כן, הפקקים הם מחלה והם לא הולכים להעלם, גם לא אחרי שהקורונה משנה את סדר היום התעסוקתי של רובנו ומאפשרת לנו לעבוד יום אחד מהבית. זה אמור להפחית את הפקקים והלחץ. אבל העובדה שנוסעים פחות בתחבורה הציבורית, פשוט כי היא לא טובה ויעילה מספיק, מקזזת את ההזדמנות הנהדרת הזו שנקרתה על דרכנו.

ובכל זאת מה כן אפשר לעשות. מדברים על נתיבים שיתופיים, על אגרות גודש, על ייקור דמי הביטוח ועל הגברת האכיפה. אבל האם יתכן שאפשר לחשוב על עוד משהו? אז ככה. אתם בטח מכירים את האמרה שכל הפיתוחים הטכנולוגיים הטובים התחילו מזה שבעצם פיתחו אותם עבור הצבא, עבור מלחמות? אני חושב שגם לנושא הפקקים יש פתרון שהכרתי כשהייתי נער. זה היה במלחמת יום כיפור, כשהיה כאן משבר כלכלי, יותר נכון משבר דלק לא קטן. הממשלה החליטה שכל בעל רכב יצטרך להשבית את רכבו יום בשבוע, פשוט כדי לחסוך בדלק.

גם לנושא הפקקים יש פתרון שהכרתי כשהייתי נער. זה היה במלחמת יום כיפור, כשהיה כאן משבר כלכלי, יותר נכון משבר דלק לא קטן. הממשלה החליטה שכל בעל רכב יצטרך להשבית את רכבו יום בשבוע, פשוט כדי לחסוך בדלק

וזה גם הרעיון שלי, בטח תחשבו שזה הזוי, אבל תנשמו עמוק ותחשבו שוב. תארו לכם שכל רכב בישראל יהיה חייב להיות מושבת לפחות יום אחד בשבוע. וכדי שנעשה את זה ריאלי, נגדיר את השבוע לצורך הנושא כימים א-ה. כל רכב יוכל במהלך חמשת הימים הללו לנסוע רק בארבעה. יום אחד בשבוע הוא יצטרך להשאר ליד הבית. יום המנוחה השבועי של האוטו נקרא לזה.

ואיך זה בעצם יכול לעזור לפקקים? נדמה לי שהתשובה די ברורה, אם בהגדרה חוקית רכבים יוכלו לנסוע 20 אחוז פחות מהזמן האפשרי להם, זה אומר שמפחיתים את כמות הרכבים על הכביש. זה כמובן גם יחסוך כסף של דלק. אפשר גם יהיה להפחית בצורה מסויימת את תעריפי הביטוח, כמו שעושים למי שלא נוסע בשבת, או לקחת את החלק היחסי לטובת הקמת קרן שתעסוק בהרחבת התחבורה הציבורית או בהנגשתה למשל לאנשים עם מוגבלויות, באוטובוסים בינעירוניים.

יום חופש לאוטו יסייע גם להגדלת הנסיעות השיתופיות ולקשר בין אנשים או לחילופין יעזור לאנשים לעבוד בצורה יותר טובה מהבית. האם זה יגיד שהם לא יוכלו לקחת את הילדים למערכת החינוך או לחוגים? האם זה ימנע ממישהו להגיע לטיפול רפואי? תמיד יהיו חריגים ויש פתרונות לכל שאלה או בעייה שמתעוררת. וכדי שככל זה יעבוד, ממשלת ישראל תצטרך לאכוף את ההנחייה/חוק בצורה יעילה: קנסות, השבתה של רכבים שהחליטו לא לנוח לתקופה של חודש ימים או יותר ועוד רעיונות יצירתיים כאלה ואחרים.

אי אפשר לחשוב על פתרונות מהסוג הזה ולהתעלם מההתנגדויות הצפויות. אם נבקש הנחה בביטוח יבואו הלוביסטים של המבטחים ויספרו לנו כמה שחברות הביטוח יפגעו. יהיו מי שיבקשו למנוע או להפחית את הכלים שמאפשרים אכיפה יעילה, סנקציות וקנסות. יהיו מי שיגידו זה פוגע בזכויות יסוד כל שהן, למרות שאני כמובן סבור שלא, ובטח יהיו בעלי אינטרסים שונים שמבחינתם יהיה מדובר באסון וכך הם ינסו להציג את הדברים.

אני לעומת זאת חושב שרק בחשיבה יצירתית אפשר להתחיל ולפתור את בעיית הפקקים הנוראה, ואם אנחנו כלכך טובים בלייצר ולמכור כלי נשק, למה שלא ניקח כלי אזרחי שפותח בתקופת משבר מלחמתי ונאמץ אותו כדי לפתור משבר לאומי בתחום התחבורה.

רק בחשיבה יצירתית אפשר להתחיל ולפתור את בעיית הפקקים הנוראה, ואם אנחנו כל כך טובים בלייצר ולמכור כלי נשק, למה שלא ניקח כלי אזרחי שפותח בתקופת משבר מלחמתי ונאמץ אותו לפתרון משבר לאומי תחבורתי

האם זה יספיק ויפתור את כל הבעיות, כמובן שלא. צריך סל של פתרונות אבל גם חייבים להתחיל איפה שהוא ונדמה לי שהפתרון הזה גם זמין גם מהיר וגם זול.

פעיל חברתי, מומחה לקידום ושינוי מדיניות. לשעבר סמנכ"ל עמותת "ידיד", כיום מייסד נקודת מפנה-המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.