החלטת הטריבונל בהאג לחקור בכירים ישראלים על פשעי מלחמה מול הפלסטינים חשפה בעיית יסוד של מדינת ישראל, שרק החריפה אחרי הסכמי אוסלו: עצם הלגיטימיות של מדינת היהודים תלויה בשאלה אם תהיה או לא תהיה לפלסטינים מדינה.

החלטת הטריבונל בהאג לחקור בכירים ישראלים על פשעי מלחמה מול הפלסטינים חשפה בעיית יסוד של המדינה, שרק החריפה אחרי הסכמי אוסלו: עצם הלגיטימיות של מדינת היהודים תלויה בשאלה אם תהיה או לא תהיה לפלסטינים מדינה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כאשר האו"ם החליט להקים מדינה יהודית ומדינה ערבית, הערבים דחו את ההחלטה, בעוד היהודים קיבלו אותה והחליטו להקים את מדינת ישראל. איש לא דיבר אז על מדינה פלסטינית, ולישראל לא הייתה בעיה של לגיטימיות בעולם. חוץ מן העולם הערבי והעולם השלישי, כמובן, שסירבו להכיר בה בלחץ של הערבים.

האו"ם באותם שנים היה או"ם אחר מן האו"ם היום. הוא היה מורכב בעיקרו ממדינות המערב והגוש המזרחי, כאשר במקביל הוקם האירגון של המדינות הבלתי מזדהות בהנהגת מצרים הנאסריסטית, הודו שנמנעה מכל קשר ממשי עם ישראל, ויוגוסלביה הקומוניסטית של טיטו. ישראל גיששה להצטרף לאירגון – אבל נדחתה.

כאשר המדינות שהיו מושבות של המעצמות האימפריאליסטיות צרפת ובריטניה זכו לעצמאות, הם הצטרפו לאו"ם ושינו את הרכבו. אירגון המדינות הבלתי מזדהות התפרק, ולמעשה האו"ם ירש אותו. במידה רבה מאוד האו"ם היום הוא מה שהיה פעם אירגון הבלתי מזדהות המייצג את העולם השלישי, והוא ירש את האנטי ישראליות השורשית של האירגון ההוא.

באופן טבעי, האו"ם, שמייצג היום את העולם השלישי, מעדיף את הפלסטינים על ישראל, וישראל תלויה בווטו האמריקני במועצת הביטחון כדי שלא תוכרז מדינה מצורעת, בגלל הפלסטינים.

הסכמי אוסלו העניקו לישראל אתנחתה וישראל זכתה למשך פרק זמן קצר ללגיטימיות, אבל לא לאורך ימים. כשלון הסכמי אוסלו רק המחיש את הקשר בין הלגיטימיות של ישראל לבין ההתקדמות של פתרון הבעיה הפלסטינית.

ההודעה של הנשיא אובמה כי יסיר את הווטו האמריקני מעל ההחלטה נגד ההתנחלויות בערוב כהונתו המחישה את חומרת מצבה ישראל.

לצערנו, הפלסטינים מבינים את נקודת התורפה הזאת. בתיחכום רב הם מונעים הסדר עם ישראל, ואז לוחצים בסוכנויות האו"ם, בעצרת הכללית, וכעת בהאג כדי לשלול את הלגיטימיות שלה.

באופן טבעי, האו"ם, שמייצג היום את העולם השלישי, מעדיף את הפלסטינים על ישראל, וישראל תלויה בווטו האמריקני במועצת הביטחון כדי שלא תוכרז מדינה מצורעת, בגלל הפלסטינים

השופטת, פאטו בנסודא מגמביה, ששירתה בעברה משטר דיכוי של הפיכה צבאית, לא המתינה ליורש שלה, ויש סימנים שכבר סיכמה עם הפלסטינים מראש כי זאת תהיה ההחלטה.

ישראל עסוקה עם עצמה זמן רב מדי, ולא מוצאת זמן לנהל מערכה מתוחכמת – ויש הרבה מה לעשות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

זו כבר השגרה שלנו – בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על רצח, האצבע רצה לטלפון לבדוק – האם מדובר במישהו מהמשפחה? חבר ילדות? שכן? הפחד, החרדה המיידית, האנחה הקלה כשזה "לא מישהו שאנחנו מכירים".  עד הפעם הבאה.

בשבוע שעבר זה לא היה מישהו זר. זה פגע קרוב מדי – שוב. סעיד שעבאן בן 29 מלוד, מהנדס, אבא לשני ילדים, השלישי בדרך. יחד איתו נרצח גם עודאי בן 28. ביום שישי שניהם ביקרו בחתונה בכפר קאסם, ולאחר מכן הלכו לאכול במסעדה. שם, מחוץ למסעדה, נורו למוות. סרטונים שרצו ברשתות החברתיות תיעדו את רגעי האימה: צעקות, יריות, אנשים שוכבים על הקרקע, אחרים בורחים תוך כדי סעודה.

אמל סעד דראושה היא מנהלת פרויקטים טכנולוגיים ואחראית מידע ופרטיות בתנועת ״זזים - קהילה פועלת״, וסטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה מחקרית באוניברסיטת חיפה.

שוב ושוב, נשיא צרפת עמנואל מקרון מוכיח שמדיניותו כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני רצופה זגזוגים וספקולציות מסוכנות. לאחרונה הכריז מקרון, במהלך טיסה חזרה מביקור במצרים, כי "צרפת עשויה להכיר במדינה פלסטינית". הכרזה זו, שנאמרה כבדרך אגב, פתחה פתח למבול חילופי דברים בין צרפת לישראל והעלתה מחדש את השאלה: האם צרפת מתכוונת להעניק פרס לטרור?

מאז טבח 7 באוקטובר, מקרון מתנהל בצורה לא עקבית, לעיתים אף הפכפכה: מצד אחד, קריאה להשמדת חמאס, והקמת קואליציה בינלאומית, שהוכחשה מהר מאוד על ידי מקורביו; מצד שני, גינויים חריפים נגד ישראל, דרישות להחזרת הסיוע ההומניטרי לעזה ואפילו החרמת חברות ביטחוניות ישראליות מתערוכות בצרפת. מקרון אומנם מצהיר על מחויבות לביטחונה של ישראל ולשחרור החטופים, אך באותה נשימה מגנה את ישראל שוב ושוב.

מרים רוסמן היא היסטוריונית, בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הסורבון. מומחית ליחסי ישראל–צרפת. חברה בפורום דבורה. פרשנית בערוצי המדיה השונים הישראליים והצרפתיים בנושאי יחסי ישראל-צרפת ועוד. יועצת היסטוריונית לסרטים תיעודיים בתחום לטלוויזיה הצרפתית. מחברת הספר ״יחסי צרפת-ישראל, מקום המדינה עד לפרשיית ספינות שרבורג".

עמדת ההנהגה החרדית במלחמה האכזרית ביותר של עם ישראל מאז השואה, היא לא ניסיון לשמור על "עולם התורה".

ההתעקשות לשרוף צווי גיוס ולהורידם באסלה, ההוראות לא להתגייס גם לאלה שאינם לומדים – הן לא הגנה על "עולם התורה". גם לא על יהדות מדומיינת כלשהי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.