עניין שער שכם התעורר מחדש, והפעם בלי סיבה מיידית נראית לעין, ונראה שאנו עומדים לפני בעיה כרונית שתלווה את העיר לפרק זמן נוסף.

יש לשים לב שמול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים שום דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו הם רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי או דתי או מנוהל בידי גורמים אינטרסנטים כאלה או אחרים.

מול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי, דתי או מנוהל ע"י גורמים אינטרסנטים

אז מה רוצים הצעירים הערבים? משיחות במזרח ירושלים מצטיירת התמונה הבאה: ראשית כל הם רוצים לשמור על המדרגות שמשמשות להם כספסלים, מהן הם חוששים שעומדים לסלק אותם בגלל תוכניות של ייהוד הסביבה.

אסור לשבת כאן, תעופו מכאן ערבים, ליד שער שכם. pic.twitter.com/dIQtPq7zVd

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) October 19, 2021

זה התחיל עם המגנומטרים, שלפי תפיסתם עמדו לנגוס בסביבה הערבית האותנטית, נמשך ברמדאן, כאשר המשטרה סגרה את המקום כדי למנוע חיכוך עם היהודים שהולכים לכותל, וכעת ללא טריגר מיידי, מה שמביא אותנו לחשוב כי יש סיבות יותר קבועות ומהותיות מאשר סכסוך על עניין מסויים.

ומה הסיבות הקבועות יכולות להיות? משיחות במזרח העיר מתברר כי עיקר הדבר הוא ש"היהודים" – הם מעדיפים לנסח את הבעיה שלהם לא כנוגעת "בישראל" או ב"ישראלים" אלא ב"יהודים" או ב"מתנחלים" – כבר לקחו להם את שער יפו ואת שער האשפות, ומה שנשאר להם זה שער שכם, ושער הפרחים הצמוד אליו. שער שכם הוא המעוז האחרון שעליו הם לא יוותרו.

הבעיה היא שכעת הדברים כבר עוברים מן הבעיה הקונקרטית של הספסלים לבעיות יסוד של צביון העיר בכלל. הם יודעים לספר על תוכניות של "המתנחלים" לקנות את שרשרת בתי המלון הערביים שמול לשער יפו, כדי לשנות את הסביבה כולה מערבית ליהודית.

עיתונים פלסטינים 20.10| אלקודס- תוכנית ישראלית להכפלת מספר המתנחלים והרחבת ההתנחלויות בבקעה; אלאיאם- עשרות נפגעים ועצורים ברחבת שער שכם בירושלים; אלחיאת אלג'דידה- הנשיא מדגיש את הצורך ללחוץ על ישראל לקיום בחירות בירושלים; פלסטין- 17 נפגעים בתקיפת הכיבוש בירושלים pic.twitter.com/pf3tDUWoR2

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) October 20, 2021

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא. לדבריהם, היהודים מתפללים עם או בלי החלטות בתי משפט, וזה רק צעד ראשון בדרך להפוך גם את רחבת המסגדים לאתר בעל ציביון יהודי. מן הבחינה הזאת, ההגנה על שער שכם היא גם הגנה על מסגד אל-אקצא.

עבור צעירי מזרח ירושלים, חסימת המדרגות בשער שכם היא סמל להשפלה https://t.co/zfO5B3o0IW pic.twitter.com/1irAqUDpOZ

— Haaretz הארץ (@Haaretz) April 19, 2021

כעת, גם מתעוררת ההשוואה לחברון – מערת המכפלה כבר חולקה, רחוב שוהדא, הרחוב הראשי של חברון, נלקח, והם חוששים שאלה הם התוכניות לגבי רחוב הגיא שהוא הרחוב הראשי של העיר העתיקה הנמשך משער שכם למסגד אל-אקצא.

יש סכנה כי מסכסוך על ספסלים תתפתח בעיה גדולה יותר של הגנה על מסגד אל-אקצא, ועל העיר העתיקה בכלל.

שער שכם???? pic.twitter.com/EuvwSYiZvV

— Real News IL (@RealNewsIL) October 19, 2021

אז מה עושים? קודם כל לדעת מה מניע את הצעירים, ולפעול כל עוד הבעיה היא הגנה על מקומם הצנוע ממה שנשאר להם – על פי הבנתם – בירושלים.

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא

כל זאת בלי לעשות הנחה למתפרעים או למי שמציק ליהודים עוברי האורח. כל מתפרע ייעצר בלי חוכמות. אבל רק מקל לא יעזור. הייתי עושה מעשים שירגיעו את חשדותיהם לגבי הכוונה לקחת מהם את המקום, ומכיוון שהכיסאות יוצרים אמפיתיאטרון המתאים להצגות רחוב—הייתי הופך את המקום לאתר של תרבות ערבית בפיקוח עיריית ירושלים. יש בכך לא רק לשכך חששות לגבי אופי המקום אלא רק לגייס את המרץ של הצעירים מלהציק לעוברי אורח בעלי חזות יהודית לערוצים חיוביים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"

אם יש משהו עמוק ובסיסי מאוד שהמלחמה לימדה אותנו, זה כמה אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה. כמה עמוק הכאב שאנו חשים כאשר אנו שומעים על ילד חטוף, חייל שנפל או אישה מבוגרת שנרצחה. כמה התחושה כל כך עזה כאשר אנחנו רואים את הפנים של הקורבן או החלל והן נראות כל כך מוכרות. כאילו מדובר בבן משפחה. והכאב, דומה לכאב משפחתי.

זה זמן המשפחות. במהלך ימי המלחמה הבלתי נגמרים חיבקנו קצת יותר חזק את הילדים, ההורים, בני הזוג והקרובים לנו כי עננת המוות מרחפת בכל עת מעל כולנו.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".