הטור הזה, שעניינו חמלה, נכתב ונערך ביום חמישי בערב, לפני שהגיעו הידיעות הראשונות על האסון הכבד במירון. בשבת הזו ברור שהחמלה המתעוררת בלבנו ממוענת אל הקורבנות והנפגעים מהמירון ובני משפחותיהם.

חמלה – ההזדהות עם סבלו של האחר, והרצון להקל עליו – היא תכונה נעלה בכל הדתות, עם הבדלים שקל להחמיץ אותם.

ביהדות חמלה מופנית לכל מעשי הבריאה ("מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?") – חוץ מלעמלקים, שעליהם נאסר במפורש לחמול (אבל בסוף שאול לא הצליח להתאפק וחמל). בנצרות החמלה מכוונת להזדהות רגשית עם יסורי ישו על הצלב.

לעומת זאת בבודהיזם, החמלה היא לא סתם "הזדהות" או "אמפתיה" – שהם רגשות זולים לייצור, ומסתכמים בבכי מזכך ובטישיו – אלא "הרצון שאחרים לא יסבלו". חמלה בודהיסטית היא לא רק רגש, אלא גם מחשבה רציונלית. על פי הדלאי למה, "חמלה אמיתית אינה רק תגובה רגשית, אלא התחייבות ברורה, המבוססת על היגיון".

חמלה כזו – התחייבות ברורה המבוססת על היגיון – היא מה שאנחנו זקוקים לו יותר מתמיד. כי חמלה שמכוונת למנוע סבל מהזולת, אולי הייתה חוסכת לנו את החמלה הכרוכה באמפתיה, בבכי, ובהשתתפות עם סבלם של הנפגעים ומשפחותיהם.

זירת האסון בהר מירון, הבוקר (צילום: דוד כהן/פלאש90)

* * *

מחר (שבת) בצהריים, מערכת זמן ישראל תתכנס על גג ביתי בתל אביב. נחגוג יחד שנתיים להקמת האתר. המפגש הזה היה אמור להתקיים בדיוק לפני שנה, כדי לחגוג יום הולדת ראשון. אלא שאז כבר הסתגרנו מפני הקורונה ואי אפשר היה להתכנס. לא הייתה ברירה אלא לדחות ולקוות לטוב.

קצת מוזר לי לכתוב את זה, אבל מאז ועד היום לא נפגשנו. אחרי כמה חודשי עבודה מהבית, שבמפתיע התגלתה כיעילה למדי, החלטנו שבעצם אין טעם להמשיך ולשלם שכירות יקרה על משרדים בתל אביב. ומאז קבוצת הווטסאפ לא מפסיקה לרטוט וישיבות הזום השבועיות עונות על הצורך בתיאום ובהפריה הדדית.

גם בלי להיפגש, האתר תיפקד היטב. הכתבות, המאמרים והטורים האישיים התפרסמו במועדם. רק דבר אחד הלך לאיבוד, ויום הולדת הוא הזדמנות לעצור ולהזכיר את זה לעצמנו, כי קל כל כך להסתגל ולשכוח: המגע האנושי הפשוט. צחוק, חיוך, חיבוק, לחיצת יד, טפיחה על הכתף. כל זה.

גם בלי להיפגש, האתר תיפקד היטב. הכתבות, והמאמרים התפרסמו במועדם. רק דבר אחד הלך לאיבוד, ויום הולדת הוא הזדמנות לעצור ולהזכיר את זה לעצמנו, כי קל כל כך להסתגל ולשכוח: המגע האנושי הפשוט

זה לא קרה רק לנו, בזמן ישראל. זה קרה השנה כמעט לכולנו. בחסות הקורונה – עם כללי הריחוק החברתי, הסגרים, המסכות שהותירו רק את העיניים לבצבץ מעליהן – התרחקנו אחד מהשני. ודי מהר התרגלנו לתחליפים הדיגיטליים והתבצרנו כל אחד בפיד הקרוב לליבו. האשמנו. ברברנו. גינינו. דיברנו דופי. הפגנו. לצנו. מרדנו. צרכנו פייק ניוז. הקשינו עורף. תעינו ותעתענו.

בחסות הדרמה ההיסטורית הזו היה גם קל להתבלבל. כי למראית עין, נדמה שהמחלוקת הגדולה שקורעת את החברה הישראלית היא בין תומכיו של בנימין נתניהו למתנגדיו. בין אלה שמכירים בגדולתו וביכולותיו החד-פעמיות של ראש הממשלה ומוקירים לו תודה על החיסונים, על העמידה האיתנה מול איראן ועל ההסכמים המדיניים עם מדינות המפרץ – ובין אלה שרואים בו מנהיג מושחת שמסוכן לדמוקרטיה.

בנימין נתניהו (צילום: גילי יערי/פלאש90)

אבל האמת מורכבת יותר: לא במקרה הסלידה מנתניהו מחברת כעת בין בעלי השקפות פוליטיות שונות, לפעמים מנוגדות ממש. זה קורה, כי אחד המרכיבים המרכזיים של הסלידה הזו כלל לא קשור לשחיתות המידות של נתניהו, או להשקפת העולם שלו, אלא למתקפה המתמשכת והאגרסיבית שהוא ועושי דברו מנהלים כנגד כל מי שלא משרת את צרכיו.

זה בכלל לא ימין נגד שמאל, ליברלים נגד שמרנים, נייחים נגד ניידים או ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה. אלה לא יותר ממסכי עשן מילוליים, שמסתירים עניין עמוק ובסיסי יותר: אנושיות והגינות מול נרקיסיזם ואטימות.

במקרה של ביבי, הנרקיסיזם והאטימות היו שם מההתחלה ממש. מהמתקפה המרושעת וחסרת התקדים על יריבו מבית דוד לוי ("בכיר מוקף פושעים"), דרך ההשמצות הבוטות נגד יריביו הפוליטיים ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים"), ועד הניסיונות לפרק כל מוקד כוח שלא סר למרותו המוחלטת – מכלי התקשורת, דרך הפרקליטות ועד בתי המשפט. ובשנים האחרונות המתקפות הללו הלכו ותכפו והתנפחו. בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בקמפיינים האינסופיים, בנאומים האגרסיביים, בהשמצות ובשיסוי.

השבוע, לדוגמה, אפשר היה לקטוף עוד פירות באושים שהעץ המורעל הזה הצמיח. מהעדות החצופה והמלגלגת של יאיר נתניהו בבית המשפט, שבמהלכה הוא ניצל את המעמד כדי לחזור ולכנות את אהוד ברק "פדופיל"; ועד תוכנית "המקור", עם תיעוד החקירה של שעיה סגל ז"ל, ממנה אפשר היה ללמוד איך נתניהו ובני ביתו מתייחסים לחבריהם, למקורביהם ולתומכיהם.

משתמשים וזורקים. מנצלים ומשפילים. מתנפלים – לפעמים בצרחות אימים – על האנושיות עצמה.

כל זה לא התחיל אתמול, ולא עם הקורונה. קראו נא את הדברים הבאים:

"ראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה, איך כמו בתהליך של הזדקנות מואצת זינקה ישראל משלב הינקות והילדות והנעורים אל מצב קבוע של נרגנות, ורפיון ותחושת חמיצות. איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי פעם נוכל לחיות חיים אחרים, טובים יותר? יותר מזה, איך אנחנו ממשיכים לעמוד מהצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטירוף והגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו?

"התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך. של מקסם הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק לו.

"לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה".

את הדברים הנוקבים האלה כתב דויד גרוסמן. הם מתוך נאום – שלימים כונה "נאום החלולים" – שגרוסמן נשא בכיכר רבין, לפני כמעט 15 שנה, ב-6 בנובמבר 2006. נאום שבו הוא לא דיבר על נתניהו והליכוד – שהיו אז בכלל באופוזיציה – אלא על אהוד אולמרט ושותפיו לממשלה שאותה הוא הוביל באותם ימים.

אין כל חדש תחת השמש, אמר קהלת.

אבל אולי יש בכל זאת? אולי זה בדיוק התפקיד שלנו – כעיתונאים, כאזרחים, כבני אדם – לחפש את מה שחדש תחת השמש. לא לוותר ולא להרפות.

למשל, לשאוב עידוד מנאום הבכורה היפה של אבתיסאם מראענה מנוחין בכנסת, ולא להיבהל כשהיא מדברת על הכאב של הוריה. להאמין לה שהיא מייחלת להכרה הדדית בטראומה, לריפוי, לחמלה.

ואם אתם מתקשים להזדהות איתה – כי היא הזכירה את המילה נכבה, כי נדמה לכם שהיא השוותה את האסון של משפחתה לשואה, כי אתם עדיין לא יכולים לסלוח לה על הציוץ ההוא – אולי למצוא נחמה וחמלה במאמר היפה שפירסם השבוע יו"ר ההתאחדות לכדורגל אורן חסון, שנפתח במילים:

"ספיר ברמן היא קרוב לוודאי אחת הנשים המשמעותיות ביותר בתולדות הספורט הישראלי, אולי גם העולמי… בעבורי היא התגלמות האומץ במלוא הדרו… היא החליטה לממש את עצמה ואת הוויתה ולהכריז – אני אישה".

או בנאומו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן שמעל במת הקונגרס פנה לצעירים טרנסים באמריקה ואמר "אני רוצה שתדעו שהנשיא שומר עליכם", וכך הפך לנשיא האמריקאי הראשון שמתייחס לטרנסים בנאום רשמי.

הנה, יש בכל זאת חדש תחת השמש. באמריקה הרחוקה ואפילו כאן אצלנו. ח"כית ערבייה שנשואה ליהודי מדברת בכנסת ישראל על הפוסט-טראומה של השואה והמשפחות השכולות. יו"ר ההתאחדות לכדורגל מתפעם מאומץ ליבה של שופטת טרנסית ראשונה בליגת העל. הלוא אלה דברים שלפני 15 שנה היה אפשר רק לייחל להם. והנה הם קורים.

ואם ליבכם התקשח מנאומים ומאמרים – בעברית, בערבית או באנגלית – כבר לא מרככים אותו, אל תחמיצו את "ארץ נוודים", הסרט הנפלא שזכה השבוע באוסקר.

זה לא מקרי ששתי הנשים ברוכות הכישרון שעומדות מאחוריו – קלואי ז'או שביימה אותו ופרנסס מקדורמנד שמככבת בו ושותפה גם להפקתו – הגיעו לטקס פרסי האקדמיה כשהן לבושות, מאופרות ומסורקות כמו האחיות והאמהות שלנו אחרי יום עבודה, ולא כמו הפנטזיה הזוהרת, המזוייפת והלא אנושית שהוליווד טיפחה ושיווקה כל השנים.

"ארץ נוודים" הוא סרט על ההתעקשות להמשיך ולראות את האנושיות שסביבנו, גם כשקשה. על חמלה, גם כשהמציאות חונקת. על ערבות הדדית, גם כשנדמה שאין מוצא.

"ארץ נוודים" הוא סרט על ההתעקשות להמשיך ולראות את האנושיות שסביבנו, גם כשקשה. על חמלה, גם כשהמציאות חונקת. על ערבות הדדית, גם כשנדמה שאין מוצא

פרנסס מקדורמנד מגלמת בסרט ברגישות עילאית את פראן, אישה שאיבדה את בעלה ואת עבודתה, ארזה את מעט החפצים שלה במכונית מסחרית שהפכה לה לבית, ויצאה למסע ברחבי ארצות הברית.

בדרכה היא פוגשת נוודים כמוה – רבים מהם לא שחקנים מקצועיים, אלא נוודים שג'סיקה ברודר תיארה את חייהם בספרה התיעודי מ-2017 "נומנדלנד: לשרוד באמריקה במאה ה-21", שהיווה השראה לסרט.

נוודים כמו לינדה מיי, שמספרת לפראן על הרגע שבו החליטה להתאבד, אבל בחרה להישאר בחיים כדי לא לנטוש את הכלבים שלה. או סוואנקי, שיודעת שימיה ספורים ובכל זאת מרימה את מבטה ומצליחה לראות את יופיו של הטבע סביבה. או בוב וולס, שהוא מין שילוב של גורו, אבא, מדריך, פסיכולוג ומרפא לקהילת הנוודים שמתכנסת סביבו במדבר.

לגיבורי הסרט יש מעט מאוד חפצים אבל הרבה מאוד לב. הם האמריקאים שנשרו בשולי הדרך, כשאמריקה התאגידית שעטה קדימה. אבל הם בוחרים בחיים. והם רואים זה את זה. והמצלמה הרגישה של קלואי ז'או רואה אותם. וכשלבנו מתרחב יחד איתם, אנחנו גם רואים את הטבע סביבם, ואנחנו נזכרים מחדש באנושיות שלנו, באנושיות שסביבנו, זו שלפעמים אפשר לשכוח אותה, בעיקר כשהמהומה מסביב גוברת.

הם מזכירים שאתה לא יכול לדרוש אהבה. אתה רק יכול לתת אותה ולקוות שהיא תחזור. וכשאתה ממתין – אל תאבד תקווה. לפעמים היא מתעכבת כל הדרך חזרה.

קלואי ז'או ופרנסס מקדורמנד עם פרסי האוסקר בהם זכו על הסרט "ארץ נוודים", 25 באפריל 2021 (צילום: AP Photo/Chris Pizzello, Pool)

בשנתיים האחרונות התבקשתי בכמה הזדמנויות לספר על זמן ישראל ונשאלתי מה מאפיין את האתר, מה שונה בו, מה היעדים שלו ומה היעוד שלו. אלה שאלות גדולות, שאנחנו כמובן מתחבטים בהן מהיום הראשון.

קודם כל – חייבים לשכוח את קהלת. חייבים להאמין שיש חדש תחת השמש ושהתפקיד שלנו הוא לחפש ולמצוא אותו, גם תחת מגבלות התו הסגול, הקו הירוק או הזמן הצהוב.

כמו שכתב יהודה עמיחי:

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת לכל חפץ.

קהלת לא צדק כשאמר כך.

אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק,
באותן ידיים לזרוק אבנים
ובאותן ידיים לאסוף אותן,
לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח
ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל
את מה שהיסטוריה ארוכה
עושה בשנים רבות מאוד.

לשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח. אולי זו התשובה. להרים ראש מעל מטחי המניפולציות, מפלי הרעל ונהרות הפייק ניוז. לתת במה וכבוד לכל מה שמחזק את האנושיות המשותפת לכולנו.

לשאוב אומץ מספיר ברמן ואבתיסאם מרעאנה, להתבונן במציאות כמו קלואי ז'או ופרנסס מקדורמנד, לדייק במילותינו כמו יהודה עמיחי ודויד גרוסמן.

לשתול, לטפח ולהשקות את זרעי החמלה.