לוב חוותה בעשור האחרון גלים בלתי פוסקים של עימותים אלימים. הגל הראשון החל ב–2011, כחלק מאירועי האביב הערבי, נמשך חודשים אחדים ובסיומו הופל שלטונו הממושך של מועמר קד'אפי, כזכור במעורבות בינלאומית אסרטיבית וישירה. הגל השני, אם ניתן לכנותו כך, החל ב–2014 ונמשך למעשה עד היום עם שורה של שחקנים מקומיים, הזוכים לתמיכה משמעותית (ודסטרוקטיבית) משחקנים חיצוניים דוגמת מצרים, טורקיה, רוסיה, ארצות הברית ואיחוד האמירויות.

לוב חוותה בעשור האחרון גלים בלתי פוסקים של עימותים אלימים. בגל הראשון הופל שלטון קד'אפי. הגל השני נמשך עד היום עם שורת שחקנים מקומיים הנתמכים בחיצוניים כמצרים, טורקיה, רוסיה, ארה"ב ועוד

בחודשים האחרונים שררה אופטימיות קלה, לאחר שבתום מאמץ פוליטי אינטנסיבי נקבע מועד לקיומם של בחירות פרלמנטריות ונשיאותיות, ב–24 לדצמבר 2021. אולם לא במפתיע התחוור לכל השחקנים הנוגעים בדבר כי הבחירות לא יוכלו להתקיים, לנוכח חוסר ההסכמה לגבי המועמדים הרשאים להתמודד, ובשורה התחתונה: היעדר בשלות מספקת בשני המעגלים – הפנים-לובי וזה הבינלאומי – למהלך מעין זה. מאליו ברור, שהחשש מחידוש מסיבי של הקרבות (קרבות ועימותים מקומיים מתקיימים כל העת) מוחשי ואיננו רחוק מהמציאות.

מהן הסיבות (העמוקות יותר) לדחיית הבחירות?

1. המעורבות החיצונית

מעורבותם של השחקנים הזרים בתמיכה ב"לקוחות הלוביים" שלהם (ממשלת ההסכמה בטריפולי מחד והגנרל ח'פתר מאידך, הראשונה על-ידי טורקיה והשני מצד מצרים, רוסיה ועוד) נמשכת, אמנם במקביל לניסיונות מצד הקהילה הבינלאומית (שליח מזכ"ל האו"ם, תהליך ברלין) לייצר אמון בתהליך הפוליטי.

במילים אחרות: השחקנים הפוליטיים בלוב נתפסו כ"בובות" בידי המדינות התומכות בהם, וכמשרתים את האינטרסים החיצוניים, ולאו דווקא של לוב. אין תמה, על כן, שגם תהליך אישור המועמדים שרשאים להשתתף בבחירות היה נגוע במידה רבה, ולבסוף נכשל.

השחקנים הפוליטיים בלוב נתפסו כ"בובות" בידי המדינות התומכות בהם, וכמשרתי אינטרסים חיצוניים, ולאו דווקא של לוב. אין תמה, על כן, שגם תהליך אישור המועמדים לבחירות היה נגוע ולבסוף נכשל

2. חוסר בשלות ומוכנות של הזירה הפוליטית בלוב

אין זה מפתיע ששנים ארוכות של עימותים, ובמיוחד לאחר שנים ארוכות של שלטון קד'אפי, מקשים עד מאד לייצר אמון בתהליך הפוליטי, במדינה שממילא סובלת מ"משבר זהות", וכאמור מעורבות זרה כה אינטנסיבית.

3. חולשתה של הקהילה הבינלאומית

החולשה והיעדר המנהיגות בזירה הבינלאומית איננו משפיע רק על לוב (…), אולם ברור שלאחר הפלתו של קד'אפי מלאכת החלופה הרבה יותר קשה. זה הוביל, כאמור, למעורבותן של שחקניות אזוריות בעלות ענין ואינטרסים ברורים – מצרים, טורקיה, איחוד האמירויות – ורחוקות יותר כרוסיה.

האו"ם התקשה "לפקח" על הנעשה, אם כי המאמצים האינטנסיביים של שליחיו, בדגש על סטפני ויליאמס, הצליחו להשיג התקדמות משמעותית, אף אם לא מספקת לפי שעה. אגב, ויליאמס שכיהנה כסגן השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם ללוב בשנים 2018–2020, מונתה כעת לתפקיד הבכיר של השליחה המיוחדת, לאחר התפטרותו של הדיפלומט הצ'כי קובאץ'. היא זוכה להערכה רבה וחלק רב מההתקדמות במישור הפוליטי נזקף לזכותה.

*  *  *

השאלה המרכזית והמדאיגה היא מה יקרה עתה? האם החזרה לאלימות נרחבת הינה בלתי נמנעת?

יש להניח, כי העימותים בין קבוצות כוח באזורים שונים בלוב יימשכו או אף יחריפו. אולם התחושה היא שבקרב השחקניות החיצוניות הבוחשות בלוב מתחזקת ההבנה כי יש להמשיך במאמצים לייצב את התהליך הפוליטי במדינה. חזרה לעימות רחב יותר עלולה להביא לזליגה אל מחוץ למדינה (למשל, זרימה מסיבית של פליטים החוצה), ולבלימת הניסיונות לשקם את משק האנרגיה הלובי העשיר. אגב, מדובר בזווית חשובה ומרכזית מאד לנוכח עושרה האנרגטי של לוב (נפט וגז), ובמיוחד לאירופה, שנמצאת כמטחווי קשת ממנה, המתמודדת עם מחירי גז מאמירים, במקביל לתוכנית ולמחויבות להגיע לאנרגיה ירוקה ב–2050.

בקרב השחקניות החיצוניות הבוחשות בלוב מתחזקת ההבנה כי יש להמשיך במאמצי ייצוב התהליך הפוליטי במדינה. חזרה לעימות רחב עלולה לזלוג החוצה (פליטים, למשל), ולבלימת ניסיונות שיקום משק האנרגיה הלובי העשיר

מגמת הפיוס, או הנורמליזציה, שמאפיינת בחודשים האחרונים את טורקיה, וקונקרטית מול מצרים ומדינות המפרץ, עשויה לסייע עד מאד בהקשר הלובי.

חזרתה של סטפני ויליאמס כשליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם יכולה אולי לעורר תקוות מסוימות לנוכח ניסיונה הרב והקשרים שטוותה עם השחקנים בתוך לוב ומחוצה לה.

United Nations (UN) Special Adviser on Libya, Stephanie Williams, said the United Nations will support Libya to overcome the transition phase. | ????https://t.co/WzmYb7KYza#ChannelAfrica pic.twitter.com/jJVLvd1oHa

— Channel Africa (@channelafrica1) January 7, 2022

בעינה עומדת החולשה, או היעדר נחישות והנהגה בינלאומית מספקת (ארה"ב?), אולם מה שמסתמן, כך נראה, הוא שהמפתח עבר יותר לידי ה"שחקנים החיצוניים", שמנסים לייצר תהליך פוליטי אפקטיבי יותר, ללא אשליות דמוקרטיות מרובות מדי. ואגב תהליך פוליטי, כדאי לשים לב לחזרתה של "שושלת קד'אפי" לתמונה, בדמות סיף-אלאסלאם קד'אפי (בנו של מועמר), שהכריז (ופועל נמרצות) על ריצה לנשיאות.

עדיין נעדרת הנהגה בינלאומית מספקת (ארה"ב?), אולם מה שמסתמן הוא שהמפתח עבר ל"שחקנים החיצוניים", המנסים לייצר תהליך פוליטי אפקטיבי יותר, ללא אשליות דמוקרטיות מרובות

הזווית הישראלית

קיימת, אמנם בעקיפין. הצלחתה של מגמת הפיוס במדיניות החוץ הטורקית, ובעיקר מול מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה (ארדואן צפוי לבקר בחודש הבא בריאד), תשליך כאמור על המצב בלוב, אולם יכולה להשפיע גם על מערכת היחסים בין ירושלים ואנקרה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

גם אם ממשלת בנט-לפיד והשינוי תיפול, היא כבר נצרבה בתודעה.
גם אם המסיתים המטורפים של מפלגות הימין הישראלי הקיצוני והליכוד יצליחו לגרום להתפוררות, או אנשי הדת של רע"ם, העובדות כבר כאן. ברשומות. כתובות במציאות. בשטח, בשרשרת חוקים ומעשים והחלטות.

גם אם ממשלת בנט-לפיד והשינוי תיפול, היא כבר נצרבה בתודעה. גם אם המסיתים של מפלגות הימין הישראלי הקיצוני והליכוד יצליחו לגרום להתפוררות, או אנשי הדת של רע"ם, העובדות כבר כאן

אפשר להקים ממשלה בישראל שתהיה מורכבת מימין ושמאל ומרכז וערבים.
זו בשורה שתהיה צרובה גם בזיכרונם של הבוחרים.

לא רק להקים, גם לתפקד. בשנה אחת הממשלה הזו הוכיחה שהיא פועלת למען האזרחים. לא למען ראש ממשלה חשוד בפלילים. לא למען אינטרסים פוליטיים או פליליים של שרים ומפלגות, אלא למען כלל אזרחי המדינה.

בשנה אחת הובילה הממשלה הזו, על כל מורכבותה הפוליטית ולמרות המבנה המסובך, שורה של מעשים והחלטות, שמעתה יציגו בפני הבוחר אלטרנטיבה.

אפשר לדבר אחרת. אפשר, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים, לנהל מדינה ביחד, תוך כדי פשרות וגמישות והבנה ותיאום.

זה אפשרי.

גם אם הקיצונים ינצחו הפעם (שוב פעם) הרי לא לאורך זמן הם יוכלו לשלוט, כי הקיצונים פשוט לא מסוגלים ולא יודעים ולא רוצים לנהל מדינה. נתניהו וחבורתו רוצים לשנות חוקים כדי לחלץ אותו ממשפטו. הם לא רוצים להציג אלטרנטיבה לניהול מדינה.

אין להם פתרונות למאבק אחר יעיל יותר בפשיעה במגזר הערבי, מזה שהובילו עמר בר-לב וסגנו יואב סגלוביץ'.

בשנה אחת הובילה הממשלה הזו, על כל מורכבותה הפוליטית, שורת מעשים והחלטות, שמעתה יציגו בפני הבוחר אלטרנטיבה. אפשר לנהל מדינה ביחד, תוך כדי פשרות וגמישות והבנה ותיאום

אין להם תקציב מדינה יותר מוצלח מזה שהעבירה הקואליציה הנוכחית.

אין להם שפה משותפת עם מפלגות ימין אחרות ועם מפלגות הערביות בכנסת.

אין להם יחסי חוץ טובים יותר עם מדינות מערביות דמוקרטיות שהחלו לחזור ולדבר עם ישראל בכל נושא.

אין להם יחסים טובים יותר עם נשיא ארה"ב, ולא אלטרנטיבה להסכם הגרעין מלבד נאומים חוצבי להבות, איומים והבטחות ריקות.

מול הבוחר הישראלי יעמדו לצד מפלגת הליכוד והחרדים גם סמוטריץ' ובן גביר. שני גזענים, פרובוקטורים, פנאטים דתיים ומציתי מדורות שאין להם שום עניין בניהול ענייני המדינה.

בחירות הרי כבר עברנו ארבע פעמים, והחבורה הזו לא הצליחה להשיג רוב.

גם מול הח"כים הערבים, שאל-אקצה עומד בראש מעייניהם, ומריבות פנימיות מונעות מהם להצטרף למהלך ההיסטורי של מנסור עבאס – גם הם יודעים שכדי לדאוג לבוחריהם בחיי היומיום, צריך לעזוב את הסיסמאות והנאומים הפוליטיים. צריך להפסיק לדבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני ולהתחיל לעשות צעדים קטנים מדודים של בניית אמון, של הוכחה שישראל יודעת לדאוג גם לערביי ישראל ומתחשבת באמונותיהם ובעיקר בצרכיהם.

אחמד טיבי ואיימן עודה יודעים שהאלטרנטיבה עובדת.

המשך הבכי והנהי והביקורת על ממשלות ישראל כמכלול לא מוביל את החברה הערבית לשום מקום. גם הם ראו את הפעולות נגד הפשיעה במגזר הערבי בשנה האחרונה. גם הם ראו את סעיפי התקציב שממשלת השינוי הקצתה למגזר הערבי.

המשך הבכי והנהי והביקורת על ממשלות ישראל כמכלול לא מוביל את החברה הערבית לשום מקום. גם הם ראו את המאבק בפשיעה במגזר הערבי בשנה האחרונה ואת סעיפי התקציב שהוקצו למגזר הערבי

גם בוחריהם במקצועות החופשיים יודעים שהשתלבות בכלכלה ובחברה הישראלית היא האלטרנטיבה. לא בידול ולא מחאה אינסופית ולא הצבת מטרות לא הגיוניות במציאות מסובכת מסוכנת ודליקה.

שום צד לא ינצח עם עוד מהומות ועוד אש בערים המעורבות וחסימת צירים ופצועים והרוגים.

אין אלטרנטיבה שפויה לחיים משותפים זולת ממשלה כמו ממשלת השינוי.

לכן גם אם תתפרק בגלל אנשים קטנים עלובים ופחדנים כמו ח"כ סילמן ושיקלי או כמו החנפנים של נתניהו בליכוד, או החרדים שתמיד מחפשים את הקופה הציבורית בהווה ולעולם לא מביטים על עתידנו, או מאזן גנאים שמחפש כותרת ומאיים לפרוש – למרות כל אלה, הממשלה הזו כבר צרובה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

מי שמבטיח ממשלת ימין על מלא. יודע שהוא משקר. גם ימין מלא לא יספח את השטחים אלא רק ינציח את הסכסוך. לא יתקוף באיראן אלא רק יברבר על כך. גם ימין מלא ייאלץ לתת פתרונות ליוקר המחיה והדיור. מי שמבטיח ממשלה טובה יותר אם רק יעלה כאן ימין מלא, יודע שכבר ראינו את ביצועיה של ממשלה כזו ועכשיו אנחנו חווים ביצועים הרבה יותר טובים של ממשלת שינוי.

מי שמבטיח שוב בחירות רק כדי להפיל ממשלה שאינו תומך בה, בלי חשבון לנזק הכלכלי והחברתי שתגרום עוד מערכת בחירות, הוא פשוט פושע פוליטי.

מי שמבטיח שוב בחירות רק כדי להפיל ממשלה שאינו תומך בה, בלי חשבון לנזק הכלכלי והחברתי שתגרום עוד מערכת בחירות, הוא פשוט פושע פוליטי

לכן האלטרנטיבה כבר צרובה. היא צרובה גם בראשם של מתנגדי הממשלה הזו.
כי לגרור את ישראל לאחור, לעידן המטורף של הסתה, נאומי נתניהו, התעמרות בשומרי הסף, כאוס כלכלי ומדיני – זו לא אלטרנטיבה. זו התאבדות קולקטיבית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

במוקדם או במאוחר ישראל כנראה תבין: צריך סידור חדש בירושלים. במצבה הנוכחי, בואו נסתפק ונקבע שהעיר הזאת לא מוציאה את המיטב מאף אחד.

נתחיל בספירת מלאי של השחקנים על הזירה.

ראשית, הפורעים הפלסטינים והפושעים ששלחו אותם הם לא בסדר. או שהם מטומטמים כל כך שהם מאמינים למעשיות על כך שיהודים זוממים נגד אל-אקצא – או שהם רשעים החפצים במלחמת אזרחים, ואל-אקצא זה תירוץ.

במוקדם או במאוחר ישראל כנראה תבין: צריך סידור חדש בירושלים. במצבה הנוכחי העיר הזאת לא מוציאה את המיטב מאף אחד. ראשית, הפורעים הפלסטינים והפושעים ששלחו אותם הם לא בסדר

הקנאות בחברה הפלסטינית לגבי אל-אקצא אינה בסדר. נראה שאנשים נורמליים לכאורה מוכנים למות עבור ערימת האבנים הזו תוך הזיות על נביאים שעולים לגן עדן מהאתר. נכון, ליהודים יש את משוגעי הר הבית עם הגדיים שלהם, אבל זה פשוט לא אותו דבר; הרוב המכריע לא כזה.

יש לפלסטינים טענות מוצדקות נגד ישראל – ועוד איך – אבל בעניין המסגד באמת אפשר להירגע. אציע למוסלמים שאם המצב הביטחוני מונע תפילה באל-אקצא וממש אבל ממש חייבים להתפלל, אפשר גם בבית או במקום אחר. האסלאם דת השלום? אז היא לא רוצה שאנשים ימותו למען אל-אקצא.

פוליטיקאים פלסטינים – הן מהרשות והן מהמגזר בישראל –  אינם בסדר. הם יודעים היטב שישראל לא מתכננת להשמיד את אל-אקצא וגם שאין שום ציווי אסלאמי נגד תפילת יהודים בהר הבית.

הם היו צריכים להרגיע את האנשים שלהם במקום לעודד אותם בנאומים חוצבי להבות ועמוסים בשטויות. כעת רע"ם, שהנהגתה בוודאי יודעת את האמת, משחקת משחקי קואליציה פחדניים.

בעלות הברית הערביות של ישראל גם לא בסדר. הם לקחו סיכונים בעשיית שלום עם ישראל, אך מדובר במדינות משטרה שיכולות להרשות לעצמן להרגיז מעט את דעת הקהל.

אין שום סיבה לקפוץ על עגלה אל-אקצא כפי שעשתה ירדן בביקורת, שרומזת כי ישראל אחראית להסלמה ונשמעת כנקיטת צד לטובת מיידי האבנים. זו העמדת פנים נלעגת. המנהיגים האלה הם אנשים אינטליגנטים שיודעים היטב את האמת. גם במצרים. גם מצרים ואיחוד האמירויות מדי פעם נותנות מס שפתיים לירושלים. גרתי בקהיר שנים ואני יכול להבטיח גם לנשיא סיסי: אזרחיו  יכולים להתמודד עם האמת.

הפוליטיקאים הפלסטינים היו צריכים להרגיע את האנשים שלהם במקום לעודד אותם בנאומים חוצבי להבות ועמוסים בשטויות. כעת רע"ם, שהנהגתה בוודאי יודעת את האמת, משחקת משחקי קואליציה פחדניים

הימין הקיצוני הישראלי לא בסדר. זו כבר מגילה בפני עצמה, אבל בקצרה אפשר לומר שהם הרבה יותר חכמים מהימין הרגיל שאינו מבין שהסטטוס קוו לא יכול להימשך.

הכותל המערבי (צילום: דן פרי)

הימין הקיצוני מבין גם מבין את אי-ההיתכנות הדמוגרפית, והפתרון שלהם הוא מלחמת ענק שתאפשר לישראל לגרש את הערבים. לא אכפת להם מהמוסר, זה ברור: הם פנאטים דתיים. אבל גם ההשלכות לא מעניונות אותם, כי בהשקפת עולמם המעוותת הכל קורה כי אלוהים רצה. יש לי חדשות בשבילם: אלף אלוהים לא יתקנו נזק שסמוטריץ' אחד גרם.

ממשלת ישראל לא בסדר בזה שהיא מטפלת בימין הקיצוני בכפפות משי. אסור לתת לכהניסט איתמר בן גביר לפתוח משרד רחוב בשכונות ערביות. אסור גם לאפשר למפקדי משטרה לקבל החלטות מטומטמות כמו מניעת התקהלויות של בני נוער בשער דמשק; בשביל מהלך כזה צריך החלטה של ראש הממשלה.

ישראל צריכה להבין שירושלים היא חבית חומר נפץ, ובתור הריבון עדיף להיות חכמה, לא צודקת. בבקשה מכם – לא עוד מנהרות כותל. בלי מגנומטרים מטופשים. די לסיורים של פרובוקטורים בהר הבית. יש חוליגנים במסגד? תשאירו אותם שם עד שישתעממו או ירעבו. ולמען השם, בלי מצעד דגלים. ביום ירושלים סתמו את הפה ושבו בבית בהרהורים כיצד להימנע מקטל מיותר. זכרו שמהלך לא מחושב יכול להוביל למה שקרה בשנה שעברה: טילים על הראש, מלחמת עם עזה, לינצ'ים ברחובות ישראל, הרוגים למכביר וגם אסון הסברתי.

בבקשה מכם – לא עוד מנהרות כותל. בלי מגנומטרים מטופשים. די לסיורים של פרובוקטורים בהר הבית. יש חוליגנים במסגד? תשאירו אותם שם עד שישתעממו או ירעבו. ולמען השם, בלי מצעד דגלים

אתם יודעים מי כן בסדר? הטורקים. לא, לא ממשלת אנקרה. ארדואן בהחלט לא בסדר, גם אם הוא מחזר עכשיו אחרי ישראל. אני מדבר על הסולטן סולימאן המפואר מהמאה ה-16, שהותיר אחריו את חומות האבן המסיביות שעד היום מקיפות ולמעשה מגדירות את העיר העתיקה בירושלים. זה שימושי להפליא.

ישראל זקוקה להפרדה מהפלסטינים כדי לשרוד. קהל הבוחרים שלה מתחלק לאנשים שלא מבינים את זה (רוב הימין) ולאלו שכן. הקבוצה האחרונה גם מצדדת בחלוקת ירושלים לשתי בירות של שתי המדינות. אבל אני אף פעם לא חשבתי שזה יעבוד – אפילו לא בשנות ה-90 כשהשלום נראה פחות כמו פנטזיה. היה ברור שתמיד יהיו מחבלים משני הצדדים – בעיקר אבל לא רק בצד הפלסטיני – שירצו לשבש כל הסדר. לכן ישראל ופלסטין יידרשו לגבול קשיח.

בברלין החלוקה הייתה פוליטית (עם קווים ישרים למדי) ולא היתה עוינות לאומית; התוצאה הטבעית הייתה איחוד מחדש. בניקוסיה החלוקה המצב בהחלט עגום, אבל גם ישים: הצפון הוא ברובו טורקי והדרום יווני ויש גבול רציני ודי ישר. בבלפסט החומות – שכונו "קווי שלום" – לא היו רציפות, והורדו.

אזור החומה בניקוסיה (צילום: דן פרי)

ומה בירושלים? מישהו יכול לתאר לעצמו מעברי גבול בכל סמטה לאורך מכשול המתפתל בין השכונות כמו נחש עם אפילפסיה קשה ביותר? ראיתי הצעות שונות ומשונות עם גשרים ומנהרות ומושגים מקוריים כמו ריבונות רב-שכבתית ואפילו אלוהית. אף אחד מאלה לא נראה כמו משהו שיכול להחזיק מעמד. אלף צוותים עם מפות ודמיון מפותח לא ישנו את הפיזיקה או את טבע האדם. הבוחרים הישראלים חשים שהעסק לא סביר, והדבר לא בדיוק תורם לשלום.

הסולטן סולימאן המפואר מהמאה ה-16 הותיר אחריו את חומות האבן המסיביות שעד היום מקיפות ולמעשה מגדירות את העיר העתיקה בירושלים. זה שימושי להפליא

למזלנו יש את החומות, שמייחדות את העיר העתיקה שהיא בעצם לב הבעיה. יש לנו שם – ותמיד בעצם היה – סוג של וותיקן המחכה שיוכרז ככזה (למעשה, משה דיין אמר כבר משהו דומה).

אז אני מציע להעניק לעיר העתיקה הרדיואקטיבית מבחינה דתית מינהל מיוחד עם משטרה משלו ותפקיד רשמי לכל המשוגעים שחפצים בכזה, מירדן וערב הסעודית עד מרוקו והאו"ם וישראל והפלסטינים עצמם.

עדיף לבטל את הסיפוח, אבל רק בין החומות. ישראל תוכל לשלוח חיילים ומג"ב במידת הצורך – אבל עדיף שלא. פלסטינים יוכלו להיכנס דרך מעברי רמאללה ובית לחם לאחר בידוק ביטחוני עם מעבר בטוח מובטח. מי שיתפרע לא יוחזר חמש שנים, או חמישים.

רשמית העיר בין החומות כבר לא תהיה ישראל, אבל היא תהיה מוקפת בשטח ישראל בדיוק כמו שרומא מקיפה את הוותיקן. הוותיקן הוא לא ברומא – אבל בעצם הוא די כן.

הדבר כרוך בסיכון ביטחוני מסוים – ויניב יתרון עצום.

זה יחשמל את העולם הערבי, שם אנשים רוצים פתרון צודק לפלסטינים ולעתים לא מתים על ישראל, אבל לא מחויבים לדרישות הספציפיות של הפלסטינים. הדבר נכון שבעתיים אם זה יהיה מהלך יזום, לא כאשר הקו לקיר. עוד יחזרו להאמין שיהודים הם חכמים.

זה גם יכול להזניק את תהליך השלום הגווע או להיות חלק מעסקה עם הפלסטינים שאינה בהכרח סופית אך עדיין מקרבת את המחט לכיוון מדינה עצמאית בעזה וברוב הגדה.

כן, ישראלים רבים יתקשו לקבל אפילו ויתור סמלי על המקומות הקדושים. הימין יתנגד מזועזע והקיצונים יהיו מוכן לשרוף את הבית על יושביו. צריך יהיה להפעיל כח נגדם – והשמאל החלשלוש נורא יפחד מזה. המרכז ינפח את החזה ויישבע אמונים לבירתנו הנצחית, אבל באופן אלגנטי, כדרכו. זו בעצם הטענה העיקרית שתישמע – שהצעות חד-צדדיות לגבי העיר העתיקה אינן ריאליות פוליטית.

אני מציע להעניק לעיר העתיקה הרדיואקטיבית מבחינה דתית מינהל מיוחד עם משטרה משלו ותפקיד רשמי לכל המשוגעים שחפצים בכזה, מירדן וסעודיה עד מרוקו, האו"ם, ישראל והפלסטינים

אבל אם בריאליזם עסקינן, אירועי הימים האחרונים מראים לנו שוב שזה גם לא בדיוק ריאלי לצפות שהמצב הנוכחי יכול להימשך לעד. בסוף יהיה פיצוץ, ואחריו כולם יחפשו פתרון יצירתי. אם לא שלי, אזי אחר.

לא עדיף אם כך ליזום? זה יהיה גם צודק, וגם חכם.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan