בעקבות נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, התמלאו העיתונים שם במאמרים מסוגת "הדיינר בצפון מזרח פנסילבניה".

כתב ה"ניו יורק טיימס" או ה"וושינגטון פוסט" היה נוסע לצפון-מזרח פנסילבניה, או לאזורים הפוסט-תעשייתיים של אוהיו, נכנס לדיינר אותנטי (יותר או פחות) ומראיין כמה מצביעי טראמפ אקראיים שפגש שם, ובכך מביא את קולה של "אמריקה הנשכחת" – מעמד הפועלים הלבן שנשכח מאחור ופנה בעקבות זאת אל טראמפ. גם שלל כתבות הצביעו על חרדה כלכלית כגורם העיקרי לעליית הטראמפיזם בקרב מעמד הפועלים הלבן.

בדומה, נדמה שלא ניתן היה לחמוק בשבועות האחרונים בארץ מתיאוריית "ישראל השנייה" של אבישי בן-חיים כהסבר לעוצמת התמיכה בבנימין נתניהו. ובשני המקרים, התיאוריות הללו מכילות גרעין עובדתי טריוויאלי עם שיפוט ערכי שגוי ופסול.

אין ספק שהתמיכה בליכוד נשענת על מאפיינים דמוגרפיים ברורים – מצביעים יותר מסורתיים, פחות עשירים ועם שיעור גבוה יותר של בני עדות המזרח. זו אבחנה דמוגרפית טריוויאלית. בדומה, כל מבט שטחי במפת תוצאות בחירות 2016 ו-2020 בארה"ב יתקל מייד בעוצמתו האלקטורלית של טראמפ בקרב כפריים ומעמד הפועלים הלבן.

דונלד טראמפ מבקר בדיינר במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

זאת ועוד: מדיניות הממשלה כאן ושם – למשל בתחום הקורונה, האירוע המשמעותי ביותר בשנה האחרונה – לא ממש השפיעה על ההצבעה. בן-חיים ומסנגרי הטראמפיזם צודקים בכך שההצבעה לנתניהו ולטראמפ לא מעידה על שיפוט של מדיניות כזו או אחרת, וצודקים בכך שהזלזול בהצבעה הזו אינו מוצדק: זו הצבעה מתוך מאבק על מקום בחברה. נתניהו וטראמפ בשלטונם אכן מייצגים את הדומיננטיות של הציבורים שבחרו בהם.

אלא שמאמרי הדיינר בפנסילבניה ותיאורית ישראל השנייה נושאים בחובם גם שיפוט מוסרי שהוא כבר שגוי מיסודו ולא מוסרי בבסיסו.

התיאורים של מצביעי נתניהו כ"ישראל השנייה" ושל מצביעי טראמפ כ"אמריקה שנשכחה" מרמזים לעוול שנעשה לשכבות אוכלוסייה אלה – אפליית בני עדות המזרח עוד מימי מפא"י, והדעיכה הכלכלית של מעמד הפועלים בארה"ב מאז שנות ה-60.

העוול, רומזת התיאוריה, הוא ההצדקה המוסרית לבחירתם. הדרך לתקן את העוול היא לקבל את בחירת "אמריקה שנשכחה" בטראמפ ושל "ישראל השנייה" בנתניהו, וממילא התנגדות למנהיגים אלה היא המשך העוול, הדיכוי, ו"ההגמוניה שאינה מודעת להגמניותה".

אבישי בן-חיים מגיש את הסדרה "ישראל השנייה" בערוץ 13 (צילום: צילום מסך)

וכאן יש כשל בשלוש רמות.

ראשית, הגם ש"ישראל השנייה" אינה בראש הסולם הסוציואקונומי בישראל, ומעמד הפועלים הלבן איננו במקום זה בארה"ב, הם בפירוש גם לא בתחתיתו. תחתית הסולם הסוציואקונומי שמורה למיעוטים, כמובן – בישראל, חרדים (במידה רבה מבחירה) וערבים; בארה"ב שחורים והיספאנים.

הגם ש"ישראל השנייה" אינה בראש הסולם הסוציואקונומי בישראל, ומעמד הפועלים הלבן איננו במקום זה בארה"ב, הם בפירוש גם לא בתחתיתו. תחתית הסולם הסוציואקונומי שמורה למיעוטים, כמובן

זאת ועוד: במונחי כוח פוליטי ניתן לטעון שקבוצות אלה מצויות בראש הסולם. בארה"ב, לבנים במדינות פוסט-תעשייתיות מיוצגים מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה בחבר האלקטורים ובסנאט; ובישראל, הדה-לגיטימציה של הציבור הערבי, חוסר היציבות במפלגות השמאל ועוד הביאו למרכזיות של הליכוד בכל ממשלה בעשור האחרון, הגם שהיא זכתה לקולותיהם של לא יותר מרבע מהמצביעים.

הדוגמה הטובה ביותר לכוחן הפוליטי של קבוצות אלה הוא בכללי הפוליטיקלי קורקט – האמיתיים, לא אלה המדומיינים בתלונותיהם של שמרנים – בישראל ובארה"ב. עלבון המופנה כלפי מזרחיים הוא חטא בל-יכופר, בעוד שעלבון כלפי שמאלנים, אשכנזים, וכמובן ערבים מתקבל במשיכת כתפיים.

"כאן גר סמאלן בוגד", גרפיטי על בית של פעיל מחאה בנס ציונה (צילום: מהרשתות החברתיות. שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים)

וכאן אנחנו מגיעים לכשל השני: ההצדקה המוסרית הנרמזת בתיאורית ישראל השנייה או אמריקה הנשכחת מצויה בטיעון שיש לתמוך בבחירת בטראמפ או בנתניהו בשם תיקון העוול. אלא שמאבקן של קבוצות אלה אינו לקידומן בסולם הסוציו-אקונומי, אלא לשמר את הכח הפוליטי שלהן. לוודא שהם נשארים בעלי הבית. בעיקר הדברים אמורים אל מול המיעוטים.

מאבקן של קבוצות אלה אינו לקידומן בסולם הסוציו-אקונומי, אלא לשמר את הכח הפוליטי שלהן. לוודא שהם נשארים בעלי הבית. בעיקר הדברים אמורים אל מול המיעוטים

טראמפ, כזכור, פרץ בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית ב-2015 כאשר העלה על סדר היום את ההתנגדות להגירה ולמהגרים מאמריקה הלטינית, אותם כינה רוצחים ואנסים. כאשר סוקרים בדקו אצל מצביעי טראמפ לאיזו תקופה הם מתייחסים כאשר הם תומכים בסיסמא Make America Great Again, התשובה הכי פופולרית היתה שנות ה-50, לפני מאבק זכויות האזרח וההגירה הגדולה מאמריקה הלטינית.

טראמפ, בקיצור, הבטיח לשמר אמריקה שהלבנים הם בעלי הבית שלה. בדומה, בן-חיים מכנה דרך קבע את נתניהו "מגן היהודים" ולא בכדי – יותר מהגנה פיזית, נתניהו מקדיש את מנהיגותו לביסוס עליונות יהודית במדינת ישראל ובין הים לירדן ככלל.

כמובן, מאבק על כח פוליטי הוא לגיטימי, אבל אין שום עליונות מוסרית במאבק הזה לצד זה או אחר, בוודאי לא עבור הצד שהתשתית המוסרית לתביעתו לכח היא גזענית.

ראש הממשלה ויושב ראש הליכוד בנימין נתניהו בשוק מחנה יהודה, 22 במרץ 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

וכאן אנחנו מגיעים לכשל השלישי, והחמור ביותר, בהצדקת הטראמפיזם והביביזם.

כאשר כתבות הדיינר בפנסילבניה מתפייטות על כך שבעיירות הפריפריה מצויה "אמריקה האמיתית", או כאשר בן-חיים מתפייט על הישראל השנייה העממית אל מול האליטה, הם למעשה מהדהדים את המהלך המסוכן ביותר של הטראמפיזם והביביזם – הגדרה מחודשת, אקסקלוסיבית, של העם כמוגבלת לתומכי טראמפ/נתניהו.

שהרי אם "אמריקה האמיתית" תומכת בטראמפ, אזי מתנגדי טראמפ – ליברליים, עירוניים, בוודאי מיעוטים – אינם "אמריקה האמיתית". ואם רק ישראל השנייה היא העם האותנטי אזי ישראל הראשונה, ובוודאי ובוודאי מיעוטים לאומיים – אינם חלק לגיטימי במשחק הפוליטי.

אם "אמריקה האמיתית" תומכת בטראמפ, אזי מתנגדי טראמפ אינם "אמריקה האמיתית". ואם רק ישראל השנייה היא העם האותנטי אזי ישראל הראשונה, ובוודאי מיעוטים לאומיים – אינם חלק לגיטימי במשחק הפוליטי

מכאן גם מרכזיותו של השיח הלעגני והמבזה של נתניהו וטראמפ כלפי מבקריהם או יריביהם. כאשר נתניהו מכנה את יריביו "חמוצים" במקום לעסוק בדיון ענייני, לא מדובר רק בעניין סגנוני או אפילו ברצון לגמד את הביקורת. מדובר בדרך להבהיר מי בעל הבית. ממילא, כל תומך נתניהו שמסנן בוויכוח כזה או אחר "חמוצים" אף הוא תופס את חלקו בבעלות על המדינה.

מירי רגב, בנימין נתניהו ובני ביטון בחגיגות המימונה בדימונה, אפריל 2017 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

כאשר טראמפ תוקף עיתונאי נכה ובתגובה נערץ על כך שהוא "אומר מה שהוא חושב", הוא מגדיר מחדש את השיח ככזה שבו ללבנים, ורק להם, מותר להגדיר מה מותר ומה אסור לומר וכל ניסיון להטיל מגבלות אלמנטריות על גסות רוח הוא בגדר "תקינות פוליטית מטורללת שיצאה משליטה".

כך גם אפשר להבין את הסירוב העיקש – הן של טראמפ והן של נתניהו – להודות בהפסד.

אצל טראמפ הסירוב להכיר בהפסד נשען על סדרת תיאוריות שקריות מופרכות בדבר זיופים, עם טונים גזעניים חריפים. בחלק מהמקרים עצם העובדה שמצביעים שחורים הצביעו בכמויות גדולות בערים כמו פילדלפיה או דטרויט היה משום הוכחה עבור עורכי הדין של טראמפ שהיו שם זיופים.

כזכור, סירוב זה העמיד את הדמוקרטיה האמריקאית במבחן קשה שלא בקלות עמדה בו, בזכות יושרה של פקידים מדינתיים (רבים מהם רפובליקאים) ושופטים, ובזכות אומץ ליבם של שוטרי הקפיטול, שאחד מהם אף הקריב את חייו.

נתניהו עדיין ראש ממשלה אבל זו מערכת הבחירות הרביעית בה לא הצליח להשיג רוב קואליציוני, ושלטונו בשנתיים האחרונות נשען על ממשלות מעבר או רמייה פוליטית. כאשר עמד בפני אפשרות שלפחות מספרית הפסיד הפסד מובהק – בספטמבר 2019 – לא היסס לקבוע ניצחון, מכיוון שהוא מחק את חברי הכנסת הערבים.

גם כיום קוראים נתניהו ותומכיו לגדעון סער להצטרף לממשלה – בניגוד להבטחת בחירות מפורשת שלו – מכיוון שהוא שייך ל"ימין", ולא מהססים גם לבדוק הישענות על נציגות האחים המוסלמים. לא מדובר רק בציניות ערומה אלא בהנחת המוצא שלנתניהו הזכות להגדיר מי הוא העם, מי לגיטימי ומי לא.

אין לדעת איך תסתיים התקופה הזו, אם בממשלה או בבחירות נוספות, ומתי נגיע לחוף מבטחים. גם בארצות הברית הטראמפיזם עדיין כאן ויישאר עוד הרבה זמן, גם אם טראמפ אישית ידעך מהספרה הפוליטית.

דווקא משום כך חשוב להבחין ולזכור: לטראמפיזם ולביביזם יש אולי כח פוליטי רב, אבל הם מייצגים מהלך פסול מוסרית באופן עמוק.