אחרי צעידה של כמה דקות אני מבין מה באמת הופך את החוויה לבלתי נסבלת: הפער. המרחק הבלתי נתפס בין הנוף הטוסקני המושלם שבתוכו אנחנו הולכים – האדמה שמכוסה בירוק באדיבות גשמי הברכה שירדו כאן, עצי הזית שנטועים במרחב, קו הרכס של הגבעות ששורטט בכישרון רב – לבין הריח.

זה סירחון מהסוג שאי אפשר לחמוק ממנו, שהגוף מגיב אליו כאילו בלע דג מקולקל, שדבק גם בבגדים ולא מרפה. הצחנה הזו עולה מה"נחל" שמפכפך למרגלותינו. מרחוק אפשר בקלות לטעות בו ולחשוב שמדובר בפלג תמים שמתפתל בעמק. לא חסרים בישראל נחלים מזוהמים, אבל כאן הנחל הוא הזיהום עצמו.

נא להכיר: הביוב של ההתנחלות עפרה, הישר מבתי 3,000 התושבים, שבימים אלה מציין 47 שנה לזרימתו החופשית בשטח.

אנחנו נמצאים במרחק של מספר קילומטרים מעפרה. ה"נחל" זורם בעוז, והביוב נספג לאיטו באדמה ומחלחל לאקוויפר שמהווה את מאגר מי השתייה של ישראל. על שפת הנחל ניצב מבנה מגודר ודומם שהיה אמור להיות הפתרון: מט"ש (מתקן טיהור שפכים) עפרה.

"נחל" הביוב ליד ההתנחלות עפרה (צילום: אביב לביא)

החדשות הטריות: 13 שנים אחרי שנבנה, ובתום יותר מעשור של התכתשויות משפטיות ובירוקרטיות, בימים אלה המדינה מוציאה מכרז להפעלתו, שאמורה להביא קץ לאחד המפגעים הסביבתיים והתברואתיים הקשים ממזרח לקו הירוק.

מדובר בפלונטר סבוך שמנקז לתוכו את כל הרע בסכסוך הישראלי-פלסטיני וממחיש את ההרס שהוא גורם לסביבה ולארץ ששני הצדדים נלחמים עליה. אם תשאלו את תומכי מפעל ההתנחלויות, המפגע הזה הוא תוצאה ישירה של התעקשות והתייפייפות של שמאלנים וארגוני זכויות אדם בנוסח "יש דין"; מנקודת המבט של הצד השני, מה שמסריח כאן זה בעצם הכיבוש.

מבחינת המתנחלים, המפגע הזה הוא תוצאה ישירה של התעקשות והתייפייפות של שמאלנים וארגוני זכויות אדם בנוסח "יש דין"; מנקודת המבט של הצד השני, מה שמסריח כאן זה בעצם הכיבוש

עפרה הוקמה ב-1975. כמו התנחלויות רבות, גם לה לא היה חיבור מסודר לצנרת ביוב מודרנית. ב-2008 החליטה המועצה האזורית בנימין שהגיע הזמן לפתור את הבעיה ובנתה מתקן טיהור שפכים בסיוע תקציבים מהממשלה.

אלא שעד מהרה התברר שיש עם הפרויקט הזה כמה בעיות: הוא הוקם מחוץ לגבולותיה של המועצה האזורית; על קרקע פרטית של פלסטינים; ובלי לעבור את ההליכים המקובלים של אישור במוסדות התכנון וכל כאב הראש הזה שבקיצור קוראים לו "מנהל תקין".

הכניסה למט"ש עפרה הסגור (צילום: אביב לביא)

או במילותיו של עו"ד מיכאל ספרד מ"יש דין": "פשוט באו לשטח פרטי, שתי חלקות שרשומות בטאבו על שם שני פלסטינים, ובנו עליו מתקן בשביל ישראלים. ראש המועצה הוציא לקבלנים היתרי בנייה שקריים על בסיס אישורים שלא היו לו".

ב-2011 עתרו בעלי הקרקעות לבג"ץ באמצעות עו"ד ספרד ו"יש דין". בתשובתה לעתירה, הודתה הפרקליטות ברוב הטענות אבל הציעה פשרה – להפוך את המט"ש למתקן אזורי שישרת גם את השכנים הפלסטינים.

"למרות העובדה שהבנייה אכן נעשתה שלא על פי דין ועל קרקע פרטית, ולמרות הפגמים שנפלו", נכתב בתשובת הפרקליטות, "בעקבות הכספים הרבים שהושקעו בבניית המכון, הרי שאין ברירה אלא להשאיר אותו ולהסב אותו למכון אזורי שישרת גם את היישובים הפלסטינים הסמוכים".

השופטים קיבלו את העתירה וגם את הצעת הפשרה של הפרקליטות.

"זה היה ישראבלוף", אומר ספרד. "מצד אחד אסרו להפעיל את המתקן, מצד שני לא הורו להרוס אותו. לקחת אדמות מפלסטינים לטובת מתנחלים זה דבר שלא עובר את בית המשפט, מצד שני מותר להפקיע קרקעות לצרכי ציבור, אז לכאורה מצאו פתרון – נחבר למט"ש גם את הציבור הפלסטיני".

"לקחת אדמות מפלסטינים לטובת מתנחלים זה דבר שלא עובר את בית המשפט, מצד שני מותר להפקיע קרקעות לצרכי ציבור, אז לכאורה מצאו פתרון – נחבר למט"ש גם את הציבור הפלסטיני"

עו"ד מיכאל ספרד (צילום: ינאי יחיאל)

הכפרים הפלסטינים שבהם מדובר הם סילוואד, עין יברוד, יברוד וביתין. ביחד מונה האוכלוסייה שלהם כ-15,000 נפש, שגם הביוב שלהם מרווה את אדמת הארץ ומחלחל למי התהום.

לפי אנשי "ירוק עכשיו", עמותה שנאבקת נגד מפגעי סביבה בשטחים, בהיעדר חיבור מסודר לצנרת ביוב, התושבים מזמינים ביוביות ששואבות את השפכים מבתיהם ומרוקנות אותם בוואדיות, בשדות ובכל פינה בסביבה. "אפשר לראות פרות ובעלי חיים ששותים את הביוב הזה", אומר חנן גרינוולד, מנכ"ל "ירוק עכשיו". "יש רועים שלא מבינים למה פתאום הפרות שלהם חולות ומתות".

המצב גרוע, אבל עבור הפלסטינים יש כנראה דבר אחד גרוע אפילו יותר: לשתף פעולה עם הישראלים. מבחינתם, התחברות לתשתית  ועוד על אדמה פלסטינית פרטית, פירושה מתן לגיטימציה והכשרה של שרץ הכיבוש. "זה טאבו מוחלט עבורם", אומר עו"ד ספרד, "כשניהלתי את התיק התרשמתי שאין שום סיכוי שהם ייתנו לזה לקרות".

המצב גרוע, אבל עבור הפלסטינים יש כנראה דבר אחד גרוע אפילו יותר: לשתף פעולה עם הישראלים. מבחינתם, התחברות לתשתית שנבנתה על ידי ישראל על אדמה פלסטינית פירושה הכשרה של שרץ הכיבוש

שופטי בג"ץ, כאמור, קיבלו את הפשרה המפא"יניקית לפיה המט"ש יופעל עבור בני שני העמים, ושלחו את המדינה לבצע הפקעה "מסודרת" של הקרקעות ולאשר – בדיעבד, כמובן – את תוכניות הבנייה. מהלכי ההפקעה וההסדרה התכנונית ארכו כמעט עשור, והושלמו ב-2019.

לכאורה הוכשרה הקרקע, תרתי משמע, להפעלת המתקן ולהפסקת המחזה המבחיל של זרימת הביוב. אבל דבר לא קרה. בשטח לא נראו סימנים לכך שהעסק זז – בין אם בגלל חשש פוליטי לייצר חיכוך עם הצד הפלסטיני, או סתם בשל עיכובים בירוקרטיים מהסוג שישראל בכלל והמנהל האזרחי בפרט מצטיינים בהם.

מבט אווירי על המתקן לטיהור שפכים שנבנה ליד עפרה ועומד ללא פעולה (צילום: "ירוק עכשיו")

בשלב הזה, כשמיליוני קוב של ביוב ממשיכים לזרום ולזהם באין מפריע, פקעה סבלנותם של אנשי "ירוק עכשיו", ובתחילת 2021 הם עתרו לבג"ץ בדרישה שיורה למדינה להפעיל את המט"ש.

רגע של אירוניה קלה: לעתירה הצטרפה גם החברה להגנת הטבע, הארגון הסביבתי הארצי היחיד שפועל גם בשטחים (ואף מפעיל בית ספר שדה בעפרה). בין הפרקליטים שהגישו את העתירה בשם החברה להגנת הטבע הייתה גם עו"ד נעה יאיון, שכיום משמשת כיועצת של השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג – שהיא בין הנתבעים והמשיבים לעתירה בשם המדינה.

הדיון בבג"ץ היה רצוף רגעים מביכים עבור נציגי הפרקליטות. השופט נועם סולברג אמר ש"זה מקרה שפשוט לא מתקבל על הדעת", ואילו השופטת יעל וילנר התייחסה בציניות לדברים שכתבה המדינה בתשובתה, לפיהם "המשיבים פעלו באופן רציף כדי לקדם בדחיפות את הפעלת המט"ש", ותהתה איך ייתכן שפעולה רציפה נמשכת עשור ולא מניבה שום תוצאות.

השופטת וילנר התייחסה בציניות לדברים שהשיבה המדינה, לפיהם "המשיבים פעלו באופן רציף כדי לקדם בדחיפות את הפעלת המט"ש", ותהתה איך ייתכן שפעולה רציפה נמשכת עשור ולא מניבה שום תוצאות

השופטים ביקשו מבאי כוח המדינה להתחייב כי בתוך שלושה חודשים יושלם המכרז להפעלת המט"ש, ומשאלה סירבו להתחייב על לוח זמנים אמר השופט עופר גרוסקופף: "זה תיק מוזר ביותר, אפילו לוח זמנים אתם לא מוכנים לתת?"

מבט על ההתנחלות עפרה ב-2017 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

במהלך הדיונים בבית המשפט ביקשו אנשי "ירוק עכשיו" לפצל את ההליכים להפעלת המט"ש עבור עפרה לבין הפעלתו עבור הכפרים הפלסטיניים. "מרגע שייתנו אור ירוק לחבר את עפרה, אפשר להפעיל את המט"ש בתוך כמה שבועות", אומר חנן גרינוולד. "לצערנו קיבלנו תשובה שלילית, אבל בשורה התחתונה השופטים פשוט כפו על המדינה להוציא את המכרז לדרך".

"מרגע שייתנו אור ירוק לחבר את עפרה, אפשר להפעיל את המט"ש בתוך כמה שבועות. לצערנו קיבלנו תשובה שלילית, אבל בשורה התחתונה השופטים פשוט כפו על המדינה להוציא את המכרז לדרך"

ואכן השבוע, אחרי יותר מעשור של גרירת רגליים, נציג הפרקליטות הודיע לבית המשפט כי ועדת המכרזים של איו"ש אישרה את פרסום מסמכי המכרז. בפרוטוקול של הוועדה, אגב, המתקן נקרא פעם אחת "מט"ש עפרה", פעם אחרת "מט"ש עין יברוד (עפרה)", ובהזדמנות שלישית "מתקן טיהור שפכים אזורי סמוך ליישוב עפרה". המימון, אגב, יגיע מ"המנהל האזרחי בשיתוף גורמים נוספים".

אלא שבסיפור המפותל הזה, גם השורה התחתונה אינה ודאית. נניח שיהיה זוכה במכרז, והוא ייגש לעבודה. איך בדיוק הוא יחבר את הכפרים הפלסטינים בלי שיתוף פעולה מצדם?

"אי אפשר לכפות את זה עליהם", אומר ספרד, "המנהל האזרחי יכול להביא את הצינור עד פתח הכפר, אבל משם זה שטח B והחיבור כבר תלוי בהחלטה של הפלסטינים. אולי הם יבקשו מהמנהל האזרחי לבצע את החיבור לכאורה מבלי שהם משתפים פעולה באופן אקטיבי, אבל אני בספק אם אפשר לבנות על זה".

הכפר עין יברוד בגדה המערבית ב-2019 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

בינתיים, עד שיימצא זוכה במכרז, הביוב ממשיך לזרום בעוצמה, וזה כנראה הדבר החד-משמעי היחיד בפרשה העצובה הזו.

"זה תיק שהיו לי לגביו רגשות מעורבים", אומר עו"ד ספרד. "אתה רואה מה קורה עם הביוב שזורם לחלקות המעובדות. קיווינו שאם נעצור את המט"ש, יימצא לזה פתרון אחר. אבל מאז עברו עוד 11 שנים של זרימת שפכים שאף אחד לא נותן עליה את הדין.

"אתה רואה מה קורה עם הביוב שזורם לחלקות המעובדות. קיווינו שאם נעצור את המט"ש, יימצא לזה פתרון אחר. אבל מאז עברו עוד 11 שנים של זרימת שפכים שאף אחד לא נותן עליה את הדין"

"מצד אחד, אם בסוף יהיה מט"ש לעפרה זה עוד מקרה שבו המתנחלים מציבים עובדות בשטח ואחר כך מקבלים פרס; מצד שני, אני לא אהיה עצוב לראות את כל הביוב הזה מטופל סוף סוף".