בשנת 2014 דיוויד רוזנברג התאחד עם אמו הביולוגית מרגרט ארל כץ. כשנולד, בדצמבר 1961, כץ נתנה לבנה את השם סטיבן מארק ארל. היא ראתה אותו רק פעמיים לפני שנכנעה ללחץ שהופעל עליה למסור אותו לאימוץ. היא אפילו לא הורשתה להחזיק אותו בחדר הלידה.
הוריה של כץ, פליטי מלחמה יהודים מגרמניה, הזדעזעו מההריון של בתם וקראו לה זונה. הם שלחו אותה לבית לאימהות יהודיות לא נשואות בסטייטן איילנד, ניו יורק, וציוו עליה להישאר שם עד הלידה.
כץ והחבר שלה, ג'ורג', גם הוא בנם של מהגרים יהודים מגרמניה, התחתנו זמן קצר אחר כך מתוך תקווה תמימה שיוכלו לקבל את הבן שלהם מהאומנה אליה נשלח. בסופו של דבר הבינו שזה לא יקרה. הם נשארו ביחד והולידו שלושה ילדים נוספים.
האיחוד בין האם לבנה שהתרחש ב-2014 היה מר ומתוק. כץ חיפשה את רוזנברג, ללא הצלחה, כשבמקביל הוא ניסה לאתר אותה. כשנפגשו, הוא כבר גסס מסרטן. הם זכו להיות ביחד רק שלושה שבועות לפני שהלך לעולמו.
"העובדה שגילה ממש לפני מותו שאמא שלו אהבה אותו ומעולם לא רצתה למסור אותו לאימוץ, איפשרה לו להגיע לשלווה יוצאת דופן בסוף חייו", אומרת העיתונאית והסופרת גבריאל גלזר, שהפכה את סיפורם של כץ ורוזנברג לעמוד השדרה של ספרה החדש, "American Baby: A Mother, A Child, and the Shadow History of Adoption (תינוק אמריקאי: אמא, ילד, והצל של היסטוריית האימוץ).
הספר הוא כתב אישום חמור נגד מערכת האימוץ של ילדים לבנים. בתוך המנגנון הזה, ששלט בארצות הברית בין שנות ה-50 לשנות ה-70, כ-3-2.5 מיליון נשים צעירות נאלצו לוותר על ילדיהן.
ההורים המועמדים לאמץ הוכרחו לעבור חודשים – לפעמים שנים – של מבחנים פסבדו-מדעיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים לפני שהותאם להם תינוק. בנוסף, שיקרו להם בנוגע לרקע הרפואי, הסוציו-חברתי וההשכלה של ההורים הביולוגיים. ובכל הזמן הזה נותרו הילדים במערכות אומנה במשך שנים, למרות מחקרים בנושא, שפורסמו בהרחבה כבר ב-1952.
כיום רוב האימוצים פתוחים, והורים ביולוגיים שומרים על רמה מסוימת של קשר מתמשך עם הילד שמסרו לאימוץ. אימוץ סגור, שהיה נהוג באותם ימים, פירושו מחיקת העבר של הילד. רישומי הלידה המקוריים נחתמו, ותעודות לידה חדשות הונפקו עם שמות ההורים המאמצים.
מכיוון שתעודות הלידה המקוריות של המאומצים עדיין חתומות ברוב מדינות ארה"ב, קשה מאוד – שלא לומר בלתי אפשרי – לבני הדור ההוא לקבל גישה למידע האמיתי של לידתם.
כדי להפוך את העניינים למאתגרים עוד יותר, סוכנויות האימוץ לא ממהרות למסור את המידע, וגם כשהן מוסרות – הן מעדיפות למסור מעט ככל האפשר. במקרה הטוב, המאומצים יכולים לגשת למסמך שממנו מושמטים שמות ומידע מזהה נוסף.
"לא תאמיני כמה תיקי אימוץ 'הלכו לאיבוד' או 'נהרסו בשריפה או בהצפה'", אומרת גלזר בציניות. כתוצאה מכך, מאומצים רבים, כמו רוזנברג, פנו לערכות הבדיקה הגנטיות הביתיות בשאיפה לאתר קרובי משפחה ביולוגיים שיוכלו להוביל אותם לאם הביולוגית, לאב הביולוגי או לאחים.
גלזר אומרת שהעבודה על "תינוק אמריקאי" היתה מאתגרת באופנים בלתי צפויים. "לא הבנתי כמה קשה ומתיש זה יהיה, לא ידעתי שאחווה את כל התחושות האלה. האובדן, ההפרדה, הכמות האדירה הזאת של אימהות ותינוקות. כעסתי כשכתבתי את הספר הזה. הסבל שנגרם היה אדיר כל כך".
"לא ידעתי שאחווה את כל התחושות האלה. האובדן, ההפרדה, הכמות האדירה הזאת של אימהות ותינוקות. כעסתי כשכתבתי את הספר הזה. הסבל שנגרם היה אדיר כל כך"
שורה של התעללויות
גלזר הזדעזעה לגלות שסוכנות לואיז וייז, סוכנות אימוץ יהודית בעיקר – בולטת ומובילה בניו יורק – ניצבה בחזית גרימת הסבל השיטתית הזאת, סבל פסיכולוגי ופיזי כאחד.
סוכנות לואיז וייז חדרה לשיח הציבורי בעקבות הסרט התיעודי מ-2018, "שלושה זרים זהים", על ניסויים מפוקפקים שבוצעו בתאומים ובשלישיות. הסוכנות פיצלה בין האחים ומעולם לא חשפה בפני אף אחד מההורים שלילד שלהם יש תאום או שניים. זה נעשה כדי שמדענים יוכלו לעקוב אחרי הדמיון והשוני בין אחים זהים גנטית שגדלו במשפחות מרקע סוציו-אקונומי שונה.
על אף שהמחקר הזה, שמומן באופן פרטי, ייוותר חסוי עד שנת 2065, גלזר בדקה מחקרים במימון ציבורי שביצעו חוקרים שמקושרים ללואיז וייז (כולל חוקרים מסוימים שישבו בהנהלת הסוכנות, ניגוד עניינים בעייתי מאוד). בחלק מהמחקרים גרמו לכאב מכוון בתינוקות, דקות אחרי לידתם, לכאורה כדי לחזות את האינטליגנציה של הרך הנולד. במחקר אחר ירו גומיות לכפות רגליהם של תינוקות שרק נולדו.
"מצאתי תמונות של האקדח האלסטי שתכננו רופאים יהודים כדי להשתמש בהם על תינוקות יהודיים. זה היה פשוט מחריד. כל זה התרחש רק עשר שנים אחרי האימוץ של קוד נירנברג", אומרת גלזר, ומתייחסת לעקרונות האתיים שנקבעו אחרי השואה לגבי מחקר וניסויים בבני אדם.
רוזנברג היה כמעט בן שנתיים כשאומץ על ידי זוג ניצולי שואה רומנים שכמהו לילד. אסתר ואפרים רוזנברג אהבו את בנם בכל מאודם, והוא אותם. באופן אירוני, הם גרו במרחק כמה רחובות ממשפחת כץ בברונקס, לפני שעברו לטורונטו, שם הצטיין דיוויד רוזנברג בספורט ובלימודי יהדות.
הוא חי בישראל תקופה, שירת בצה"ל ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים. בסופו של דבר התמקם בפורטלנד, והפך לחזן כמו אביו אפרים.
רוזנברג, שסבל ממספר בעיות רפואיות, יכול היה להפיק תועלת רבה ממידע על ההיסטוריה הרפואית של משפחתו. אם רק היה יודע על המחלות שמהן סבלו הוריו והוריהם, מחלות שהתפתחו גם אצלו, יכול היה לנהל אורח חיים שונה כדי להימנע מהן או לקבל החלטות רפואיות שונות בשלב מוקדם יותר.
כץ ניסתה להעביר את המידע הרפואי הרלוונטי. בכל פעם שאחד מבני המשפחה חלה, היא כתבה או טילפנה לסוכנות לואיז וייז לדווח, כדי שהמידע יוכל להופיע בתיק של בנה וניתן יהיה להזהיר אותו. פעם אחת היא אפילו הגיעה לשם בעצמה, ונאמר לה להסתלק לפני שיזעיקו שטרה. הסוכנות מעולם לא העבירה את המידע החשוב הזה לרוזנברג.
גלים של זעם
שירה דיקר, מאומצת נוספת של לואיז וייז, מספרת שכעסה כשבסוכנות מנעו ממנה את מה שבעיניה הוא זכות מולדת. כלומר, הזכות לדעת את זהות ההורים הביולוגיים וההיסטוריה שלהם. כל מה שהצליחה למצוא בתיק האימוץ היה שאמה היתה סטודנטית לביולוגיה, בת 21, ואביה היה סטודנט לרפואה בן 23. שניהם עזבו את בית הספר, וחייהם התרסקו בעקבות האימוץ.
דיקר, סופרת, אקטיביסטית ויח"צנית בת 60, גילתה בעצמה מה קרה לאמה הביולוגית בדצמבר 1983, כשהצליחה לאתר אותה דרך ALMA, מערכת רישום שצמחה מלמטה, והוקמה ב-1971 כדי לסייע לאנשים ליצור קשר עם קרובי המשפחה הביולוגיים. "גיליתי שהיא הגישה בקשה לחיפוש מידע לגבי במערכת של ALMA ב-1978, ושנולדתי בשם ליסה רובין אוסטרמן", מספרת דיקר. "היא הגישה פרטי קשר, אבל לא מספר טלפון".
בעלה, העיתונאי ארי גולדמן, איתר את מספר הטלפון של האישה, ודיקר התקשרה אליה וקבעה להיפגש איתה עוד באותו הערב. דיקר מספרת שהיא וגולדמן נסעו לאזור שהיה נחשב למסוכן בברוקלין ושנשדדו פעמיים במבואת הבניין.
"בפעם הראשונה בעלי נתן להם את הארנק שלו. בפעם השנייה נתתי להם את התיק הישראלי שלי, שלא היה בו כלום חוץ מטמפונים. לא פחדתי בכלל. הייתי כל כולי מרוכזת בזה שאני עומדת לפגוש את אמי הביולוגית, אז באותו הרגע סירבתי ללכת מיד למשטרה", מספרת דיקר.
כשהאישה פתחה את דלת דירתה, זה היה בדיוק מה שדיקר חששה ממנו. היא גילתה מאחורי הדלת את אמה המוזנחת, הממלמלת, שלבשה בגד ים בעיצומו של החורף. עיתונים היו פזורים בדירה, שהריחה רע מאוד. עם הזמן, דיקר גילתה עוד דברים מטרידים לגביה. בין השאר, שהיא סובלת מסכיזופרניה פרנואידית. היא גם פגשה את אביה הביולוגי וגילתה שאמו וסבתה התאבדו.
"זאת לא היתה חוויה טראומטית, לגלות מאיפה באתי ומה גרם לי להרגיש תחושת זרות כזאת כשגדלתי. הרגשתי שנפלתי לתוך דלת מסתובבת, אבל בקטע טוב. זה עורר בי את הרצון לשאול, לחקור ולמחות", היא אומרת.
היו קורבנות שונים לקנוניה של סוכנות לואיז וייז. בסוכנות שיקרו להוריה של דיקר והתייחסו לאמה הביולוגית כאל נזק. האם לא זכתה לשום תמיכה ברגע שעשתה את מה שדרשו ממנה העובדות הסוציאליות. "אני הייתי סחורה גנובה, וזאת הרגשה נוראית", אומרת דיקר.
גלזר מזהירה את אלה שגדלים בעידן הנוכחי, שלא יחשבו שלקחי "תינוק אמריקאי" אינם רלוונטיים. "אנשים צעירים שנעזרים בתרומת ביצית או זרע וחושבים שחכם להסתיר את האמת מהילדים טועים טעות מרה. באופן דומה, התורמים צריכים להיות ערוכים ומוכנים לכך שהצאצאים שלהם יחפשו אותם יום אחד.
"לכל אדם יש את הזכות האנושית לדעת מה הם המקורות הביולוגיים שלו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו