היה לו הכל. "קריירה, בחורות, כסף". כותרת שצדה את עיני וסביר להניח שלא רק את עיניי. זה הרי הרעיון לא? לגרום לקורא לגשת לכתבה, סתמית ככל שתהיה, ולבדוק במה מדובר.

אם כך טוב ששאלתם, מדובר בבחור, מבחורינו הטובים, טייס לשעבר שהיה לו הכל. קריירה, בחורות וכסף. הכל כלול. כי הרי ידוע שבחורות שוות ערך לקריירה וכסף. מי אנחנו – אם לא סמל ליוקרה, תהילה, הצלחה – בעיקר כשאנחנו בקבוצה, לא בחורה אחת, בחורות.

כמו יהלומים, כמו תיבת אוצר מלאה בכל טוב. אנחנו צלע. מהשילוש הקדוש: קריירה, הון, בחורות. סמל סטטוס לעושר, מעמד, הצעת הגשה לעשירון העליון בלבד. מה צריך יותר מזה? האמת, כלום – כשאתה טייס שיש לו הכל, וכן, גם מבשלת.

כמו יהלומים, כמו תיבת אוצר מלאה בכל טוב. אנחנו צלע. מהשילוש הקדוש: קריירה, הון, בחורות. סמל סטטוס לעושר, מעמד, הצעת הגשה לעשירון העליון בלבד. מה צריך יותר מזה? האמת, כלום

אבל היי, מה עם קצת עושר רוחני כשיש לך הכל? פתאום זה לא מספיק. קריירה, כסף ובחורות. אתה רווי. ואז פונים לפריפריה לתת להם קצת תוכן, חינוך. לעזוב את כל הטוב הזה לטובת החלשים בחברה. אלה שאין להם הכל. לא קריירה, לא כסף. ובטח שלא בחורות.

אבל לא הטייס אשם. הוא בסך הכל משתף את מסלול חייו. אשם העורך שהדגיש זאת בכותרת. ואנחנו הקוראים שנתפסים ברשת ונופלים לתוך הכתבה. האמת שלא קראתי. פחות מעניין אותי סיפורים כאלה. הכותרת היא שמטריפה אותי.גכמוה עוד עשרות כותרות בזה הנוסח. אז מה העניין עם כותרות כאלה? אני עדיין (בתמימותי) מנסה להבין. השגת רייטינג? לא מיצינו את הנושא? הטייטל "בחורות" עדיין תופס? מסתבר שכן.

אין לנו שם, אנחנו נטולות פנים, חבורת ברביות במקרה הטוב שנתלות על הגבר השרמנטי, המוצלח, זה שיש לו הכל. סרבל ומטוס. לא צריכות לעשות כלום, רק להיות בחורות, ותו לא. אין לנו מקצוע, אין לנו מטרה, אנחנו פה בשביל להיות דגם מוצלח שאפשר לשאת על הכתף לכל מקום. להיראות בחברתו.

תחייכו למצלמה בחורות שכמותכן. בקרוב הוא יעזוב הכל ויפנה לדרך חדשה. ואתם תיוותרו מאחור. נטולות תפקיד, ואז תאלצו למצוא לעצמכן חיים. ואולי גם איזה נתיב ללכת בו לבד. בזכות עצמכן, רחמנא ליצלן. אבל לא היום.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

לפני כשבועיים עשיתי את דרכי ברגל לשכונת בטן אל הווא בסילואן. כאשר צעדתי אל עבר גרם המדרגות הארוך, בין הסמטאות הצפופות, ראיתי עוד ועוד עיי חורבות. בית שנחרב, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

לפי נתונים שאספה עמותת עיר עמים, בחודשיים האחרונים של 2024 הרסה עיריית ירושלים 28 בתים בשכונת אל בוסתאן. 28 בתים שהשאירו משפחות רבות ועשרות ילדים ללא גג לראשם.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

מלחמה היא תמיד משחק ציני של מספרים, או יותר נכון טרגדיה שבדרך כלל מסוכמת באופן כמותי. אבל בוודאי שיש משמעות למספרים, ובשל חשיבותם, בדרך כלל יש לצדדים במלחמה אינטרס להסתירם או לסלפם.

דוגמה מובהקת לכך היא המלחמה באוקראינה, בה שני הצדדים מסתירים את מספר האבדות שלהם לצד ניפוח של נתוני האבדות של האויב. אולם בישראל תמיד הייתה אמונה שאנחנו אמינים יותר ושקופים יותר, ולראיה, שמות הרוגינו מפורסמים ביום נפילתם.

חגי אולשניצקי הוא דוקטור בלימודים קלאסיים, העוסק בחקר של היסטוריה צבאית, כלכלית, חברתית ומדינית. כיום חוקר ומרצה באוניברסיטת ורשה, ובעבר חוקר באוניברסיטת בזל.

בספרו "אלטנוילנד" תיאר בנימין זאב הרצל מערכת בחירות דמיונית שעתידה להתקיים ב"חברה החדשה", כלומר במדינת ישראל העתידית.

בין המתמודדים בבחירות באותה מדינה עתידית נזכר ד"ר גאייר (בגרמנית: עוף דורס אוכל נבלות), שמתואר כקנאי דתי וכלאומן גזעני, "מסית, מדיח המפריח סיסמאות שנועדו להחניף להמון".

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.