כן, הפקקים הם מחלה והם לא הולכים להעלם, גם לא אחרי שהקורונה משנה את סדר היום התעסוקתי של רובנו ומאפשרת לנו לעבוד יום אחד מהבית. זה אמור להפחית את הפקקים והלחץ. אבל העובדה שנוסעים פחות בתחבורה הציבורית, פשוט כי היא לא טובה ויעילה מספיק, מקזזת את ההזדמנות הנהדרת הזו שנקרתה על דרכנו.

ובכל זאת מה כן אפשר לעשות. מדברים על נתיבים שיתופיים, על אגרות גודש, על ייקור דמי הביטוח ועל הגברת האכיפה. אבל האם יתכן שאפשר לחשוב על עוד משהו? אז ככה. אתם בטח מכירים את האמרה שכל הפיתוחים הטכנולוגיים הטובים התחילו מזה שבעצם פיתחו אותם עבור הצבא, עבור מלחמות? אני חושב שגם לנושא הפקקים יש פתרון שהכרתי כשהייתי נער. זה היה במלחמת יום כיפור, כשהיה כאן משבר כלכלי, יותר נכון משבר דלק לא קטן. הממשלה החליטה שכל בעל רכב יצטרך להשבית את רכבו יום בשבוע, פשוט כדי לחסוך בדלק.

גם לנושא הפקקים יש פתרון שהכרתי כשהייתי נער. זה היה במלחמת יום כיפור, כשהיה כאן משבר כלכלי, יותר נכון משבר דלק לא קטן. הממשלה החליטה שכל בעל רכב יצטרך להשבית את רכבו יום בשבוע, פשוט כדי לחסוך בדלק

וזה גם הרעיון שלי, בטח תחשבו שזה הזוי, אבל תנשמו עמוק ותחשבו שוב. תארו לכם שכל רכב בישראל יהיה חייב להיות מושבת לפחות יום אחד בשבוע. וכדי שנעשה את זה ריאלי, נגדיר את השבוע לצורך הנושא כימים א-ה. כל רכב יוכל במהלך חמשת הימים הללו לנסוע רק בארבעה. יום אחד בשבוע הוא יצטרך להשאר ליד הבית. יום המנוחה השבועי של האוטו נקרא לזה.

ואיך זה בעצם יכול לעזור לפקקים? נדמה לי שהתשובה די ברורה, אם בהגדרה חוקית רכבים יוכלו לנסוע 20 אחוז פחות מהזמן האפשרי להם, זה אומר שמפחיתים את כמות הרכבים על הכביש. זה כמובן גם יחסוך כסף של דלק. אפשר גם יהיה להפחית בצורה מסויימת את תעריפי הביטוח, כמו שעושים למי שלא נוסע בשבת, או לקחת את החלק היחסי לטובת הקמת קרן שתעסוק בהרחבת התחבורה הציבורית או בהנגשתה למשל לאנשים עם מוגבלויות, באוטובוסים בינעירוניים.

יום חופש לאוטו יסייע גם להגדלת הנסיעות השיתופיות ולקשר בין אנשים או לחילופין יעזור לאנשים לעבוד בצורה יותר טובה מהבית. האם זה יגיד שהם לא יוכלו לקחת את הילדים למערכת החינוך או לחוגים? האם זה ימנע ממישהו להגיע לטיפול רפואי? תמיד יהיו חריגים ויש פתרונות לכל שאלה או בעייה שמתעוררת. וכדי שככל זה יעבוד, ממשלת ישראל תצטרך לאכוף את ההנחייה/חוק בצורה יעילה: קנסות, השבתה של רכבים שהחליטו לא לנוח לתקופה של חודש ימים או יותר ועוד רעיונות יצירתיים כאלה ואחרים.

אי אפשר לחשוב על פתרונות מהסוג הזה ולהתעלם מההתנגדויות הצפויות. אם נבקש הנחה בביטוח יבואו הלוביסטים של המבטחים ויספרו לנו כמה שחברות הביטוח יפגעו. יהיו מי שיבקשו למנוע או להפחית את הכלים שמאפשרים אכיפה יעילה, סנקציות וקנסות. יהיו מי שיגידו זה פוגע בזכויות יסוד כל שהן, למרות שאני כמובן סבור שלא, ובטח יהיו בעלי אינטרסים שונים שמבחינתם יהיה מדובר באסון וכך הם ינסו להציג את הדברים.

אני לעומת זאת חושב שרק בחשיבה יצירתית אפשר להתחיל ולפתור את בעיית הפקקים הנוראה, ואם אנחנו כלכך טובים בלייצר ולמכור כלי נשק, למה שלא ניקח כלי אזרחי שפותח בתקופת משבר מלחמתי ונאמץ אותו כדי לפתור משבר לאומי בתחום התחבורה.

רק בחשיבה יצירתית אפשר להתחיל ולפתור את בעיית הפקקים הנוראה, ואם אנחנו כל כך טובים בלייצר ולמכור כלי נשק, למה שלא ניקח כלי אזרחי שפותח בתקופת משבר מלחמתי ונאמץ אותו לפתרון משבר לאומי תחבורתי

האם זה יספיק ויפתור את כל הבעיות, כמובן שלא. צריך סל של פתרונות אבל גם חייבים להתחיל איפה שהוא ונדמה לי שהפתרון הזה גם זמין גם מהיר וגם זול.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

בימים אלה, כשנתניהו ושלוחיו עושים כל שביכולתם כדי לחבל בהקמת ממשלת שינוי, להסית בכל דרך נגד העומדים בראשה, ולטעון שרק ממשלת "ימין על מלא" לגיטימית ואילו ממשלה אחרת היא "ממשלת שמאל מסוכנת", צריך היה לשאול את ביבי נתניהו שלוש שאלות ישירות. והפעם, גם לעמוד על קבלת תשובות ברורות לגבי סוגיות חשובות מאד לחיינו בארץ הזו. סוגיות שהוא עצמו כשל בטיפול בהן. אלו שאלות שהוא לא נשאל באין ספור ההזדמנויות בהן דיבר עם ומול התקשורת.

השאלה הראשונה נוגעת למערכת המשפטית:

שש פעמים (אחת בתור שר) עלית לדוכן הנואמים בכנסת והצהרת

"אני בנימין נתניהו, בן צילה ובן ציון, זכרם לברכה, מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת".

כיצד חשבת להסביר את הבטחתך לשמור אמונים למדינה ולחוקיה ולמילוי חובותיך באמונה כראש ממשלה, בעודך מתקיף ללא הרף את מערכת החוק והמשפט, במיוחד מאז שהחליטה על העמדתך לדין על שוחד, מרמה והפרת אמונים, כולל בעצם הימים שהמשפט שלך כבר מתנהל?

כיצד אתה מסביר את הבטחתך לשמור אמונים למדינה ולחוקיה ולמילוי חובותיך באמונה כראש ממשלה, בעודך מתקיף ללא הרף את מערכת החוק והמשפט, במיוחד מאז שהחליטה על העמדתך לדין על שוחד, מרמה והפרת אמונים?

כיצד הצהרת האמונים התיישבה עם סירובך המתמשך למנות פרקליט מדינה ושר משפטים (ואז לנסות למנות אחד בניגוד לחוק שאתה עצמך חוקקת ובניגוד להתראת היועץ המשפטי לממשלה) ושרים נוספים, למרות שהתחייבת לכך בהסכם הקמת הממשלה שהקמת? כיצד היא מתיישבת עם סירובך המתמשך לחתום על מסמך ניגוד העניינים עליו התחייבת בפני בג"ץ?

כיצד חשבת להסביר את סירובך המתמשך לאשר את חוק תקציב המדינה, אבן יסוד בהתנהלותה של הממשלה וסדרי שלטון תקינים ומקובלים? האם סכנת "שריפת המועדון" עלתה אי-פעם במחשבותיך?

כיצד חשבת ליישב את מאבקך ברשויות החוק והסדר עם העובדה שבכל פעם שביה"ד הבינלאומי בהאג יצא חוצץ נגד מדינת ישראל אתה נאחזת בשוליה של אותה מערכת משפט מושמצת כדי להתגונן ולהסביר את חיוניותה, יעילותה וחשיבותה? ביבי, לאן חשבת שאתה מוליך את המדינה כאשר פגעת בשרשיה?

השאלה השנייה מתייחסת למבנה השלטוני בישראל:

בארבע מערכות הבחירות בשנתיים האחרונות לא הושגה הכרעה, עד כדי הטלת צל כבד על דמותה של המדינה. זו שמתגאה אמנם בתואר הסטרטאפ-ניישן אבל איננה מסוגלת לייצר מערכת שלטונית בריאה, איתנה ומתפקדת. כ-15 שנים במצטבר ניהלת את ענייני המדינה אבל מעולם לא נתת דעתך לצורך בשינוי אמתי בשיטת הבחירות, שמטרתה להביא ליציבות שלטונית שאיננה נתונה לסחטנות פוליטית מזדמנת ועשויה למנוע את החזיונות המבישים של השנים האחרונות.

כ-15 שנים במצטבר ניהלת את ענייני המדינה אבל מעולם לא נתת דעתך לצורך בשינוי אמתי בשיטת הבחירות, כדי להביא ליציבות שלטונית ולמנוע סחטנות פוליטית מזדמנת ואת החזיונות המבישים של השנים האחרונות

בעשורים הראשונים למדינה הועלו לא פעם רעיונות שונים לשינוי שיטת הבחירות שאמורים היו לשפר את השיטה הקיימת בייצוג נכון למגזרי האוכלוסייה השונים. בשל שיקולים פוליטיים של אותם מגזרים ההצעות לא הבשילו הלכה למעשה. התבשיל היחיד שהועמד למבחן הייתה הבחירה הישירה של ראש ממשלה, שבשלוש מערכות הסתברה כפתרון לא מוצלח. ביבי, שהיה בין שושביני השיטה הזו, לא שכח אותה למרות כישלונה, בהציעו לשוב ולנסותה כתרופת פלא למחלה הכרונית ממנה סובלת הפוליטיקה הישראלית.

ביבי, כמי שידע והבין את סימניה של המחלה, מדוע לא ניסית לאורך כל השנים להביא לה מרפא? מדוע שיקולים פוליטיים אישיים היו לך עדיפים על פני שיקולים של טובת הכלל, ובמקרה זה של המדינה בעיני עצמה ובעיני העולם כולו?

השאלה השלישית מתייחסת לזירה החיצונית ונוגעת בסוגיית הגרעין של איראן:

כפי שעשית לאורך השנים, חזרת גם לאחרונה והכרזת כי מדינת ישראל לא תאפשר לאיראן להתחמש בנשק גרעיני כדי למנוע שואה נוספת, ואם יהיה צריך ישראל תפעל לבדה נגד איראן. הצלחת בזמנו לשכנע את הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין אותו קינח בסנקציות כלכליות חריפות. אלא שכיום נדמה כי זו הייתה שמחה מוקדמת וגם מתבררת כחרב פיפיות, כיוון שאיראן, במקום שתכרע ברך, האיצה את פעילותה והיום היא נמצאת בשלב יותר מתקדם בפיתוח תשתיתה הגרעינית מאשר לפני שש שנים, כאשר הופעת בפני הקונגרס בוושינגטון בדרישה לפרוש מההסכם עליו הייתה חתומה ארה"ב יחד עם מעצמות אחרות.

המדיניות של מניעת נשק גרעיני מאיראן, האויבת הגדולה של ישראל, היא כמובן מוצדקת מכל בחינה. השאלה היא כיצד משיגים את המטרה הזו. בעשרות השנים האחרונות ידוע רק על שני מקרים שזה בוצע באמצעים צבאיים: תקיפה והשמדת הכורים בבגדד ב-1981 ובדיר-א-זור בסוריה ב-2007 על ידי חיל האוויר שלנו, בטרם הפכו למבצעיים. מה שנקרא כורים "חמים". במקרה אחר החליטה לוב, בסוף 2003, על התפרקותה מרצון מאמצעי הלחימה הלא קונבנציונליים בהם עסקה בחשאי כולל גרעיניים, כימיים וביולוגיים. בכל המקרים האחרים נחישותן של המדינות הסתיימה בפיתוח נשק גרעיני, ובראשן צפון קוריאה ופקיסטן.

באיראן בניגוד לעיראק וסוריה לא מדובר בכורים אלא בתשתית טכנולוגית נרחבת ומתקדמת של מדינה גדולת אוכלוסין בעלת אוריינטציה דתית קיצונית, הרואה בהפצתה יעד לאומי מעשי. פיתוח גרעיני ואמונה דתית הם בהחלט שילוב מאד בעייתי מבחינת ישראל, אבל האם אנחנו יכולים להתמודד לבדנו עם האתגר הזה וגם לפתור אותו?

הצלחת בזמנו לשכנע את הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין אותו קינח בסנקציות כלכליות חריפות. אלא שכיום נדמה כי זו הייתה שמחה מוקדמת וגם מתבררת כחרב פיפיות, כיוון שאיראן, במקום שתכרע ברך, האיצה את פעילותה

ביבי, לפני למעלה מעשור הבטחת לחסל את החמאס בעזה, ולאחר מבצעים צבאיים גדולים ואין ספור התנגשויות מקומיות הוא נותר כעצם בגרוננו, כפי שהוכח גם השבוע. והרי עזה איננה דומה כלל לאיראן. בחשיבה כזו האם נבון מצדך לאיים ולהתגרות פומבית באויב, בתהליך שעלול להתדרדר להרפתקה צבאית ולגבות כאן אצלנו מחירים כבדים בחיי אדם בנוסף לנזקים חומריים? בעוד ששם חיי האדם אינם שיקול, כפי שהוכח במלחמתה נגד עיראק בשנות ה-80' ושוב בשנים האחרונות של הסנקציות הכלכליות? האם לשיקולי המחיר הללו היו אי-פעם משקל באסטרטגיה שלך מול איראן?

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרונה של מסכת תלמודית. הצטערתי, אך מיד נזכרתי בקיומו של "כולל אברכים" ממש למרגלות בית הספר תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת.

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרון מסכת תלמודית. הצטערתי, אך נזכרתי ב"כולל אברכים" ממש למרגלות ביה"ס תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת

שמחתי על ההזדמנות להיכנס "בין כותלי בית המדרש" כדי להשלים את כתיבת הדרשה. הזדמנות נהדרת "לתלמוד תורה ותיקון עולם" חייכתי לעצמי. דילגתי מטה ונכנסתי אל בית המדרש, מצאתי את שחיפשתי, התיישבתי ולמדתי. היו סביבי כאלה שהרימו גבה, אך חשתי בנוח עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?"
״כן״, עניתי.
"אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר.
הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים.

אולי היה זה קצת תמים מצדי לצפות לתגובה אחרת, אך בנסיבות שכונתיות יצא לי להכיר את ראש הכולל, וחשבתי לתומי שכל עוד אנו עוסקים בתלמוד תורה, לא צריכה להיות בעיה.

לאורך הדורות, בית המדרש היה זירה למאבקי כבוד וכוח, אך יחד עם זאת, מקום בו היה ניסיון להתעלות על הבלי היום יום ולחסות באוהלה של תורה. או כפי שכתב המשורר, מקום בו ניתן ליצר "שלוות עולמים" ולהיפגש כבני אדם החולקים זה על זה ונהנים מהשיח הפורה.

אני כל כך תמים, ומתעקש להישאר כזה! התום הוא חלק משליחותי הרבנית. לא אוותר על אמונתי בטוב האדם, היא זו המכוונת אותי להושיט יד לכל אדם ובפרט לשכניי החרדים. תמיד שאפתי להיות "רב שכונתי" ולמרות שהמדינה לא ממנה אותי ככזה, חשוב לי להדגיש כי יש כל מני סוגים של רבות ורבנים. אני רב קהילתי, שליחותי הרבנית מתרחשת ברחוב ולא במגדל השן.

שכונת קריית יובל בירושלים היא "שכונת חיים", בה מתגוררים תושבים המייצגים דעות וזרמים רבים ומגוונים. המפגש בינינו מתרחש במכולת, בבית הקפה, בבנק ובמתנ"ס. לעיתים הוא גם מאורגן, ואז אני מרגיש כמו הילד הבעייתי שעלול לפוצץ את המסיבה אם יוזמן.

התיישבתי ולמדתי, עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?" ״כן״, עניתי. "אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר. הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים

אנחנו חכמים וביקורתיים מאוד כאשר אנו מתבוננים בעבר. כולנו מטיפים נגד שנאת חינם אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן!

אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה".

אנו, חברי הזרם הרפורמי, יהודים דתיים בדרכנו. ארון הספרים היהודי שלנו שואב מאותם "צינורות" וכך גם עיקרי האמונה אך אנו מאמינים שערכים הומניסטים כגון שוויון וחירות אישית הם חלק מהמשוואה – סליחה.

אנו לא אדונים של האמת, אדון האדונים הוא אחד בשמיים ובארץ. "ואלו ואלו דברי אלוהים חיים". יש לנו כבוד רב לדעות שונות, אך לחלק נרחב מהציבור האורתודוקסי קל להדיר אותנו, מבחינתם אנו שקופים.

אנו לא מערערים על זכותם של שכנינו לחיות על פי דרכם ויחד עם זאת לא נסתיר את דרכנו וזהותנו. ציבור רחב מאוד בישראל משתלב ביהדות פתוחה, סבלנית ושוויונית. הזרם הרפורמי מציע אפיק דתי שוויוני ופתוח, בו לא קיימת חציצה בין קודש לחול ביחס לערכי השוויון והחירות.

בבחירות האחרונות קרה דבר בישראל ונבחר הרב הרפורמי הראשון לכהן בכנסת, ובית הדין הגבוה לצדק הוא זירה המאפשרת לנו לרדוף אחר צדק, אך אני וחברות/ים נוספים לא מבקשים רק להניף שלטים ולנאום בהיכלות. אני חלק מהמרחב בו אני חי, אני גאה במי שאני, גאה בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית אותה אני משרת, במנהל הקהילתי יובלים הירושלמי המשלב אותנו בעשייה השכונתית, ויותר מכל שמח להיפגש עם מגוון כל כך גדול של תושבים בשכונה ולרקום איתם קשרים.

אנחנו כאן להישאר ולהשפיע על הנעשה במדינה, בעיר ובשכונה. לא ניתן ליהדות להיצבע בצבע אחד ולהדיר קולות מגוונים – גם בזירה הדתית.  

כולנו מטיפים נגד שנאת חינם, אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן! אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה"

במסכת סוכה בתלמוד נכתב על הלל הזקן שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר:

"למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

אשמח להפנות את דבריו גם לשכניי החרדים.

אני מאמין שאם נשכיל להבין שהאמת היא תוצאה של היכולת שלנו לחיות זה עם זה הצדק יהיה נצחי וישמור על הזכויות של כולנו.

הרב עזרא אנדי הוא רב רפורמי בקהילת קריית היובל בירושלים וחבר ברשת הארגונים של רשות הרבים, שותפות ארגונים המקדמים יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה (צילום: מיכל קלירס נזרי)