"לפני הרבה שנים, כשהייתי בן 30, הייתי מאושפז באיכילוב במצב קשה", מספר איתן מאירי, פסיכולוג ארגוני ומומחה בתחום התעמרויות במקום העבודה, "שכבתי במיטה והתבוננתי במנהל מחלקה שהיה מוערץ בעולם, ממש רופא סלבריטי, אפילו התפרסם בכך שטיפל בשלב מסוים בראש ממשלה לשעבר. והתחרפנתי מהאופן שבו הוא מתייחס לסטאז'רים שלו – בזילזול וביטול מופגנים.

"הוא התנהג כאילו הוא אלוהים המתהלך בראש עדת מקקים מוכים, וגם היחס שלו לחולים שאינם בעלי ממון היה כאל גוש של רקמות. זה דחה אותי ובו במקום החלטתי לעזוב את המחלקה ולעשות הכל כדי שהאיש הזה לא יהיה יותר רופא בישראל.

"הגישה שאומרת 'לטאלנט מותר להתנהג בצורה מסוימת, כי הוא טאלנט', היא פאול נוראי של ארגון. אם אתה גאון ומחליט שכולם מתחתיך מטומטמים, אתה תהרוס ארגון. כי אולי אתה תהיה יהלום, אבל אתה תקרע את שאר חלקי השרשרת מכובד משקלך.

"אם אתה גאון ומחליט שכולם מתחתיך מטומטמים, אתה תהרוס ארגון. כי אולי אתה תהיה יהלום, אבל אתה תקרע את שאר חלקי השרשרת מכובד משקלך"

"מה שהאנשים האלה יודעים לעשות הוא קודם כל להגדיל את עצמם ואת שמם על חשבון האחרים. הם אלופי העולם בלנכס הצלחות של אחרים כדי להאדיר את שמם. הם מהפנטים את הארגון, אבל מדובר הרבה פעמים במצג שווא".

הגישה בה נתקל מאירי מול הדוקטור-הטאלנט לא בלעדית לעולם הרפואה, כמובן. בעולם התקשורת, למשל, ידועים מקרים רבים של "טאלנטים" שהרשו לכוכבותם, פרסומם או עוצמתם להדריך את התנהגותם גם בתוך הארגון, באופן המתבטא בפגיעה חמורה בכפופים להם או בחלשים מהם.

כנס של ארגון העיתונאים בנושא התעמרות במערכות תקשורת (צילום: ארגון העיתונאים)

במשך שנים, תופעת ההתעמרות בעולם העיתונות הייתה רעה חולה שנלחשת בעיקר במסדרונות, או מתקבלת במשיכת כתף כחלק מהזירה התחרותית המתבקשת ממקצוע עתיר באגו. כולם ידעו שיש התעמרויות, אבל מעטים פעלו כדי להפסיקם. גם מנהלים בכירים בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים העדיפו לא לטלטל את הספינה הזאת.

אולם בשנתיים האחרונות משהו השתנה, ועולם התקשורת חווה סוג של עידן "מי-טו" של התעמרות. יותר ויותר תלונות מתנקזות לידי תחקירים מקיפים המתעדים שיטת ניהול משאבי אנוש לקויה ויחס לא תקין – שיטה שלא רק שאינה מניבה תוצאות  טובות יותר, אלא מטילה צל כבד על העשייה העיתונאית של ארגונים.

בחודשים האחרונים יש גם תוצאות ממשיות לחשיפות האלה: התחקיר של זמן ישראל על ליסה פרץ הביאה לפיטוריה ולרענון הנהלים ב"הארץ"; התחקירים של תמר קפלנסקי על ההתעמרות בתאגיד השידור הציבורי הביאו למינוי בודק חיצוני ולמסקנות חריפות (ובמקביל השפיעו על הליכי ההדחה שהחלו לאחרונה נגד מנכ"ל התאגיד), והתחקיר ב"מקום הכי חם בגיהינום" על התעמרות ב"מאקו" הוביל בסופו של דבר לפיטוריה של העורכת המתעמרת.

בכנס של ארגון העיתונאים המתקיים היום (חמישי) תחת הכותרת "תקשורת חופשית מפחד", יוצג תקנון חדש נגד התעמרות בעבודה, ובארגון שואפים כי בעתיד יוכנס תקנון כהוראה מחייבת במסגרת הסכמים קיבוציים שנחתמים מעת לעת בכלי התקשורת. (גילוי נאות: הח"מ היה בין מארגני הכנס, ועורכת זמן ישראל בירנית גורן היא בין משתתפיו).

בכנס של ארגון העיתונאים יוצג תקנון חדש נגד התעמרות בעבודה, ובארגון שואפים כי בעתיד יוכנס תקנון כהוראה מחייבת במסגרת הסכמים קיבוציים בכלי התקשורת

במקביל, ממשיכים גורמים שונים בכנסת ומחוצה לה לקדם את הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה של ח"כ מרב מיכאלי (כיום שרת התחבורה) והח"כ לשעבר אלי אללוף, אשר עברה ב-2015 בקריאה טרומית אך נעצרה ונעלמה בגל מערכות הבחירות מאז.

המגפה השקטה

המשיכה של איתן מאירי אל חקר זירת ההתעמרות בעבודה לא נולדה מחוויה אישית שעבר על גופו ועל נפשו. לטענתו, הוא מעולם לא חווה באופן ישיר התנכלות ממעסיק, שנתו לא הופרעה על ידי בוס שהתעלל בו, והוא בעצמו לא סבל ממסכת הייסורים שתיארו באוזניו מאות מטופליו והעובדים שפגש במהלך המחקר החלוצי בתחום.

הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי (צילום: באדיבות המצולם)

אלו חשפו בפניו את ההשפלות, הצרחות, האשמות השווא, הגזלייטינג ("עמעום הדעת"), הפגיעה באוטונומיה, ההתנשאות, ההדרה, רמיסת הכבוד העצמי – ושאר הסימפטומים המרכיבים את ה"מגפה השקטה" של התעמרות בעבודה, כפי שהוא מכנה זאת בספרו.

אל תופעת ההתעמרות שהפכה בעשור האחרון למשלח ידו ושליחותו האישית, נסחף מאירי כ"צדקן" מקצועי, אחד שתמיד יתנדב להצביע על עוולה בארגון ויסרב לשתוק עד שהיא תתוקן.

פעם כשהופיע בפני בית משפט כעד בתאונה שבה נהג אוטובוס חתך רכב פרטי, פגע בו ואז תקף אותו, שאל אותו בהתרסה הפרקליט של "אגד" איך זה יכול להיות שמכל האנשים שעמדו באוטובוס הצפוף דווקא הוא היחיד שטרח להגיע להעיד. מאירי השיב: "כזה אני. גם כשאני רואה תמונה עקומה כאן במסדרון בית המשפט אני טורח ליישר אותה".

ההתנגשות המשמעותית הראשונה שלו עם מנהלים שמתעמרים באופן שיטתי (ופסיכופטי, כהגדרתו) היתה אי שם בתחילת שנות השמונים. הוא עזב את משטרת ישראל, שם שירת בין היתר כקצין גיוס,  ויצא אל השוק הפרטי בגיל 29.

"במשטרה למדתי מה זאת תרבות ארגונית קלוקלת, והנחתי שבחברות העסקיות מחוץ לשירות המצב יהיה טוב יותר", הוא מספר. "אבל אז הגעתי לחברת תקשורת מהגדולות בישראל, לא אנקוב בשמה אבל אומר שמדובר באחת החברות הגדולות בתחום. מהר מאוד גיליתי שהמנהל שם מתעמר בעובדים באופן מאסיבי, התעמרות שהסוותה הפרעות נפשיות קשות".

"הגעתי לחברת תקשורת מהגדולות בישראל. מהר מאוד גיליתי שהמנהל שם מתעמר בעובדים באופן מאסיבי, התעמרות שהסוותה הפרעות נפשיות קשות"

התעמרות בעבודה – ספרו של איתן מאירי

באותם ימים לא היה מקובל לדבר על "התעמרות". גם לא הייתה הצעת חוק או אפילו פסיקה משמעותית. לכל היותר היו אומרים "הבוס שלי מנוול".
"נכון, אבל בדיעבד אני יכול להגיד שזיהיתי אצל המנהל הזה הרבה מהאלמנטים שלימים גיליתי במחקרים בחו"ל ובמחקרים שלי בארץ. קודם כל, פחד עצום של אנשים לדבר איתו, מורל ירוד, תחלופה גבוהה של עובדים ועוד. הם קראו לו 'המנהל מהגיהינום', והוא החזיק עליהם כספת של חומרים 'מרשיעים' כביכול כדי הטיל עליהם אימה.

"ההתנהלות שלו כלפי העובדים היתה פרנואידית לחלוטין. אני זוכר שכשניגשתי להגיד שלום לקב"ט – בכל זאת, הייתי איש משטרה לשעבר – הוא התייחס לצעד הזה כאילו אכלתי חזיר ביום כיפור, והאשים אותי איך העזתי בכלל לדבר עם מישהו בלי אישורו.

"מעבר לכך, ההתנהלות כולה היתה לא הוגנת: קרטונים שלמים של מועמדים שהגישו בקשות במסגרת 'קולות קוראים' שהחברה השקיעה בהם הרבה כסף אך הם אפילו לא נפתחו, או פניות של בית משפט שהתעלמו מהן. אמרתי לעצמי: אם אני נשאר פה עוד כמה חודשים, אתגעגע למשטרה.

"ההתנהגות שלו הייתה כל כך בלתי קבילה, שאחרי שלושה שבועות עליתי למנכ"ל ואמרתי לו 'אני עוזב, אבל משאיר לכם צוואה: כתבתי מסמך ובו כל מה אתם צריכים לעשות כדי לנהל את העובדים כמו שצריך. מוזמנים לקרוא ולהפנים'. והלכתי.

"אחרי שלושה שבועות עליתי למנכ"ל ואמרתי לו 'אני עוזב, אבל משאיר לכם צוואה: כתבתי מסמך ובו כל מה אתם צריכים לעשות כדי לנהל את העובדים כמו שצריך. מוזמנים לקרוא ולהפנים'. והלכתי"

"בינתיים מצאתי עבודה אחרת, אבל אז להפתעתי מתקשרים אלי מהחברה ואומרים לי 'תחזור ותעבוד במקביל למנהל המתעמר. הוא יהיה אחראי על משאבי אנוש ואתה על כל השאר'. אמרתי להם: 'אתם לא הבנתם. אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך. במקום שבו אתם שמים מעל לעובדים אדם עם ערכים פגומים כאלה, אני לא אהיה'.

"ואז קרה הלא יאמן והחריג שכמעט לא נתקלתי בו מאז: הם פיטרו אותו ומינו אותי במקומו. אמרו: 'קח, תממש את הצוואה שלך. טפל בעובדים כמו שאתה חושב שצריך'. זאת היתה המהפכה הראשונה שלי".

התעמרות בעבודה, אילוסטרציה (צילום: sefa ozel / iStock)

לא מאמין בשינוי מבפנים

מאירי התקדם בעולם הייעוץ הארגוני והתמחה בין היתר בפסיכולוגיה תעסוקתית וארגונית אבל המשיך להיתקל בעוד ועוד מנהלים ומנהלות מתעמרים, והחל להבחין בדפוסים קבועים. למשל, הפחד המתלווה אצל העובדים, תחושת השבי שבה הם נתונים, האופן שבו ההתעמרות של מנהל בכיר מדביקה גם את המנהלים שתחתיו, ונטייה של נפגעי ההתעמרות להאשים את עצמם, בסגנון "אם מציקים לי, כנראה שאני עושה משהו לא בסדר".

"אחרי חברת התקשורת התמניתי כמנכ"ל בחברה אחרת, שהבעלים שלה ביקש ממני לעשות האזנות לעובדים ומעקבים אחריהם כי טען שהם גונבים כסף", מאירי מספר בריאיון לזמן ישראל. "כל החברה הייתה עם תרבות איומה של פחד, שזה אחד הסיפטומים הכי מובהקים לסביבה מתעמרת. אמרתי לו שאני לא מוכן להיות שם, החזרתי את המניות שלי ועזבתי.

"אני יודע שבדרך כלל עובדים שרואים התעמרות שותקים, אבל אני לא יכול לשתוק. ואני גם לא מאמין בביטוי 'שינוי מבפנים'. אני חושב ששינוי מבפנים זה רק מה שהתולעים אומרות בגוף שלנו.

"אני יודע שבדרך כלל עובדים שרואים התעמרות שותקים, אבל אני לא יכול לשתוק. ואני גם לא מאמין בביטוי 'שינוי מבפנים'. אני חושב ששינוי מבפנים זה רק מה שהתולעים אומרות בגוף שלנו"

"התחלתי לחפש מכנה משותף בין התנהגויות שונות של מנהלים בארגונים וכך הגעתי לנושא הזה. וגיליתי שמלבד מאמר אחד משנת 2005 של שולמית אלמוג (על 'התנכלות תעסוקתית') בעצם לא נכתב על הנושא כמעט כלום, אין מסורת של עיסוק בתופעה, ואין גם ספרות".

את ההארה הגדולה קיבל ב-2010, במהלך טיסת לילה מארה"ב. "קראתי בעיתון אמריקאי על אישה שזכתה בתביעה נגד מעסיקו של בעלה, אשר התאבד עקב התעמרות ממושכת שעבר בעבודה.

דיכאון. אילוסטרציה (צילום: istockphoto/Overearth)

"בתיאור המקרה מכמיר הלב הזה מצאתי קווים משותפים למקרים שנחשפתי בהם כפסיכולוג וכמומחה ליחסי עבודה. ככל שהרביתי להרהר בכתבה ובדרך סיומו הטרגי של מקרה התעמרות קשה בעבודה, כך התברר לי שמדובר בתופעה שאינני מוכן שתוסר מסדר היום שלי. ומאז לא חדלתי לעסוק בה".

הוא הפך את חקר התופעה לעיסוקו המרכזי ולפני עשור גם הוציא את הספר הראשון בישראל שבוחן את התופעה במונחים מקצועיים. "התעמרות בעבודה" הוא לא רק תיעוד של עדויות משתפכות אלא מדריך אפקטיבי לעובדים שמחפשים אישור מקצועי למערכת יחסים עקומה בינם לבין הממונים עליהם, ומורה נבוכים לארגונים שצוללים במדרון המסוכן לעבר תרבות מתעמרת.

הספר מכיל שאלונים לעובדים, סוקר את המחקר העולמי, מאבחן מהי התעמרות וכיצד מזהים אותה, ומציג את המחקרים החלוציים בתחום בישראל, בעיקר בקרב רופאים, עובדים סוציאליים וסגל אקדמי. "כשהוצאתי את המהדורה הראשונה ב-2013 לא ידעו אפילו איך להגדיר את התופעה. נאלצתי לקרוא לה 'המגפה השקטה'. כי הממדים היו של מגפה מתפשטת, אבל היחס הכולל היה השתקה מוחלטת. הנושא היה בחיתוליו".

"כשהוצאתי את הספר ב-2013 לא ידעו אפילו איך להגדיר את התופעה. נאלצתי לקרוא לה 'המגפה השקטה'. כי הממדים היו של מגפה מתפשטת, אבל היחס הכולל היה השתקה מוחלטת. הנושא היה בחיתוליו"

בהרצאות הוא הגדיר באותם הימים את ההתנהלות הבריונית הזאת כ"התעללות פסיכולוגית בעובדים". אבל הקהל נרתע מהביטוי הקשה הזה. "ראיתי שהם זזים באי נוחות. למרות שהתעללות פסיכולוגית זה בדיוק זה. כי האמת כואבת. אנשים לא אוהבים לחשוב שבמקום העבודה שלהם מתרחשת התעללות. אז חיפשתי מונח נוח יותר, שישמע חמור אבל ייחודי. התחלתי להשתמש בהתעמרות. לפני כן לא היה מקובל להשתמש במונח הזה כלל".

כששואלים אותו מה הוא מקרה ההתעמרות הקשה ביותר שבו נתקל, הוא עונה בחיוך: "זה כמו 'בחירתה של סופי'. אבל באופן עקרוני המקרים הקשים נמדדים אצלי לפי התוצאות: משפחות שמתפרקות, אנשים שמנסים להתאבד.

בריאות הנפש. אילוסטרציה (צילום: istockphoto/Nadzeya_Dzivakova)

"היה לי מקרה של אקדמאי גדול בתחומו שעולם המדעים הפסיד בגיל 50 בגלל שהוא נאלץ להתרחק מתחומו כתוצאה מטראומת ההתעמרות, ובגלל שהמתעמר דאג לעשות לו שיימינג נוראי בכל המקומות, ולספר שהוא חולה נפש וירד מהפסים.

"או סטאז'ר רפואה מצטיין ומבריק שגם התנדב ב'רופאים לזכויות אדם' והיום הוא פועל יומי בתעשיית המזון כי ההתעמרות ריסקה אותו. הרבה מקרים כאלה של עובדים מצטיינים שההתעמרות דרסה והשליכה בצד הדרך".

מעניין שאתה טוען בספר שלך שהקורבן הקלאסי להתעמרות הוא דווקא עובד טוב, חרוץ, אכפתי. כזה שלוקח ללב ביקורת, שרוצה להצטיין. לאו דווקא העובד העצלן או הכושל.
"אכן, כיוון שהעובד הטוב מכיל מטבעו. הוא אינו מגיב בתוקפנות ומתקשה לשים גבולות למתעמר, אז קל יותר להיטפל אליו. זאת דינמיקה שקשורה למבנה האישיות של שני הצדדים. אפשר לנצל עובד טוב ומסור יותר בקלות, לשדר כלפיו אמפתיה מזויפת, להגיד לו את כל המילים הנכונות. העובד הטוב הוא אדם מצפוני עם מוסר גבוה שאכפת לו מהארגון, ומולו מתייצב אדם שחושב באופן קר, ללא ייסורי מצפון וללא גבולות. אז זה לא כוחות".

"העובד הטוב מכיל מטבעו. הוא אינו מגיב בתוקפנות ומתקשה לשים גבולות למתעמר, אז קל יותר להיטפל אליו. זאת דינמיקה שקשורה למבנה האישיות של שני הצדדים. אפשר לנצל עובד טוב ומסור יותר בקלות"

אתה קובע שאחד מכל שלושה עובדים בישראל יעבור התעמרות בעבודה לפחות פעם אחת בקריירה שלו. הרבה יגידו שזה נתון מופרז ממש.
"לא רק שזה לא נתון מופרז, למעשה הוא שמרני. המספרים האמיתיים בחלק מהמגזרים גבוהים יותר. כשהתחלתי לעסוק במחקר ההתעמרות, דיברתי על אחד מכל חמישה עובדים. וכבר אז אמרו לי 'אתה מגזים, מניעה אותך האג'נדה'.

"אחר כך עברתי בהדרגה לאחד מכל ארבעה. כיום מדברים בעולם המערבי כולו על אחד משלושה. אבל אם תסתכל על המחקר שביצעתי בקרב עובדים סוציאלים שבו היו למעלה מ-600 נבדקים, תגלה מספרים גבוהים אף יותר".

מחאת העובדים הסוציאליים בכיכר הבימה בתל אביב, ב-6 ביולי 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אתה מציין בספר שבעולמות הרפואה, האקדמיה והעבודה הסוציאלית ההתעמרות רווחת יותר מבמקצועות אחרים. והשאלה היא מדוע דווקא בתחומים שדורשים עצמאות, אינטיליגנציה, הכשרה וכו' ההתעמרות פורחת יותר נגיד מאשר במפעל שמייצר גרביים?
"הסיבה הראשונה היא הצורך להפעיל מניפולציה בהתעמרות דווקא במקצועות חופשיים. כשיש לך עובד שהוא סדרן סחורה בסופר, ההתעמרות די פשוטה, פשוט דורכים עליו. הבוס לא צריך להפעיל אסטרטגיה גדולה כדי למרר את חייו של פועל מן השורה שעובד בעבודה פיזית, הוא פשוט מתייחס אליו כאל מקק.

"לעומת זאת, במקצועות שדורשים יכולת חשיבה, עצמאות מחשבתית או אומץ לב – שם כבר צריך להפעיל מניפולציות. שם אנחנו רואים התעמרות אסטרטגית.

"כאשר עובדת סוציאלית כותבת דוח על מטופל והמדריכה שלה מתחילה להיטפל לזוטות ולשטויות או מציעה לה בנימוס לרכך את הדוח, אז היא מנצלת את העמימות הגלומה בתפקיד כדי להשיג יותר שליטה בעובדת. לכן במוסדות חינוך ובמוסדות רפואה יש יותר התעמרות, כי התפקידים האלה הם עמומים יותר – המשימות הן מורכבות, והשיפוט הוא ערכי.

"כשעובדת סוציאלית כותבת דוח על מטופל והמדריכה שלה מתחילה להיטפל לזוטות ולשטויות או מציעה לה בנימוס לרכך את הדוח, אז היא מנצלת את העמימות הגלומה בתפקיד כדי להשיג יותר שליטה בעובדת"

"אם רופא בכיר מאשים בקול רם מתמחה שהוא 'רוצח', והמטופלים מסביב שומעים זאת, ההשפעה הפסיכולוגית על אותו מתמחה היא איומה, גם כלפי תדמיתו העצמית וגם כלפי הקולגות שלו. המניפולציה חשובה, היא כמו קורי עכביש שעוטפים אותך לאט לאט ועד שאתה מבין שנלכדת זה מאוחר מדי.

"גם במוסדות החינוך – תופעת ההתעמרות בעבודה פורחת. מישהו כתב פעם במחקר שהאוניברסיטאות הן מעין 'צלחת הפטרי של ההתעמרות'. למה? כי קודם כל ניהול אינו פרופסיה באוניברסיטאות, אתה ממונה לדיקן לא בהכרח בגלל יכולות הניהול שלך, אלא בגלל מעמדך האקדמי. ויש אגו, מערכות יחסים ממושכות לאורך שנים, ותחרות מאוד גדולה. כנ"ל בעולם הרפואה: היררכיה רבה, טוטאליות, עצימות גבוהה".

אנשי רפואה. אילוסטרציה (צילום: iStock)

אז בוא נוסיף את עולם התקשורת שמפרנס לא מעט תחקירים בשנה האחרונה. התקשורת מתחילה להכיר בנגע ההתעמרות שהיה ידוע שנים, אבל הושתק.
"בהחלט, גם על עיתונאים צריך להפעיל מניפולציות משמעותיות כדי להתעמר בהם. על עיתונאי לא מספיק סתם לצרוח. צריך פרקטיקות מתוחכמות יותר: תיזוז, גחמות, פגיעה בבטחון עצמי, קטנוניות, הדרה, צנזורה וכיו"ב. במובן זה התקשורת שייכת לקבוצת המקצועות שמנית קודם לכן".

חליפה והתנהגות פסיכופטית

מאירי מפריד בין התעמרות הנובעת משגיאות בניהול או תרבות ארגונית קלוקלת, לבין התעמרות שנובעת מתכונות פסיכופתית של מנהל. הראשונה ניתנת לשליטה ותיקון, השנייה הרבה פחות. הראשונה גם קלה יותר לאיבחון.

"המתעמרים הפסיכופתים מערימים על כולם. קשה מאוד לשים לב שהם כאלה. המתעמר שזיהיתי בחברת התקשורת בה עבדתי נראה כמו מיליון דולר. באיזור תעשיה מצ'וקמק הוא תמיד הסתובב בחליפת שלושה חלקים. היו לו נעליים מצוחצחות והוא דיבר בשפה גבוהה על צדק, שוויון ואחווה. הוא היה אינטלקטואל משכיל, אבל אדם זוועתי".

אתה מאפיין במחקר שלך סוגים שונים של התנהגות פסיכופתית בהקשרים של עולם העבודה – נרקיסיזם, סוציופתיה, פראנויה והתנהגות היסטריונית (נטייה למצבי רוח קיצוניים וצורך כפייתי בתשומת לב). ואתה גם מבהיר שהתעמרות פסיכופטית אינה נדירה כלל וכלל.
"מחקרים בארה"ב הראו שכמות הפסיכופתים, סוציופתים, פרנואידים, היסטריונים ודומיהם מהווים בסביבות 2% מהאוכלוסיה כולה. אבל כמות הפסיכופתים בין מנהלים בכירים ברמות בכירות הוא מעל 10%, ולפעמים אפילו 15%. אין מחקר שמדבר על פחות מ-10% של פסיכופתיה בקרב עמדות בכירות של ניהול".

"מחקרים בארה"ב הראו שכמות הפסיכופתים, סוציופתים, פרנואידים, היסטריונים ודומיהם מהווים בסביבות 2% מהאוכלוסיה כולה. אבל כמות הפסיכופתים בין מנהלים בכירים ברמות בכירות הוא מעל 10%"

10% אחוז מהמנהלים הבכירים יש להם מרכיב סוציופתי או פסיכופתי באישיותם?
"בהחלט. והמבחן מבוסס על הפרעה אישיותית סוציופתית בעזרת מדריך המחלות הבינלאומי. עכשיו, יש בחברה האנושית פסיכופתים 'שאינם מסתגלים', ואלה יושבים בכלא או מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. הבעיה שלנו כאן היא עם מה שאנחנו קוראים 'פסיכופטים מסתגלים'. אלה יכולים להגיע לעמדות בכירות מאוד של ניהול, ואפילו לנשיאות ארה"ב או רוסיה או קוריאה הצפונית.

שליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און בכינוס מפלגתי בפיונגיאנג, 15.6.2021 (צילום: Korean Central News Agency/Korea News Service via AP)

"מתעמרים אלה לא מודעים לנזק שהם עושים. הם כהי חושים לעובדה שאדם סובל בגללם. לא אכפת להם שמישהו חווה טראומה או מקבל פריחה בגוף, או צריך ללכת לפסיכולוג. לא מזיז להם שמשפחתו של אדם מתפרקת כי הוא חווה התעמרות. הם אדישים לגמרי. ובחלק שולי של המקרים הפתולוגיים, אפשר אפילו לראות הנאה סדיסטית מהסבל שהם גורמים".

ולמרות שהם גורמים צער וסבל, יש סביבם הילה. מעריצים אותם. רוצים להידמות להם.
"ודאי. יש אלמנט של הזדהות עם מי שכוחני ודורסני, קודם כל כי הרבה פעמים הוא גם מצליחן. במקומות עבודה רואים נטייה להתאהב במתעמר. זה קצת תסמונת שטוקהולם של הזדהות עם התוקפן, וקצת מחשבה מיושנת שכדי להצליח צריך להיות אדם רע".

"במקומות עבודה רואים נטייה להתאהב במתעמר. זה קצת תסמונת שטוקהולם של הזדהות עם התוקפן, וקצת מחשבה מיושנת שכדי להצליח צריך להיות אדם רע"

אם אנחנו מדברים על אנשים שמשהו כה פגום במבנה האישיות שלהם, המסקנה שלי היא פסימית. שאין לנו הרבה מה לעשות במקרה כזה.
"הו, יש לנו המון לעשות. קודם כל ארגונים צריכים להתחיל לעשות כבר בתהליך המיון. אני מסביר לארגונים שצריך לבדוק לא רק מה המועמד לתפקיד ניהולי יודע, אלא מיהו המועמד. הדרך הכי טובה לנבא התנהגות של אדם היא להסתכל על התנהגותו השכיחה בעבר.

"אם אתה מגייס מנהל – תרים כמה טלפונים, תבדוק כיצד התנהג בתפקידים אחרים, מה הממונים הקודמים שלו אומרים עליו, בדוק ברשתות החברתיות. אנחנו ארץ קטנה וזה קל מאוד. גם כאשר מקדמים אדם לתפקיד ניהולי – יש לבדוק האם התפקיד מתאים לו. אפשר למנוע את המקרה הקלאסי של מינוי רופא מעולה לתפקיד מנהל מחלקה גרוע. זה לא בשמיים. וצריך להכשיר אנשים לניהול גם במיומנויות רכות".

תגדיר מיומנויות רכות.
"תיקצוב ותיכנון הן מיומנויות קשות. מיומנות רכות של ניהול הן אינטיליגנציה רגשית, היכולת להבין את הרגשות שלך והרגשות של האחר, היכולת להבין סיטואציות חברתיות, היכולת לתקשר, להפגין אמפתיה אמיתית כלפי עובד, לנהל משא ומתן הוגן או להעביר ביקורת מידתית.

מתח במקום העבודה. אילוסטרציה (צילום: invincible_bulldog/iStock)

"אריסטו אמר שצריך 'לכעוס במידה הנכונה, בזמן הנכון, על האדם הנכון'. את זה קל להגיד, אבל קשה יותר ליישם. אבל אפשר להתחיל ללמד מיומנויות רכות כבר מהגן, כמו שעושים בנורווגיה, למשל. כך אתה תקטין את הנזקים העתידיים".

איך באמת המצב בישראל לעומת מדינות אחרות?
"המצב בישראל דומה למצב בארה"ב, למשל. בסוף מדובר במגפה עולמית. נכון להיום המדינות הפחות מוכות התעמרות הן מדינות סקנדינביה, גם בגלל חינוך מגן הילדים וגם בגלל שהן יותר סוציאליסטיות. שם מנכ"ל לא מרוויח פי-1,500 מהעובד הממוצע. יש איזה הצנע לכת אמיתי, אז שם יש פחות התעמרות".

כלומר יש קורלציה בין מדינת הרווחה לבין סביבת עבודה בטוחה ונעימה?
"הקישור שאני עושה הוא בין איכות הניהול לבין מידת נפיצות ונפוצות תופעת ההתעמרות. ככל שהניהול הוא ישן יותר – כוחני, בלי שקיפות ועם ממשל תאגידי לקוי – כך תהיה יותר התעמרות. ככל שהממשל התאגידי יותר נכון ואיכותי, תהיה פחות התעמרות.

"ככל שהניהול הוא ישן יותר – כוחני, בלי שקיפות ועם ממשל תאגידי לקוי – כך תהיה יותר התעמרות. ככל שהממשל התאגידי יותר נכון ואיכותי, תהיה פחות התעמרות"

"ולכן במדינות מתקדמות ובארגונים מתקדמים שבהם העובד מוצב במרכז ולא רק כהצהרה על הקיר, תהיה פחות התעמרות ואם תהיה התעמרות היא תטופל יותר מהר ונכון".

אבל אנחנו רואים גם התעמרות בהייטק. שם העובד מרוויח יפה, אבל אין לו חיים פרטיים. הוא הופך עבד הלכוד בכלוב של זהב.
"זה נכון, יש מקרים של התעמרות בעולם ההייטק, וחלקם אפילו קשים מאוד, אך יחד עם זאת הם מועטים יותר. קודם כל באופן כללי על פי רוב הניהול בעולם ההייטק הוא נאור ומתקדם יותר, בוודאי יותר מאשר בצה"ל, במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמוסדות החינוך והבריאות.

פסיכופטיה. אילוסטרציה (צילום: iStock)

"וגם, בסוף בהייטק יש אופציות אחרות. בדרך כלל ניתן לעבור יותר בקלות למקום אחר או להחליף את כלוב הזהב בכלוב מפלטינה. עובד שסובל מהתעמרות בחברת החשמל או ברכבת ישראל לא ממש יכול לקום ולעזוב בקלות לחברה המתחרה".

להפוך את המוח של העובד לפירה

אלמנט התעתוע בנפגע ההתעמרות הוא חשוב ומרכזי. התחקירים והמחקרים גם יחד מראים שפעמים רבות העובד אינו יודע באיזה בוס יפגוש בכל יום נתון – הרך או המאיים – והציפיות או החרדות הופכים אותו חלש ותלותי יותר בתקוותו (הנכזבת לרוב) ליחס הולם ואמפתי. הוא במצב מתמיד של חוסר ודאות, נתון לשלטון הגחמות ומצבי הרוח הקיצוניים של הממונה עליו.

כך, למשל, תיארה זאת אחת העיתונאיות שהתראיינה לתחקיר זמן ישראל על ליסה פרץ, לשעבר עורכת מוסף "גלריה" ב"הארץ", אשר התעמרה במשך שנים בעובדיה ולבסוף פוטרה:

"אם היא מגיעה עם מצב רוח, היא מתחילה להשתגע על כולם. מחפשת קורבן, מתחילה לצעוק, צרחות איומות ממש. אני אפילו לא זוכרת את התוכן. הוא חסר משמעות. זה פרץ של צרחות מחרידות עד שהיא מסיימת ואז זהו. עוזבת את החלל הפתוח. וכולם מסתכלים מסביב זה על זה בתימהון, בתחושה של מה קרה פה הרגע. ואחר כך ממשיכים לעבוד.

"ולפעמים היא הייתה נרגעת והופכת חביבה אליך מאוד. נחמדה, סימפטית, וזה הכי נורא. זה הכי נורא. כי אתה מפתח תקוות שאולי היא מחבבת אותך, וממש מקווה שכך זה יימשך. שאולי משהו השתנה עכשיו ואני לא אחטוף יותר. כמובן, זה לא מחזיק הרבה זמן".

מאירי מכיר היטב את הסינדרום הזה. "מדובר בקטע מניפולטיבי ומתעתע של מתעמרים שהם דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. הם משנים את גישתם לזולת באותה מהירות כמו חתול שלרגע מגרגר ומתפנק ואז לפתע מחדיר את ציפורניו אל תוך הבשר ושורט אותך".

ליסה פרץ בתוכנית "סוכן תרבות", מאי 2020 (צילום: צילום מסך, כאן 11)

עד כמה מטרת ההתעמרות היא לחרפן את העובד? שהוא לא יבדיל בין טוב ורע, או בין ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית?
"לכולנו יש כושר אדיר ברמייה עצמית. אנחנו יודעים לשנן בראשנו משפטים שקריים: 'זה לא הוא, זה אני'; 'אם כולם אומרים לי שאני לא בסדר, אז כנראה שאני לא בסדר'; 'אם בחרו בו להיות מנהל אז כנראה שהוא יודע טוב יותר' וכן הלאה.

"אבל ערעור והשפלת העובד בדרך כלל אינם המטרה הסופית, אלא הרחקתו מהארגון. המחקר מראה כיצד אחרי שמנהל מתעמר נפטר מעובד, הוא מוצא קורבן חדש די מהר, בממוצע אחרי שישה שבועות. כי הוא פשוט לא יכול בלי מישהו להתעלק עליו. מדובר בצורך פנימי ונפשי".

"ערעור והשפלת העובד בדרך כלל אינם המטרה הסופית, אלא הרחקתו מהארגון. המחקר מראה כיצד אחרי שמנהל מתעמר נפטר מעובד, הוא מוצא קורבן חדש די מהר, בממוצע אחרי שישה שבועות"

וזה מוביל אותנו למונח המאוד אופנתי 'גזלייטינג' – מה שאתה מכנה בספרך "עמעום הדעת".
"אם צריך לתת דימוי ציורי לעימעום הדעת, הייתי אומר שזה כאילו לוקחים את המוח שלך והופכים אותו לפירה. הרעיון הוא לגרום לך לאבד אמון בעצמך, כל פעם קצת.

"למשל, אם העובד נכנס בבוקר למחשב שלו והקובץ שהכין נעלם או שיש בו שינויים, וכאשר הוא שואל מה קרה אומרים לו 'אתה עשית את השינויים', למרות שמישהו אחר ביצע אותם. או שמאשימים אותו שלא עדכן על פעולה שדווקא כן עדכן עליה. או שהבוס מעיר לו 'אמרתי לך שהישיבה בשלוש, למה באת בארבע?'

"וכך, באמצעות מתן הוראות סותרות ומבלבלות, העובד מאבד אט אט את בטחונו. הרבה פעמים העובד יודע בתוכו שהוא צודק, אבל אין לו הוכחה לכך. אז שפיותו, תפיסת המציאות שלו וכתוצאה מכך גם יכולתו לקבל החלטות שקולות – נפגעים.

מניפולציה וגזלייטינג. אילוסטרציה (צילום: iStock)

"הגזלייטינג כולל תמיד אלמנט מניפולטיבי מצד התוקפן, כי הוא דורש יצירתיות ומחשבה. וכשזה קורה במקום העבודה, כלומר בזירה של לחץ קבוצתי – המצב קשה יותר. יש ניסוי במסגרתו מציירים שלושה חיצים ושואלים קבוצה של אנשים איזה חץ הוא ארוך יותר. ולמרות שאתה יודע איזה חץ ארוך, מתברר שאם שלושה אנשים לפניך יגידו אחרת, גם אתה תחשוב כמוהם".

עד כמה גזלייטינג שכיח במסגרת התעמרות בעבודה?
"ברמות הגבוהות של התעמרות הוא כמעט חלק מהפק"ל. כמעט תמיד יופיע היבט של עמעום הדעת".

הממצאים שאתה מביא בחלוקה המגדרית של התופעה יכולים להפתיע. אתה מוצא שמספר המנהלות המתעמרות גדול, ושמספרן גבוה מחלקן היחסי באוכלוסיית המנהלים הבכירים. הציפיה הטבעית הייתה שניהול נשי דווקא יביא תרבות ארגונית אחרת, נאורה יותר.
"נכון. הנתונים מראים שכ-60% מהמתעמרים בישראל הם גברים וכ-40% נשים, למרות שהיחס בין גברים לנשים בעמדות ניהול הוא 1:7 לטובת הגברים. גברים מתעמרים גם בנשים וגם בגברים, אבל מעט יותר בגברים. נשים לעומת זאת מתעמרות יותר מפי-2 בנשים מאשר בגברים.

"הנתונים מראים שכ-60% מהמתעמרים בישראל הם גברים וכ-40% נשים. גברים מתעמרים גם בנשים וגם בגברים, אבל מעט יותר בגברים. נשים לעומת זאת מתעמרות יותר מפי-2 בנשים מאשר בגברים"

"אני מסכים שמספרן הגבוה של נשים מתעמרות יכול להפתיע, והניחוש המושכל שלי למספר הגבוה של מנהלות מתעמרות הוא שיש נשים אשר מאמצות לעצמן שיטות ניהול לא ראויות הנחשבות 'גבריות' מתוך הנחה שרק בעזרתן הן יכולות לפלס דרך בעולם ניהולי.

"במילים אחרות, יש נשים מנהלות אשר אומרות לעצמן 'כדי להצליח בעולם הזה אני אחקה את הדפוס הגרוע של הגברים', במקום לאמץ שיטות ניהול מתקדמות יותר ולשנות את התרבות הניהולית הגרועה של חלק מהגברים".

אן התוואי ומריל סטריפ בסרט "השטן לובשת פראדה", העוסק בעורכת מתעמרת (צילום: 20th Century Fox)

אתה רואה הבדלים בין סגנון מתעמר של גבר לבין זה של מתעמרת אישה?
"נשים יותר חכמות מגברים ולכן לעיתים יודעות לבצע התעמרות בצורה יותר מניפולטיבית. גברים עושים את זה בפחות חן, באופן כוחני ובוטה יותר. וככל שהמניפולציה יותר עמוקה ומורכבת, כך קשה יותר להשתחרר ממנה".

אם אנחנו נמצאים בפיתחו של עידן המי-טו של ההתעמרות, עם הצעת חוק שאולי תעבור ועיסוק נרחב של התקשורת בנושא – צריך להיות מוכנים גם לניצול לרעה שיבוא. הטענות על התעמרות יכולות להפוך לכלי נשק של עובדים שפוטרו, וגם לאמצעי נקמה שקרי נגד מנהלים ומנהלות.
"אני מסכים לחלוטין, ואני גם מסכים שלא כל מנהל שמרים את הקול הוא מנהל מתעמר. אני חושב שמקום עבודה אינו קייטנה. יש לו דרישות, מטלות, הנחיות, אחריות, תקציב שצריך לעמוד בו וכו'. אבל יש הבדל עצום בין ניהול דורשני לניהול דורסני. ויש הרבה ניואנסים כאן. למשל, מנהל שדורש מעצמו ולא רק מאחרים, או מנהל שדורש עם נימוק ועם קונטקסט מול כזה שסתם שולח למשימות סרק מזלזלות.

"לא כל מנהל שמרים את הקול הוא מנהל מתעמר. אני חושב שמקום עבודה אינו קייטנה. יש לו דרישות, מטלות, הנחיות, אחריות, תקציב שצריך לעמוד בו וכו'. אבל יש הבדל עצום בין ניהול דורשני לניהול דורסני"

"אנחנו יודעים על בין 2% ל-3% של תלונות שווא על התעמרות, נתון דומה למספר תלונות השווא במקרה של הטרדה מינית. אבל הבעיה בהתעמרות שבניגוד להטרדה מינית עדיין אין חוק, אז הפסיקה עדיין פתוחה יותר לפרשנות. ברגע שיהיה חוק ותקנות, הם יכולים לעשות סדר בדברים. נכון להיום, החקיקה והפסיקה מדדות אחרי המציאות".

אתה לא חושש שחקיקה תאפשר לכל עובד שפוטר לטעון "התעמרו בי"?
"כבר היום בהרבה מאוד תביעות פיטורים מכניסים טענות התעמרות בשיטת מצליח. זה שגוי מוסרית ופוגע בקייס של התעמרות. למשל ראינו במקרה של שירה רבן (שהפסידה בתביעת ההתעמרות נגד שרה נתניהו, א"ה) שהיא עבדה בסך הכל 21 יום, שמתוכם עשרה ימים המעבידה שלה כלל לא היתה באזור.

"גם ראינו שהיא הגזימה בתיאורי מקום העבודה הנוראי כבר מההתחלה. הנטייה להפריז קיימת, אבל כמות תלונות השווא תפחת, כי הכלים לבדוק התעמרות ישתכללו גם הם".

שרה נתניהו בבית המשפט בתביעה שהוגשה נגדה על התעמרות על ידי שירה רבן, 23 בדצמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

התוצאה יכולה להיות מנהלים מפוחדים – כאלה שלא יעזו להגיד כלום לעובדים מפחד שיאשימו אותם בהתעמרות.
"את המנהלים המפוחדים צריך יהיה להכשיר לעולם פתוח, לא לעולם מפחיד. המטרה שלי היא שכמו שהחוק להטרדה מינית שינה לטובה את השיח במקומות העבודה, כך גם השיח המקצועי יושפע לטובה מהחקיקה נגד התעמרות. אתה רוצה לפטר מישהו? תעשה את מה שצריך. תזמין אותו, תסביר לו.

"המשפט שאני שומע לפעמים במקומות עבודה הוא 'אנחנו לא מפטרים אנשים, אלא גורמים לאנשים להתפטר'. המשפט הזה מזעזע אותי. כי ברור שאתה 'גורם לעובד להתפטר' על ידי התעמרות. ומדהים אותי לשמוע מנהלים שאומרים זאת בגאווה!

"המשפט שאני שומע לפעמים הוא 'אנחנו לא מפטרים אנשים, אלא גורמים לאנשים להתפטר'. זה מזעזע אותי. כי ברור שאתה 'גורם לעובד להתפטר' על ידי התעמרות"

"תראה כמה אנחנו חכמים: במקום לקרוא לעובד ולעשות לו שימוע כמו שצריך, אנחנו ממררים את חייו עד שהוא מבקש נפשו למות ולברוח. זאת בושה וחרפה ואת התרבות הזאת אני רוצה לשנות מהיסוד".