מדוע בחר חמאס את העיתוי הטוב ביותר מבחינתו להתקפה? מהי הטרמינולוגיה הדתית בה משתמש ארגון הטרור ומדוע?

התקפת הטילים של חמאס מצאה את ישראל בהפתעה גמורה: באמצע משבר פוליטי, הערכת פרשנים כי אין לארגון אינטרס למלחמה, ללא עורף מוגן בממ"דים (כרגיל יש לומר), ומעל הכל – בתקופה רגישה ונפיצה במיוחד מבחינה דתית.

התקפת הטילים של חמאס מצאה את ישראל בהפתעה: באמצע משבר פוליטי, הערכת פרשנים כי אין לארגון אינטרס למלחמה, ללא עורף מוגן בממ"דים (כרגיל, יש לומר), ובתקופה רגישה ונפיצה מבחינה דתית

חרבו של סלאח א-דין

הרשתות החברתיות: פייסבוק, טיוטר ואפילו טיקטוק, הפיצו ברמדאן תעמולה אנטי-ציונית ואנטישמית. לצידה של התעמולה, התארגנה מחאה על הכוונה להפקיע בתים ממשפחות פלסטיניות בשכונה הירושלמית שיח' ג'ראח, בהם התגוררו יהודים לפני הכיבוש הירדני ב-1948.

לקראת סוף הרמדאן התקבל מידע במשטרה על מאמצים להכניס אבנים ונפצים להר הבית. זו הייתה ההזדמנות של חמאס להיראות כמי שמגן על המוסלמים בירושלים. חמאס העמיד בפני ישראל אולטימטום לפינוי הר הבית וכאשר לא נענה החל בירי טילים על ישראל.

האם חמאס עמד מאחורי המהומות באל-אקצא, או שניצל את המחאה, כפי שפעמים רבות מטפסות תנועות אסלאמיות על מחאות חברתיות-כלכליות בארצות ערב (ראה סוריה ומצרים)?

מה שהפך לאש בשדה קוצים הוא הצרוף של מספר אירועים בעלי מטען דתי בשבוע אחד: לילת אל-קדר (ליל הגורל, באסלאם היום בו התגלה המלאך גבריאל לראשונה לנביא מחמד), יום ירושלים הישראלי והמוסלמי, סיום הרמדאן (החודש בו הורד הקוראן), עיד אל-פטר (חג שבירת הצום). נסביר שציון "יום אל-קודס", לציון סולידריות עם אבדן ירושלים למוסלמים, החל ביוזמת ההנהגה האיראנית מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 ומצוין כעת בכמה ארצות מוסלמיות.

חמאס מכנה את הסבב הנוכחי בשם "סַיְף אל-קודס" (חרב ירושלים). אולם לאיזו חרב הוא מתכוון?

לפני כחודשיים התכנסה באיסטנבול ועידת "ההתאחדות העולמית של חכמי הדת המוסלמים", גוף הידוע בתמיכתו באחים במוסלמים ובחמאס ונתמך ע"י טורקיה וקטאר. במהלך הכנס הצהיר היו"ר עלי קרה דאר'י:

"ניצחון סלאח א-דין ושחרור ירושלים עומד לחזור על עצמו".

בימים אלה מעלה ערוץ אל-ג'זירה הקטארי, לגמרי לא במקרה, מאמר שער גדול על סלאח א-דין "משחרר ירושלים" בימי הביניים. על כן, אין להתפלא כי בשעה שהסתערו השוטרים ישראלים על הפורעים במתחם הר הבית, זעק לפתע המואזין של מסגד אל-אקצא: "היכן סלאח א-דין?".

נזכיר כי סלאח א-דין המצביא המוסלמי הכורדי זכה לתהילה באסלאם אחרי שהצליח ב-1189 לספירה להכניע את הצלבנים ולכבוש את ירושלים מידי הצלבנים אחרי כ-90 שנות קיומה של "ממלכת הצלבנים". מנהיגים ערבים מודרניים ניסו ללא הצלחה להיכנס לנעליו של המצביא המוסלמי שהגשים את חלום האומה המוסלמית – איחוד המוסלמים ו"שחרור ירושלים": גמאל עבד א-נאסר, סדאם חוסיין, חאפז אל-אסד ואחרים. כעת מתיימר חמאס להיות הארגון הנושא ב"חרב ירושלים", חרבו של סלאח א-דין.

מנהיגים ערבים מודרניים ניסו, לשווא, להיכנס לנעלי המצביא המוסלמי סלאח א-דין, שהגשים את חלום האומה המוסלמית – איחוד המוסלמים ו"שחרור ירושלים". כעת מתיימר חמאס להיות נושא חרבו, "חרב ירושלים"

ברשתות החברתיות ובדרשות במסגדים רבים ברחבי הארץ ובשטחים הוזכר סלאח א-דין יחד עם שיח' ג'ראח, שהוא חוסאם א-דין אל-ג'ראחי, רופאו של סלאח א-דין, שעל שמו נקראת השכונה הבעייתית בירושלים.

הם באמת מאמינים בניצחון?

בישראל היו הערכות שגויות, שלחמאס אין אינטרס למלחמה מכמה סיבות הגיוניות לכאורה: הוא נתון למשבר כלכלי, בידוד פוליטי בין ישראל למצרים העוינת (בשליטת עבד אל-פתאח א-סיסי הנלחם באחים המוסלמים), ומצוי באיום פנימי של האופוזיציה האסלאמית – ארגון הג'יהאד האסלאמי הפרו-איראני.

המציאות בשטח שונה. חמאס אגר כמויות בלתי נתפסות של טילים ואינו מאוים מבפנים. הוא פועל בתאום מלא עם כל הפלגים ברצועה. חמאס הכין מבעוד מועד את "אל-ר'רפה אל-מֻשְתַרַכַּדה" (חדר המבצעים המשותף) יחד עם הזרועות הצבאיים של כל הפלגים – הג'יהאד האסלאמי, הועדות העממיות, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. המלחמה מאפשרת לחמאס להתנער מאחריות למצב בעזה ולמצוקה הכלכלית הקשה אחרי שנת קורונה ולהפנות את זעמו החוצה ל"אויב הציוני".

חמאס אינו מבודד, אלא זוכה לרוח גבית מרוב העולם המוסלמי, שהזדעזע מפריצת חיילי מגב להר הבית ומעניין שיח' ג'ראח. התמונה של חיילים ישראלים המשתלטים על הר הבית בסוף הרמדאן החזירו לעולם הערבי והמוסלמי את התמונות הטראומטיות מבחינתם ממלחמת ששת הימים. הגינויים הגיעו אפילו ממדינות הנמצאות בשלום ונורמליזציה עם ישראל, בהן האמירויות ומצרים. חמאס מקבל בקביעות תמיכה מורלית וכלכלית קטארית (ובאישור ממשלת ישראל!) וסיוע איראני וטורקי לסירוגין. גם אחמד א-טייב, השיח' של אוניברסיטת אל-אזהר, המוסד הדתי החשוב ביותר בעולם הסוני, שיבח בברכת עיד אל-פטר את "העמידה האיתנה של הפלסטינים" והזכיר כי ירושלים היא "הסוגיה המוסלמית הראשונה בחשיבותה".

בישראל היו הערכות שגויות, שלחמאס אין אינטרס למלחמה. אך הוא אגר כמויות בלתי נתפסות של טילים ואינו מאוים מבפנים. המלחמה מאפשרת לו להתנער מאחריות למצוקה הכלכלית הקשה בעזה ולהפנות זעם ל"אויב הציוני"

עבד אל-בארי עטואן, הפרשן הפלסטיני הוותיק ועורך עיתון "ראי אל-יום" סיכם היטב את האופן בו רואה הצד הפלסטיני את הסבב הנוכחי: האינתיפאדה הראשונה (1987) הייתה עם אבנים, האינתיפאדה השנייה (2000) הייתה עם רובים והאינתיפאדה השלישית (כך הוא קורא לסבב הנוכחי) עם טילים מדויקים.

חמאס והג'יהאד עדיין מחזיקים במחסנים את הנשק הכבד שלהם לקראת השלב הבא בלחימה: אלפי טילים מדויקים וקטלניים יותר וגם קטב"מ/מל"טים. לדעתו של עטואן, היתרון הטכנולוגי של ישראל נכשל מול המוטיבציה והנחישות של הלוחמים הפלסטינים. חמאס הוכיח מבחינתו שמערכת "כיפת ברזל" אינה יעילה מול כמות הרקטות העצומה שנורתה על ישראל.

לראשונה מזה שנים העורף הישראלי מאוים, וחמאס נתמך גם ע"י ערביי 48'. חמאס פוגע בתשתיות של ישראל: צינורות גז, תחנות חשמל, מתקני מים ושדות תעופה. עטואן שואל בציניות: כיצד תתמודד ישראל עם איראן כאשר אינה מסוגלת לעמוד בפני חמאס? הרי רק לחזבאללה הנאמן לאיראן יש כ-150 אלף טילים.

עטואן ופלסטינים רבים ברשתות החברתיות מתקיפים בימים אלה את המדינות שחתמו על הסכמי נורמליזציה עם ישראל ומציגים אותם כבוגדים, ובראשם האמירויות. באל-ג'זירה התפרסמה כתבה ארוכה בסוף הרמדאן על "ההיסטוריה של הבוגדים באסלאם", אלה שבימי הביניים מסרו את ירושלים לצלבנים ולמונגולים בתמורה לעסקאות וטובות הנאה אישיות קצרות טווח. חמאס מבטיח בפרסומיו במלחמה כי יהיה לפלסטינים "המגן והחרב" – ציודו של האביר סלאח א-דין.

חמאס פוגע בתשתיות של ישראל: צינורות גז, תחנות חשמל, מתקני מים ושדות תעופה. עטואן שואל בציניות: כיצד תתמודד ישראל עם איראן, שיש לה 150 אלף טילים, כאשר אינה מסוגלת לעמוד בפני חמאס?

במציאות, המלחמה נועדה מראש לכישלון של חמאס כמו בכל הסבבים הקודמים. לישראל יתרון אסטרטגי וטכנולוגי עצום. אך ההסתה האסלאמית, החלומות הדתיים האפוקליפטיים על ירושלים יכולים לשכנע המונים התומכים בעזה ולגרור אותם למעגל האלימות המיותר.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q