שבוע לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 קפטן ג'ושוע זאגר, טייס בחיל המארינס האמריקאי, עמד בבית הכנסת ההיסטורי בית ישראל בבופורט שבדרום קרוליינה ואמר את תפילות ראש השנה.
"מי יחיה ומי ימות / מי בקצו ומי לא בקצו / מי במים ומי באש / מי בחרב…" הוא אמר, חוזר על תפילת "ונתנה תוקף" עם חברי הקהילה שלו.
זאגר התרכז בתפילות שלו במיוחד באותה שנה. למחרת הוא היה אמור להטיס את הבואינג F/A-18 הורנט שלו אל סיפון נושאת המטוסים תאודור רוזוולט, שכבר החלה לשוט לעבר המזרח התיכון כדי להתחיל במתקפה על אל-קאעדה ואפגניסטן.
זאגר, שביצע 42 משימות מוטסות בשמי אפגניסטן בחודשים שלאחר מכן, היה אחד מבין חיילים יהודים רבים שלחמו במדינה הרחוקה במהלך עשרים השנים הבאות, בהם לפחות 23 שנהרגו בעת מילוי תפקידם.
על רקע סיומה המביש של המלחמה הארוכה ביותר של ארצות הברית, חיילים יהודים שלקחו בה חלק שוחחו עם זמן ישראל על שירותם באפגניסטן, על חוויותיהם כיהודים ועל תחושותיהם לנוכח תמונות הבהלה והמנוסה מקאבול וממקומות אחרים, בעוד הטאליבן מחזירים לידיהם את השליטה במדינה, לאחר עשרים שנות הקרבה.
מצנחן לטייס
זאגר, בן 49, גדל בניו ג'רזי, ותמיד חלם להיות טייס קרבי.
התוכנית הזאת קיבלה מעקף כשהוא הגיע לישראל לראשונה כנער בתוכנית הקיץ של תנועת הנוער הקונסרבטיבית. הקשר שפיתח עם ישראל באותו טיול החזיר אותו לארץ בשנתו הראשונה בקולג' פרנקלין אנד מרשל בפנסילבניה, ושוב לאחר סיום לימודיו בקולג' ב-1992, כדי להתגייס לצה"ל.
זאגר שובץ בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, ובסופו של דבר הפך למפקד כיתה.
לבד משירות בחברון לאחר הטבח במערת המכפלה ב-1994, זאגר עשה את רוב השירות שלו ברצועת הביטחון בדרום לבנון, בקרבות מול לוחמי חזבאללה, כחלק מעוד כיבוש ארוך ויקר של צבא מערבי רב-עוצמה שהסתיים בנסיגה חפוזה ובשנים של חשבון נפש לאומי כואב.
לאחר שסיים את שירותו בצה"ל שב זאגר לארצות הברית, ובתוך שנה התגייס למארינס. הוא עבר הכשרה בבית הספר לקצינים בקוונטיקו שבווירג'יניה ואז הדרים לפנסקולה שבפלורידה, לבית הספר לטיסה של צי ארצות הברית.
לאחר שסיים את שירותו בצה"ל שב זאגר לארצות הברית, ובתוך שנה התגייס למארינס. הוא הוכשר בבית הספר לקצינים בקוונטיקו שבווירג'יניה ואז הדרים לפנסקולה שבפלורידה, לבית הספר לטיסה של צי ארצות הברית
ביום שבו פעילי אל-קאעדה ריסקו שני מטוסי נוסעים אל תוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק, מטוס אחד בשדה פתוח בפנסילבניה ומטוס אחד אל תוך בניין הפנטגון – שבו נהרג חבר ילדות שלו – זאגר הוצב בדרום קרוליינה והתכונן לשליחת הכוחות אל מעבר לים.
"נלחמתי בחזבאללה ובחמאס כאן בצה"ל", אומר זאגר בשיחה עם זמן ישראל מבית מלון בתל אביב, "ואז אני חוזר הביתה לארצות הברית והטרור מגיע לארצות הברית, והייתי צריך להילחם בהם במדים אמריקאים".
שבוע בדיוק לאחר המתקפה, נושאת המטוסים תאודור רוזוולט עזבה את הנמל בדרום וירג'יניה לעבר המזרח התיכון, כחלק מהכוח האווירי כנף 1 (CVW-1). לא היה ברור בדיוק לאן מועדות פניהם ומהי בדיוק המשימה שלהם, היות שהנשיא דאז, ג'ורג' בוש, הורה רשמית על תחילת המבצע נגד אל-קאעדה והטאליבן רק ב-7 באוקטובר.
שבוע לאחר המתקפה, נושאת המטוסים תאודור רוזוולט עזבה את הנמל בדרום וירג'יניה לעבר המזרח התיכון. לא היה ברור מהי בדיוק המשימה, היות שהנשיא בוש הורה רשמית על תחילת המבצע נגד אל-קאעדה והטאליבן רק באוקטובר
זאגר העביר את שבעה וחצי החודשים הבאים הרחק מביתו וממשפחתו.
"כל העולם רצה לפרק להם את הצורה, ואני זכיתי ללכת לעשות את זה", הוא אומר.
צוות הקרב של ארצות הברית שט דרך מצר גיברלטר אל מזרח הים התיכון, ומשם המריאו הטייסים אל המרחב האווירי של סוריה.
"גם סוריה הייתה על הפרק", מסביר זאגר. "לא היינו בטוחים אם אנחנו הולכים לתקוף את סוריה… תכננו מתקפות בסוריה, ככל הנראה מאותו הים שאני מסתכל עליו ברגע זה".
הכוח כנף 1 קיבל פקודה לעבור דרך תעלת סואץ בחסות החשכה, ואז התמקם מדרום לאפגניסטן, כ-160 קילומטרים מקראצ'י שבפקיסטן, שם בילה את חמשת החודשים הבאים.
במהלך שירותו הטיל זאגר פצצות על מטרות של הטאליבן ואל-קאעדה ברחבי אפגניסטן, בכלל זאת בקרבות של נובמבר 2001 בערים מזאר א-שריף והראת.
"השתתפתי בכל קרב וקרב", הוא מספר.
במהלך שירותו הטיל זאגר פצצות על מטרות של הטאליבן ואל-קאעדה ברחבי אפגניסטן, בכלל זאת בקרבות של נובמבר 2001 בערים מזאר א-שריף והראת. "השתתפתי בכל קרב וקרב", הוא מספר
בדצמבר של אותה שנה, זאגר יצא למשימה מוטסת דרמטית במיוחד.
הוא ושותפו למשימה היו בדרכם חזרה אל נושאת המטוסים לאחר שפטרלו מעל הרי טורה בורה כשכל מטוס נושא שתי פצצות מונחות לייזר.
השניים קיבלו קריאה ממפקד המשימה שלהם, ששאל אם הפצצות עדיין באמתחתם. כשהשיבו בחיוב, הם קיבלו פקודה לשוב על עקבותיהם והועברו למפעיל מל"ט בעל אות הקריאה "דוליטל", שהטיס מטוס ללא טייס מסוג פרדטור.
דוליטל עקב אחרי שיירה של ג'יפי טויוטה במשך כל הלילה. כלי הרכב עצרו במתחם של וילה בטורה בורה, שם נוסעיהם התכוננו לשינה.
נאמר לטייסים שהאנשים שבמתחם הם מטרות המשתייכות להנהגה, והם הטילו את הפצצות שלהם על האתר לאחר שקיבלו את האישור.
"שנינו היינו בטוחים שהרגנו את אוסאמה בן לאדן באותו הלילה", אומר זאגר. "חזרנו לאונייה במחשבה שהמלחמה הסתיימה".
זאגר קיבל עיטור על אותה מתקפה, שתוארה כפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מפעיל מל"ט הנחה טייס קרב אל המטרה.
למרות המדליה, עד היום זאגר אינו יודע במי הוא פגע בטורה בורה.
"התחלתי את אפגניסטן, פתחנו במבצע, קרענו את הצורה לטאליבן ולאל-קאעדה", הוא אומר. "חזרתי הביתה וחשבתי שזה נגמר, ואיכשהו מצאנו דרך להישאר שם עוד 19 וחצי שנים".
"התחלתי את אפגניסטן, פתחנו במבצע, קרענו את הצורה לטאליבן ולאל-קאעדה", הוא אומר. "חזרתי הביתה וחשבתי שזה נגמר, ואיכשהו מצאנו דרך להישאר שם עוד 19 וחצי שנים"
המקום להיות בו
ברט סנדר, במקור מממפיס שבטנסי, התגייס לצבא כעורך דין בדרגת קצין אקדמאי, לאחר שסיים לימודי משפטים באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל.
לאחר שנה בקוריאה הדרומית נשלח סנדר לאפגניסטן באפריל 2013 מבסיס פורט הוד בטקסס.
סנדר, כיום עורך דין באזור בולטימור, בילה שמונה חודשים ב"מתחם החדש בקאבול" – בסיס קטן בקוטר 1.2 קילומטרים בלבד, שבו הוא חלק חדר עם שני קצינים נוספים – והתמחה בחוזים של צבא ארצות הברית.
"היינו בודקים קבלנים אפגנים מקומיים כדי לוודא שארצות הברית לא מנתבת כספים לטאליבן או לאנשי צבא עוינים שלא רצינו לעשות איתם עסקים", אומר סנדר.
וורן גרוס, אופטומטריסט מפלורידה, התגייס לצבא בשלב מאוחר הרבה יותר בחייו.
ב-2010, גרוס, שהיה אז בן 56, קיבל מכתב מכוח המילואים של צבא ארצות הברית, שהודיע לו כי עובדי מקצועות הבריאות בגילאי 40 עד 60 רשאים כעת להתגייס לצבא כקצינים.
גרוס, שראה בכך הן הזדמנות לשרת והן הרפתקה בלתי צפויה – מה שהוא מכנה "הצופים על סטרואידים" – נרשם לשירות.
לאחר שנשלח תחילה לבסיס פורט סם יוסטון בסן אנטוניו שבטקסס, גרוס קיבל את צו ההצבה שלו בקנדהאר ב-2011.
"אני צהלתי" – הוא מספר – "אשתי בכתה".
גרוס ערך בדיקות עיניים לאנשי צבא ארצות הברית, לחיילים אפגנים ואפילו ללוחמי טאליבן שנפלו בשבי. הוא טיפל בעניינים יומיומיים כגון הזמנת משקפיים וזיהומי עיניים, וכן בפציעות קרב כגון חדירת רסיסים לעיני חיילים.
"חבשתי את הכיפה שלי כל הזמן", הוא אומר. "גם כשעברנו בין בסיסים ברכב קרבי משוריין".
בקנדהאר היה בסיס מרכזי של נאט"ו – שבשיאו שהו בו 26 אלף חיילים – וגרוס שירת שם לצד בריטים, קנדים, אוסטרלים, בולגרים ואחרים.
הוא התפעל במיוחד משיעור הקומה של הקצינים ומרמת הנגישות של הגנרלים.
"יכולנו פשוט לגשת לאחד הגנרלים", הוא מספר. "הייתה להם מדיניות של דלת פתוחה".
אדם ווג'ק גדל באזור המפרץ של קליפורניה, אצל אב פולני ואם יהודייה ממוצא טורקי. הוא הפסיק את לימודיו בקולג' ב-1988 כדי להתגייס לצבא, ושירת במלחמת המפרץ ב-1991.
לאחר שהשלים את לימודיו, ווג'ק חזר לצבא כקצין, ושירת 22 שנה בשירות פעיל, רוב הזמן כקצין חי"ר. במהלך שירותו הוא נשלח חמש פעמים אל מעבר לים – שלוש פעמים לעיראק, פעם אחת לקוסובו ופעם אחת לאפגניסטן.
לאחר שהשלים את לימודיו, ווג'ק חזר לצבא כקצין, ושירת 22 שנה בשירות פעיל, רוב הזמן כקצין חי"ר. במהלך שירותו הוא נשלח חמש פעמים אל מעבר לים – שלוש פעמים לעיראק, פעם אחת לקוסובו ופעם אחת לאפגניסטן
כקצין יחסי ציבור, ווג'ק נשלח לאפגניסטן במאי 2012 עם הקורפוס החמישי של צבא ארצות הברית, והוצב במטה הפיקוד המשולב של נאט"ו וכוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי בנמל התעופה הבינלאומי בקאבול.
"העברתי שיחות מגופי תקשורת מרכזיים ופיתחתי הודעות לפרסום בעקבות אירועים חדשותיים", מספר ווג'ק. "היו לנו כמה ימים עמוסים מאוד – התקפות מצד חיילים אפגנים, אבדות אזרחיות והיום שבו מחנה בסטיון הותקף בזמן שהנסיך הארי היה שם".
ווג'ק הגיע לאפגניסטן לאחר שלא היה בסביבה מבצעית במשך כמעט חמש שנים. הוא התרשם מהבשלות ומהתחכום של הארגון – "תמיכה, תרבות עבודה, קשרים עם התקשורת, מערכות מידע, שיתוף פעולה בקרב הצוות הרב-לאומי, גודל והיקף המאמץ".
אף על פי שהיו אבדות אזרחיות כל הזמן ומספר הולך וגובר של התקפות מצד חיילים אפגנים – שזכו לכינוי "ירוק על כחול" – ווג'ק אומר כי צוות התקשורת והארגון בכללותו למדו לקחים מכל אירוע.
ווג'ק מספר על כמה זיכרונות בולטים במיוחד מתקופת שירותו באפגניסטן: "האובך הסמיך באוויר מעל שדה התעופה בקאבול; האחווה בין חברי הצוות של נאט"ו, בייחוד במגרש הכדורגל בהפסקות; האוכל המצוין בחדרי האוכל האמריקאיים, הבריטיים והטורקיים; הביקור שלי במרכז פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים בבגראם כדי לראות מה מתרחש מאחורי וילון הקטיפה; וכל האנשים החיוביים במדים, ששמחו להיות שם כדי לבצע את עבודתם והרגישו שהיא חשובה יותר מכל דבר אחר שמישהו מאיתנו יכול היה לעשות באותו הזמן".
"אולי זה מקום נשכח עבור רוב העם האמריקאי", אומר ווג'ק. "אבל מבחינת אלה שהוצבו שם, אני לא חושב שאף אחד היה רוצה להיות בשום מקום אחר. זה היה המקום להיות בו".
"אולי זה מקום נשכח עבור רוב האמריקאים", אומר ווג'ק. "אבל מבחינת אלה שהוצבו שם, אני לא חושב שאף אחד היה רוצה להיות בשום מקום אחר. זה היה המקום להיות בו"
פרצת מנישביץ
אף על פי שהוצבו במדינה מוסלמית קנאית, אלפי קילומטרים מכל קהילה יהודית מאורגנת, המשרתים היהודים באפגניסטן נהנו מחוויות דת בזמן שהותם שם.
גרוס, שתמיד חובש כיפה לראשו, זוכר ביקור בבית חולים צבאי קטן של חיילים אפגנים.
הוא אמר לקצין הממונה עליו, "תשמע, אני לא הולך לסכן את החיים שלי או של כל חייל אחר בגלל הכיפה הזאת. אם אתה רוצה, אני אוריד אותה".
הקצין הביט בו ואמר, "קפטן גרוס, אני רוצה שתלבש אותה, כי אנחנו רוצים להראות לאפגנים שאנחנו חברה מאוד סובלנית".
"קולונל, אז תלבש אותה אתה", אמר גרוס לקולות צחוק בחדר.
גרוס הצליח לשמור על כשרות בקנדהאר, ונהנה ממנות שעברו ייבוש בהקפאה והוטסו משיקגו, ושהיו לדבריו "ממש טובות".
בבסיס ללא קצין דת יהודי מוסמך, גרוס ניהל את טקס קבלת השבת בכל שישי בערב עבור 20-15 חיילים, ולאחריו התקיימה סעודת שבת עם חלות שהוטסו מניו יורק על ידי הארגון Kosher Troops [המסייע לחיילים יהודים לשמור על כשרות].
בבסיס ללא קצין דת יהודי מוסמך, גרוס ניהל את טקס קבלת השבת בכל שישי עבור 20-15 חיילים, ולאחריו התקיימה סעודת שבת עם חלות שהוטסו על ידי הארגון Kosher Troops, המסייע לחיילים יהודים לשמור כשרות
גם זאגר חש בנוח כיהודי על נושאת המטוסים. "קיבלתי הרבה כבוד כיהודי שמשרת במארינס. מהיום הראשון ועד סוף השירות קיבלתי רק כבוד גדול".
על נושאת המטוסים רוזוולט היו תשעה חיילים שהיו "יהודים לפחות באופן חלקי", אומר זאגר. בחנוכה הוא הדליק נרות מדי ערב, אבל בתוך חדרו, כדי שלא יצטרך להסביר מדוע הוא מדליק להבה גלויה על האונייה.
לבד מהאחווה, היה לפחות עוד יתרון ברור אחד ליהודים במדינה שאוסרת על צריכת אלכוהול.
באחד מימי שישי בערב, סנדר הלך לבדו לחדר התפילה הקטן בבסיס שלו, ומצא ארגזים של יין כשר לצורך קידוש.
"גיליתי שזה היה יין מנישביץ, או אולי זה היה הברון הרצוג", הוא משחזר.
סנדר הפך למבקר קבוע בחדר התפילה המשותף בימי שישי בערב.
"הייתי מוזג לעצמי כוס או שתיים ומתפלל קצת לעצמי", הוא אומר. "זה היה מספיק כדי להירגע, ואז הייתי יוצא לסיבוב קצר בחוץ כדי ליהנות מאווירת שישי בערב".
סנדר הפך למבקר קבוע בחדר התפילה המשותף בימי שישי בערב. "הייתי מוזג לעצמי כוס או שתיים ומתפלל קצת לעצמי. זה היה מספיק כדי להירגע, ואז הייתי יוצא לסיבוב קצר בחוץ כדי ליהנות מאווירת שישי בערב"
גרוס גילה את אותה פרצה בחוק בקנדהאר. כוחות הקואליציה האחרים הורשו לשתות בקבוק בירה אחד בחודש, בעוד החיילים היהודים נהנו מיין קידוש בכל שישי בערב.
ווג'ק השתתף בסדר פסח בבסיס אחר בקאבול.
"זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שהתאפשר לי לצאת משטח שדה התעופה הבינלאומי של אפגניסטן בקאבול. נסענו ברכב שטח משוריין, ואני זוכר שנתקענו בפקק ואני יצאתי החוצה, כמו שהייתי עושה בתקופות השירות שלי בעיראק, כדי לכוון את התנועה", מספר ווג'ק. "אני חושב שפשוט רציתי להרגיש את המגפיים שלי נוגעים בקרקע מחוץ לבסיס".
בסדר הפסח השתתפו כ-25 חיילים יהודים, שישבו מסביב לשולחן של חדר ישיבות.
"וכמובן, שתינו יין, כשבדרך כלל זה אסור", אומר ווג'ק.
"אתה שמח שזה נגמר"
קריסתם של הצבא והממשלה האפגניים בשבועות האחרונים עוררה תערובת מורכבת של רגשות בקרב הגברים, וניסיונות קדחתניים לסייע לחבריהם ושותפיהם האפגנים.
סנדר היה בקשר עם קבלנים אפגנים כדי לסייע להם בהגשת בקשה לאשרת הגירה מיוחדת לארצות הברית, ודיבר עם לשכתו של הסנאטור היהודי בן קרדין ממרילנד ועם שגרירות ארצות הברית בקאבול.
"ברמה האישית, אני מקבל הודעות וטסאפ שהאנשים האלה נמצאים במסתור", אומר סנדר. "שלחתי לשגרירות כמה הודעות דואר אלקטרוני לטובת הקבלנים האלה, שבהן כתבתי, 'היי, גם החבר'ה האלה זכאים להתפנות'".
"כמו רוב החיילים, כואב לי הלב על המתורגמנים והאפגנים שאני מכיר", אומר גרוס. "יש תחושה של בגידה".
"כששמעתי על זה, פשוט נשבר לי הלב. יש לי בראש תמונות של החיילים האמריקאים האלה שוכבים בטיפול נמרץ, פצועים, והלב שלי יוצא אליהם. אני מקווה שהם לא חושבים שהם היו שם ונפצעו לשווא".
"התחושות האישיות שלי לגבי סוף המלחמה הן מורכבות, ונראה שהן משתנות מיום ליום", אומר ווג'ק.
"אני חושב שאפילו אם אנחנו כאומה גמרנו עם זה – ועדיין יש לנו כ-5,000 חיילים בשדה התעופה, אז נראה שלא – בשביל האפגנים זה לא נגמר", הוא אומר. "אלה שהתרגלו לחירויות מסוימות ודאי לא יוותרו עליהן כל כך בקלות, ואחרים שתמיד התנגדו לטאליבן ימצאו הזדמנות – ובעלי ברית – להתחיל להיאבק בהם. אני בהחלט חושב שהמלחמה באפגניסטן עוד לא נגמרה, עצוב לומר".
"אלה שהתרגלו לחירויות מסוימות ודאי לא יוותרו עליהן כל כך בקלות, ואחרים שתמיד התנגדו לטאליבן ימצאו הזדמנות – ובעלי ברית – להתחיל להיאבק בהם. אני בהחלט חושב שהמלחמה באפגניסטן עוד לא נגמרה"
זאגר נזכר בשלושת טייסי המארינס שהכיר – טייס קוברה ושני בקרים אוויריים קדמיים – שנהרגו באפגניסטן.
"כל אחד מהם היה אב לשני בנים", הוא אומר. "ששת הבנים האלה, אם הם ישאלו אותי פעם 'בשביל מה אבא שלי מת', יהיה לי קשה למצוא תשובה טובה, בעיקר כשמסתכלים על הפרק הסופי".
הוא משווה את מלחמת אפגניסטן לצפייה בחולה סופני שגוסס לאיטו במשך 19 שנים וחצי.
"הימים האחרונים היו מוות מכוער מאוד, אבל פשוט ידעת שזה יגיע, וזאת הייתה מחלה קשה מאוד במשך 19 שנים וחצי", אומר זאגר.
"זה כמעט כאילו אתה מרגיש הקלה שזה נגמר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו