ממשלת ישראל נחושה, כך היא טוענת, לשנות את הדפוסים שירשה מקודמתה, הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית.

בחזית הדיפלומטית נעשו מאמצים רבים לתקן את היחסים עם בעלות ברית מסורתיות (מירדן ועד מדינות מרכזיות באירופה, וברחבי תבל), לחזק את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, לטפח את היחסים המתפתחים עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה, ולשפר את הקשרים עם ארגונים וגופים רב-לאומיים, בהם האיחוד האירופי והאיחוד האפריקאי.

תחת מנהיגותו של שר החוץ הנכנס יאיר לפיד, אכן ניכר שינוי בסגנון של יחסי החוץ של ישראל.

אולם ברור כעת כי התמורה הטקטית הזאת לא הביאה לצמצום של ממש בפער הגדול שקיים בין הגישות של הקהילה הבינלאומית כלפי ישראל לבין מעשיה בשטח. ההפך הוא הנכון.

כל הריסת בית, כל פינוי, כל התנגשות אלימה, כל הרג של אזרחים חפים מפשע, כל השפלה, וכל איום מוחשי מבליטים את התהום ההולכת ונפערת בין מדיניותה המתמשכת של ישראל לבין התגובות הרשמיות והבלתי רשמיות מבית וברחבי העולם. שינוי הסגנון לא מלווה בשינוי מקביל במהות.

שר החוץ יאיר לפיד פוגש את עבדאללה בן זאיד אל נהיאן באבו דאבי, 30 ביוני 2021 (צילום: שלומי אמסלם, לע"מ)

ללא ספק, מקבלי ההחלטות הנוכחיים בישראל קשובים לביקורת חיצונית ורגישים להשלכות האפשריות של פעולותיהם בארץ ובעולם יותר מאשר בשנים האחרונות. אולם הם לא מראים שום סימן רציני לעיצוב מחדש של האסטרטגיות שלהם בהתאם.

מבלי לעשות זאת, ישראל לא תוכל להימנע מהביקורת הגוברת כלפיה או לתקן את הבעיה העמוקה יותר של הניגוד הצורם בין אופן התנהלותה לבין ערכי הליבה של חירות, צדק ושוויון המקודשים בחזון היסוד שלה.

כדי להשיג התאמה בין הדברים, כבר לא מספיק להצהיר על רצון בשינוי; צריך לזהות את התוכן שלו, להתמודד איתו וליישמו.

המשימה הזו מבוצעת באופן פעיל על ידי ארגונים ואנשים רבים בישראל ועל ידי מרבית  יהדות העולם. המחויבות של קהילות אלה לישראל, המוּנעת מערכים, סיפקה הגנה על המדינה מבידוד בינלאומי מוחלט בשנים האחרונות.

אולם המצב הזה לא יוכל להימשך אם ישראל הרשמית תמשיך לחמוק מלהכיר בהשלכות הפוליטיות, המשפטיות, ההומניות והמוסריות של הכיבוש המתמשך בשטחים הפלסטיניים ובשליטתה על חיי תושביהם.

המצב הזה לא יוכל להימשך אם ישראל הרשמית תמשיך לחמוק מלהכיר בהשלכות הפוליטיות, המשפטיות, ההומניות והמוסריות של הכיבוש המתמשך בשטחים הפלסטיניים ובשליטתה על חיי תושביהם

תושבת שכונת שייח' ג'ראח, 11 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)

בחודשיים הראשונים לכהונתה, ממשלת בנט-לפיד אותתה כי היא קשובה לזרמים המשתנים בנושא הישראלי-פלסטיני, בייחוד בחברות דמוקרטיות. אולם הטקטיקות שאימצה אינן מתייחסות למהות הביקורת המתרחבת. היא עושה שימוש בולט בחמישה כלים עיקריים, שכולם מובילים לאותה שורה תחתונה: ניסיון לדחות שינוי מדיניות ממשי.

הראשון, והשכיח ביותר, הוא הסחה של תשומת הלב – אל איומים אחרים, כביכול דוחקים יותר (איראן, לבנון, עזה), אל נושאים שיש בהם עניין משותף (שינוי האקלים, מאבק בהתפרצות החדשה של נגיף הקורונה והווריאנטים שלו, הבטחת זכויות להטב"קים, קידומן של טכנולוגיות מתקדמות), או אל יחסים חדשים (כמו בתוך מערכת האו"ם או עם גופים אזוריים). המאמצים האלה, מרעננים ככל שיהיו, אינם מהווים תחליף להתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית.

השני, הקשור לקודמו, הוא הסטה של האשמה מהפעולות שמבצעת ישראל בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה אל אויביה המרכזיים. איראן, חזבאללה, חמאס וארגוני הג'יהאד שבו לככב. אולם זדוניים ככל שיהיו מטרותיהם ומעשיהם של אותם שחקנים – שרבים מהם מציגים את עצמם כמגיניהן של הזכויות הפלסטיניות – טקטיקות הסטה שכאלה מתחמקות מהנושא המרכזי.

גישה שלישית, פחות מיתממת, לתהיות מבית ומחוץ על התנהלותה של ישראל כלפי הפלסטינים היא האשמת השליחים – לרוב ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים, אך גם מנהיגים זרים, התקשורת, מפלגות שמאל, ובייחוד אזרחיה הפלסטינים של ישראל.

הפגנה נגד סיפוח שטחים, תל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

השיטה הזאת, שבמידה רבה היא המשכו של הקו שננקט בתקופתו של בנימין נתניהו, נעשתה פחות ופחות יעילה. היא מבלבלת בין הדובר לבין המסר עצמו ומתעלמת מהמספר ההולך וגדל של קולות שאינם מוכנים לקבל את ההפרות השערורייתיות של זכויות אדם מצד ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967.

טקטיקה רביעית היא העיוות וסילוף הביקורת. כך נעשה כבר שנים ביחס להריסות בתים (לאחרונה באל-וולג'ה, ארס א-טין וחומסה אל-בקיעה), להרחבת ההתנחלויות, לפינוי תושבים מבתיהם (כמו בשכונות שייח' ג'ראח, בטן אל-הווא ואל-בוסתן בירושלים), לשימוש מופרז בכוח (בכלל זאת הריגתם לאחרונה של חפים מפשע, ביניהם ילדים), ולמעצרים מנהליים.

מחאות רשמיות וביקורת גוברת זכו לכל כינוי אפשרי, מתמיכה ב-BDS ואנטי-ישראליות ועד, במקרים קיצוניים, אנטישמיות או אפילו לגיבוי הטרור.

התגובות להחלטה של בן אנד גרי'ס לא למכור את הגלידה שלהם בהתנחלויות הן תזכורת חיה לא רק לדרך שבה חילוקי דעות יכולים להיהפך למשהו שהם לא, אלא גם לאופן שבו השאלות המהותיות ביותר של אנטישמיות וגזענות עלולות בסופו של דבר לאבד מערכן  וממשמעותן.

התגובות להחלטה של בן אנד גרי'ס הן תזכורת לא רק לדרך שבה חילוקי דעות יכולים להיהפך למשהו שהם לא, אלא גם לאופן שבו השאלות המהותיות ביותר של אנטישמיות וגזענות עלולות בסופו של דבר לאבד מערכן

לבסוף, לעתים מושמעת הכחשה של פעולות מסוימות מצד דוברים רשמיים של ישראל (כגון שימוש בכוח לדיכוי מפגינים על הר הבית/אל-חרם א-שריף). הטיוחים הללו התמעטו לאחרונה, היות שניתן להפריך אותם בקלות והם מערערים את אמינותה של ישראל.

מהומות בהר הבית, 21 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

המשותף לכל הטקטיקות הללו הוא הנטייה לדחות את הנושא שעל הפרק, בהשפעתן של דאגות ביטחוניות, הזוכות לעדיפות עליונה, ומחלוקות מתמשכות בתוך ישראל סביב הסיבות, הכדאיות וההיתכנות של המשך השליטה הישראלית על האזור שבין הים לירדן.

הפילוגים הפנימיים הבהירו היטב כי אין קונצנזוס, לא בחברה הישראלית ולא בתוך הממשלה הנוכחית, לגבי יחסיה של ישראל עם הפלסטינים, הן בתחום הקו הירוק והן מעבר לו.

הפילוגים הפנימיים הבהירו היטב כי אין קונצנזוס, לא בחברה הישראלית ולא בתוך הממשלה הנוכחית, לגבי יחסיה של ישראל עם הפלסטינים, בתחום הקו הירוק ומעבר לו

דבר זה כשלעצמו מהווה חריגה ניכרת מהחשיבה הצרה, ההגמונית-יהודית ששלטה כאן בעשורים האחרונים. הדבר גם מסביר את חוסר הנחת הגובר בקרב מספר הולך וגדל של אזרחים בכל הנוגע להפרת זכויות אדם המתבטא בהסתייגות מהסטטוס-קוו מצד אחד ובהיעדר בטחון לגבי הכיוון העתידי של המדינה מצד שני.

מכאן הרחבת שיתופי הפעולה בין ישראלים לפלסטינים ברמה של החברה האזרחית סביב הפרות בוטות של זכויות אדם במקומות רגישים (בעיקר, אך לא רק, בירושלים ובסביבתה) וכנגד עלייה מדאיגה בתעבורה דיגיטלית ארסית והגזענית.

יהודים בחו"ל, שאינם חשים בנוח עם ההתנגשות בין ערכיהם הליברליים בעיקרם לבין הקשר שלהם לישראל, מעדיפים לשים את הדגש על מחויבויותיהם הנורמטיביות, שלדידם הם חלק בלתי נפרד מזהותם היהודית.

הסנאטור מוורמונט, ברני סנדרס, מצטלם עם פעילי IfNotNow בניו המפשייר, ביניהם הסטודנטית מאוניברסיטת מישיגן, בקה לובוב, השמאלית ביותר בצילום, ומחזיק שלט עליו כתוב "יהודים נגד הכיבוש" (צילום: IfNotNow)

הסקר האחרון שערך מכון הבחירות היהודי (Jewish Electoral Institute) בחודש שעבר מעיד על חוסר הנחת הגובר מהתנהלותה של ישראל, בייחוד בקרב יהודים אמריקאים צעירים יותר ובעלי השכלה גבוהה.

סקר שערכה לאחרונה אוניברסיטת מרילנד שפורסם על ידי מכון ברוקינגס ב-29 ביולי השנה מאשר כי חלה תזוזה כללית מתמיכה רחבה בישראל לעמדה מסויגת יותר בעקבות האירועים האחרונים.

העמדות הללו מקבלות ביטוי כעת לא רק בקרב קבוצות יהודיות פרוגרסיביות, אלא גם אצל מספר הולך וגדל של ארגונים מהזרם המרכזי ומחריפות את הקרע המוחשי גם כך בין חלקים רבים מיהדות העולם לבין ישראל. בדומה לסדקים הפנימיים במדינה, שום מידה של הסברה או פנייה לזהות הדתית או התרבותית לא תוכל למחוק את הפער הזה.

מה שיוכל לקדם את תהליך ההתקרבות הוא נכונות להשיל את האמצעים הטקטיים של שנים עברו לטובת אסטרטגיה – ללא ספק כואבת אך חיונית – של חתירה מחודשת להחייאה ויישום של ערכים הומניים בסיסיים. אלה אינם רק צווים אוניברסליים, אלא גם בעיקרם יהודיים במקורם.

מה שיוכל לקדם את תהליך ההתקרבות הוא נכונות להשיל את האמצעים הטקטיים של שנים עברו לטובת אסטרטגיה – כואבת אך חיונית – של חתירה מחודשת להחייאה ויישום של ערכים הומניים בסיסיים

כפי שהחלו להבין ישראלים ויהודים רבים בעולם – יחד עם מספר הולך וגדל של פלסטינים ותומכיהם – גישה מבוססת ערכים לסוגיה הישראלית-פלסטינית יכולה להניח את היסודות להסדר פוליטי בר-קיימא (כפי ששורטט בדו"ח של קרן קרנגי לשלום בינלאומי בפברואר השנה).

הפגנה בנמל פורטלנד נגד ישראל, 4 ביוני 2021 (צילום: Brooke Anderson via J. The Jewish News of Northern California via JTA)

קשה להשתחרר מאיבה של שנים ולהטיל ספק בנרטיבים מוטמעים. קשה אף יותר, כפי שמדגים הניסיון של התקופה האחרונה, לחיות הן בבועה פרטית והן במדינה שיש בה דיסוננס תמידי בין המציאות היומיומית לבין עקרונות היסוד שלה.

קשה להשתחרר מאיבה של שנים ולהטיל ספק בנרטיבים מוטמעים. קשה אף יותר לחיות הן בבועה פרטית והן במדינה שיש בה דיסוננס תמידי בין המציאות היומיומית לבין עקרונות היסוד שלה

התמודדות עם הפער הזה היא הצעד הראשון, ההכרחי, לקראת יצירת יחסים שונים בין ישראל לפלסטינים, ועל בסיס זה, גיבוש דרכים לחלוק את הארץ בד בבד עם כיבוד הזכויות האישיות והקולקטיביות של כל יושביה.