במהלך שבעים אלף השנים האחרונות, בני אדם היגרו ממקום למקום. תחילה מאפריקה לאירואסיה ובהמשך לכל שאר העולם.

אין בהיסטוריה האנושית תקופה ללא הגירה בין ארצות ויבשות. יש גם היום הגירה וכנראה תהיה גם בעתיד.

בחלק גדול מהמקרים בני האדם חיפשו חיים שונים או טובים יותר במקום אחר, קרוב או רחוק. בכל דור בני אדם נמלטו ממלחמות, אסונות, מגפות, דיכוי, עוני, רדיפות ומצוקות אחרות, וחיפשו חיים טובים יותר בכל היבשות.

אין היום בן אדם אחד שאיננו צאצא של מהגרים, פליטים וניצולים, מלפני מעט או הרבה זמן. אין.

אני נולדתי בדרום אמריקה, שם חייתי כשליש מחיי, שאר הזמן ברובו במזרח התיכון ובהמשך נחיה ונראה, כנראה על פני כדור הארץ.

האדם איננו עץ השדה, איננו צמח ולכן אין לו שורשים. לא להתבלבל: אלו מטאפורות יפות לשירים, לא עובדות (גם עצים וצמחים אחרים היגרו למרחקים עצומים, אגב).

סבתא שלי היגרה ממזרח אירופה לארגנטינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, עם דרכון ועליו שם משפחה שלא היה האמיתי. גם כל אחיה.

עשרות שנים מאוחר יותר, סבתי השניה היגרה ממרוקו לדרום אמריקה, בין השאר תוך עקיפת תקנות באשר למהגרים מצפון אפריקה.

כמה דורות אחורה אתם צריכים לחזור כדי למצוא מישהו/י מאבותיכם שהיגר/ה לארץ אחרת בדרך לא לגמרי חוקית? דור אחד? שניים? יותר?

לא בטוח שכולנו יודעים מספיק על קורות חיי קודמינו כדי לענות על זה, אבל סביר מאוד להניח שלא כל ההגירות שהובילו אליכם ולמיקומכם הנוכחי, נחשבו חוקיות על ידי המארחים. אבל היו להן מניעים וסיבות אנושיות כבדות משקל ולכן קרו.

חשוב לזכור את הנ"ל ולאמץ מעט צניעות לפני שתומכים בגירוש ילדים ותינוקות ילידי ישראל, שלא היו מגורשים לו אימהותיהם היו נחשבות כאן יהודיות. כי אז, אפילו היו פושעות נמלטות, גנבות או פדופיליות, היו מתקבלות כאן ללא קושי לצמיתות עם כל צאצאיהן.

בתמונה: הסבתא שהיגרה ממזרח אירופה במאה ה-20 עם הסבא שנולד בארגנטינה להורים שהיגרו ממזרח אירופה עוד במאה ה-19, ספק אם מצויידים במסמכים אותנטיים, כלומר חוקיים.

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.