטיזציה הפנימית נעצרו, שכן לא התקיימו בחירות בתוך המפלגות, והרשימות שוכפלו או נקבעו על ידי ראשיהן.

תחנת הצבעה בבחירות לראשות הליכוד, שבהן התמודדו בנימין נתניהו וגדעון סער, 26 בדצמבר 2019 (צילום: פלאש 90)

עם תחלופה כה מעטה, הרשימות התנוונו בדיוק כאשר גדל הצורך בהזרמת דם חדש. סבבי הבחירות המתמשכים הותירו את רוב המפלגות בפשיטת רגל, והפכו את סניפיהן לחדלי חיים, את מוסדותיהן לרעועים ואת פעילותן למצומצמת ביותר.

רוב הרשימות – למעט מרצ, תקווה חדשה של גדעון סער, חד"ש ובל"ד – לא פרסמו מצע מקיף; האידיאולוגיות שלהן, במקרה הטוב, מעורפלות, ותוכניות הפעולה שלהן – אם יש כאלה – הן חלקיות ביותר וקצרות רואי (ראו את התוכנית של ימינה המבוססת לחלוטין על המאבק בקורונה או את תוכנית ההבראה הכלכלית של ירון זליכה).

מרבית הרשימות החדשות מציגות את היעד של החלפת ההנהגה ("רק לא ביבי"), ומדגישות ערכים של יושרה, שוויון, אחריותיות וממשל תקין. אולם הן אינן מפרטות כיצד בכוונתן לקדם את המטרות הללו במצב המשברי הנוכחי. שום מספר של פיצולים, מיזוגים, התפרקויות, אחודים או יוזמות חדשות לא יצליח לשפר את מצבם של המבנים המפלגתיים הכושלים האלה.

גדעון סער במטה של מפלגתו תקווה חדשה בתל אביב, 14 בינואר 2021 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

השלכותיה של ההיחלשות הזאת רחבות הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. מסגרות אלקטורליות חלשות מאיימות על הקשר הדועך ממילא בין ציבור האזרחים הישראלי לבין מנהיגיו – דבר שמביא להסלמת המגמות הניאו-סמכותניות, להחרפת ריכוז הכוח בידי מיעוט קטן ולהעצמת מגמות הפרסונליזציה בפוליטיקה הישראלית.

עד שנות ה-90, למרות אחוז חסימה של 1%, שהגביר את הנטייה לריבוי המפלגות, רוב חברי הכנסת ייצגו מפלגות גדולות, שזכו לפחות ל-25% מתמיכת ציבור הבוחרים, ולעתים אף ליותר מ-40% מהקולות

דבר זה נכון במיוחד היום, כשהניסיון הטראומתי של מגפת הקורונה והשלכותיה החברתיות-כלכליות יוצר קרע כמעט מוחלט בין הממשלה לבין הציבור הרחב – הנתון רובו ככולו במצוקה של ממש.

על פי הסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, התמיכה בכנסת עומדת כיום בקושי על 21%; האמון במפלגות צנח לשפל חסר תקדים של 14%. חוסר שביעות הרצון של הציבור בא לידי ביטוי בצורות שונות – מזלזול בהוראות, התעלמות מההגבלות והפרת הסגרים ועד להעלאת תביעות הולכות וגדלות.

מפגינים מוחים ליד ביתו של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בני גנץ בראש העין, 21 בדצמבר 2020 (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

תנועת המחאה של היום רחבה ומגוונת הרבה יותר מקודמתה ב-2011. הניסיונות לתת לה ביטוי בזירה הפוליטית ("דמוקרטית", למשל) עדיין צריכים לחלחל לתודעת המצביעים, וצירופם של כמה מהפעילים לרשימות שונות עלול להחליש את המעורבות החיונית והמתמשכת של פעילי החברה האזרחית בתקופה המכריעה שלפנינו.

אובדן האמון באחד ממבני היסוד החשובים ביותר של החיים הדמוקרטיים מאיים באופן בלתי נמנע על חוסנה של המדינה. הוא מקשה אף יותר לקבל החלטות, לאכוף מדיניות, או לצורך העניין, למנוע את התגבשותן של מובלעות אוטונומיות שאינן נתונות לפיקוח המדינה. ההתפוררות המוסדית הזאת עמוקה הרבה יותר מכפי שמגלים המאבקים על צורתן והרכבן של הרשימות לכנסת.

רוב הרשימות החדשות מציגות את היעד של החלפת ההנהגה ("רק לא ביבי"), ומדגישות ערכים של יושרה, שוויון, אחריותיות וממשל תקין. אולם הן לא מפרטות כיצד בכוונתן לקדם את המטרות הללו במצב המשברי הנוכחי

סבב הבחירות של 2021 מציב מערכת שונה מאוד של אתגרים מקודמיו הבלתי מוכרעים ב-2019 וב-2020. הופעתן של רשימות המתנגדות לנתניהו מימין בראשותם של גדעון סער ושל נפתלי בנט, יחד עם התפצלות רשימות במרכז ובשמאל – משנה ללא ספק את מערך הכוחות. היא גם מביאה את המשבר בייצוג הפוליטי בישראל לשיא.

אלפים בלווית משולם דוד סולובייצ'יק (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

תהליך השיקום הארוך לא יתרחש בין לילה. אולם הוא יקודם על ידי אזרחים שיודעים שהקול שלהם יכול לשמש לא רק כדי לבטא את דאגותיהם, העדפותיהם ושאט הנפש שלהם עכשיו, אלא גם כדי להתעקש על החייאת מנגנוני מפלגות איתנים, מבוססי חזון, ותוססים, שהם לב ליבן של דמוקרטיות מתפקדות ומתחדשות.