מירב איילון זוכרת בבירור את ימי ילדותה בקיבוץ עין גדי בשנות ה־60 וה־70, כשהייתה צריכה לחצות את כביש 90 כדי לטבול בים המלח. הדרך לשם, היא זוכרת, לא הייתה ארוכה. "באותם ימים אפשר היה להגיע לים כמעט מכל מקום".

עתה, בזמן שהים הנמוך והמלוח ביותר בעולם הולך ומתכווץ לממדים הקטנים ביותר בהיסטוריה המתועדת – לקיבוץ עין גדי כבר אין גישה לאף חוף. כיום, כדי להגיע לים מעין גדי צריך לחצות כארבעה–חמישה קילומטרים של קרקע עם בולענים.

מגפת הקורונה והמים הנסוגים הביאו גם לסגירת ספא חמי עין גדי במרץ 2020. כבר אז היו המים במרחק נסיעה של כארבעה קילומטרים.

בניסיון להתמודד עם בעיית הבורות, הממשלה מפרסמת מזה כמה שנים מפות בולענים ושקיעות קרקע כדי להבטיח שכבישים ומבנים לא ימוקמו באזורים הנמצאים בסכנת קריסה. אולם, עד היום לא יושמה אף תוכנית רחבת היקף בנושא קו המים הנסוג, אף שהועלו רעיונות שונים לייצוב המפלס.

מירב איילון מקיבוץ עין גדי (צילום: באדיבות ענת ספנייר)

זיכיון הכרייה מעוגן בחוק כבר קרוב לשבעה עשורים, אבל בשנים הקרובות לממשלה תהיה סוף סוף הזדמנות לפתוח את החוזה ואולי לסייע בהאטת נסיגת המים

במקביל, מפעלי כריית המינרלים – ששואבים את מי הים אל בריכות האידוי באגן הדרומי – מחריפים את מצב ים המלח. זיכיון הכרייה מעוגן בחוק כבר קרוב לשבעה עשורים, אבל בשנים הקרובות לממשלה תהיה סוף סוף הזדמנות לפתוח את החוזה ואולי לסייע בהאטת נסיגת המים.

בינתיים, המשרד להגנת הסביבה קרא בחודש שעבר לקבוע רף תחתון למפלס המים שאסור לאפשר לרדת מתחתיו. מדובר באחת מתוך שורה ארוכה של המלצות המפורטות בטיוטת מסמך שפורסם להערות הציבור. לא ברור אם ההמלצה תזכה לאישור הממשלה. אבל גם אם כן, עדיין לא ידוע איך והאם ישראל יכולה לעצור את התכווצות האגם.

"אין תקווה לים המלח"

הסיבות לנסיגת ים המלח ידועות היטב: לא מגיעים אליו מספיק מי נחלים (לישראל אין נהרות קולחים). המים הוטו על ידי סוריה, ירדן וישראל לצרכים אנושיים. כמו כן, המים המלוחים נשאבים על ידי מפעלים מישראל וירדן להפקת אשלג, ברום ומגנזיום. המפעלים מחזירים רק כמחצית מכמות המים הנשאבת.

לא פשוט להתמודד עם הנושאים לעיל, ולישראל אין לפי שעה שום תוכנית מאושרת להעלאת מפלס הים. אולם, בעבר, מיזם "תעלת הימים" סיפק תקווה מסוימת למשך זמן מה.

מבט על מפעלי ים המלח, 2 בפברואר 2018 (צילום: יצחק הררי, פלאש 90)

במסגרת התוכנית היו אמורים להתפיל מים באזור עיר הנמל הירדנית עקבה ולהעביר אותם לערי הממלכה מוכת הבצורת, בעוד שאת שאריות התמלחת – כ־250 מיליון מטרים מעוקבים (מלמ"ק) בשנה – היו אמורים להזרים לים המלח ובכך לסייע למילויו.

במסגרת התוכנית היו אמורים להתפיל מים באזור העיר עקבה ולהעביר אותם לערי הממלכה מוכת הבצורת, בעוד שאת שאריות התמלחת היו אמורים להזרים לים המלח

אם התמהיל הזה של תמלחת ומי ים היה מצליח – מחקרים קודמים הזהירו כי כמות של יותר מ־400 מיליון מטר מעוקב בשנה עלולה להוביל להיווצרות גבס על פני הים – היו מוזרמים לים המלח 750 מלמ"ק בשנה.

לפי מסמך המדיניות, הזרמה שנתית של כ־750 מלמ"ק מים ממקורות שונים – בהם הים התיכון וים סוף – תייצב את ים המלח הגווע. עד שנות ה־30, כ־1,200 מלמ"ק בשנה זרמו לבקעת הירדן מהכינרת – שגם היא אגם כמו ים המלח – ומשם לים המלח.

אולם, בתחילת אותו עשור נבנה סכר בצד הדרומי של הכנירת, שהפך באותה תקופה למאגר המים המרכזי של אזור הגליל המתרחב. כיום, 10 מלמ"ק מים בלבד זורמים מהכינרת דרומה לנהר הירדן מדי שנה.

מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה גלית כהן (צילום: חיים צח, לע"מ)

"הפתרון הטוב ביותר יהיה להחיות את הזרימה בנהר הירדן", אומרת מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה גלית כהן. בתחילת השנה הבאה אמורה להסתיים בניית הצינור להובלת המים המותפלים מהים התיכון לכינרת, מה שיאפשר לשחרר יותר מים דרומה. אולם, אין עדיין תוכניות לפתיחת הסכרים כדי להציל את ים המלח.

מנקודת המבט של המדינה, מי הכינרת משמשים (בכמות הולכת ופוחתת) כמאגר המים של ישראל לשעת חירום. לדברי כהן, גם אחרים מעוניינים להשתמש במים האלה. "הירדנים אמרו לנו שאין להם מים בברזים ושהם לא יאפשרו למים האלה להגיע לים המלח, גם אם זה מה שישראל תחליט. לא שקיימת החלטה כזאת. זה היפותטי".

"הירדנים אמרו לנו שאין להם מים בברזים ושהם לא יאפשרו למים האלה להגיע לים המלח, גם אם זה מה שישראל תחליט. לא שקיימת החלטה כזאת. זה היפותטי"

טיוטת מסמך המדיניות של המשרד מציעה לשחרר 100 מלמ"ק של מים מתוקים מהכינרת לים המלח, אבל רק כחלק מהסכם עם ירדן והרשות הפלסטינית. "כל זה חייב להיעשות במסגרת הסכם אזורי", אומרת כהן.

בניית מתקני התפלה נוספים תהיה פתרון בעייתי. חוף הים התיכון של ישראל כבר עמוס בתחנות התפלה שעושות שימוש בכמויות אדירות של אנרגיית דלק מאובנים, מה שיוצר מלכוד 22 סביבתי.

שלט בטבריה המורה על גובה מפלס הכנירת (צילום: פלאש 90)

חמישה מתקני התפלה כבר פועלים, שניים נוספים נמצאים בשלבי תכנון, ומשרד האנרגיה עדיין לא החליט איך ישראל תמלא את חלקה בהסכם עם ירדן, שנחתם בתיווכה של איחוד האמירויות הערביות, לספק לממלכה מים מותפלים בתמורה לאספקת אנרגיה סולארית.

על פי מסמך הצהרת הכוונות, ישראל תעביר לירדן 200 מלמ"ק מים מותפלים בשנה, נוסף על ה־100 מלמ"ק שהיא כבר מזרימה לממלכה. כיום, התפוקה הכוללת של חמש תחנות ההתפלה היא 600 מלמ"ק בשנה.

השאיבה המסחרית של המים המלוחים – משני צדי הים – מחמירה את הבעיה. חברת האשלג הירדנית ומפעלי ים המלח – שנמצאים כיום בבעלות חברת ICL (כיל לשעבר) – שואבים כ־600 מלמ"ק מים בשנה ומחזירות, כאמור, רק חצי מהכמות לאחר האידוי והפקת המינרלים.

"צר לי לומר את זה, אבל אני לא רואה שום תקווה עבור ים המלח", אומר ד"ר קלייב ליפצ'ין, מנהל המרכז לניהול מים חוצה גבולות ממכון הערבה ללימודי הסביבה.

אילוסטרציה: מתקן התפלה בחדרה, 16 במאי 2010 (צילום: AP Photo,Ariel Schalit)

הים השוקע

גודל ים המלח כיום הוא כמחצית מגודלו ב־1976. מפלס המים, שעומד היום על 436 מטרים מתחת לגובה פני הים, יורד ב־1.1–1.2 מטרים מדי שנה. הנסיגה חושפת אדמה חרבה ושכבה של סלעי מלח.

מי הגשמים שיורדים מההרים ממיסים את סלעי המלח התת־קרקעיים וגורמים להיפערות של יותר מ־7,000 בולענים שנוצרים, כך נדמה, כמעט באופן שרירותי. הבולענים הראשונים זוהו בשנות ה־80, אבל היקף הבעיה הובן במלואו רק לאחרונה.

בעין גדי הבעיה זוהתה לראשונה ב־1998, כשאחת מעובדת הניקיון נפלה לבור שנפער בפתאומיות בשטח כפר הנופש של הקיבוץ. כמה ימים לאחר מכן, פועל נפל לתוך בקיע שנפער במטע תמרים סמוך. איש מהם לא נפגע אבל הן אתר והן מטע התמרים נסגרו באופן מיידי.

כיום יש רק שלושה חופי רחצה מוכרזים לאורך רצועת החוף של מה שנותר מים המלח, ושלושתם גובים דמי כניסה. כולם נמצאים בשטח הגדה המערבית אבל תחת שליטה ישראלית (כשליש מהחוף המערבי נמצא בשטח ישראל. כל החוף המזרחי שייך לירדן).

אנשים מתרחצים בגוף מים שהוא למעשה בריכת אידוי גדולה, 18 ביולי 2016 (צילום: גרשון אליסון, פלאש 90)

רוב המבקרים בים המלח לא באמת מגיעים לאגם עצמו. אזור החוף הפופולרי ביותר בצד הישראלי נמצא בעין בוקק, ששוכן לחופה של בריכת אידוי ענקית

רוב המבקרים בים המלח לא באמת מגיעים לאגם עצמו. אזור החוף הפופולרי ביותר בצד הישראלי נמצא בעין בוקק. מדובר במתחם מלונות נופש שמקיף רצועת חוף שנראית כמו שייכת לאגם. למעשה, עין בוקק שוכן לחופה של בריכת אידוי ענקית – בשטח של 80 קמ"ר – הממוקמת באזור שהיה בו פעם אגם.

חברת ICL שואבת מים מתוך ים המלח האמיתי אל הבריכות הדרומיות, שם הם מתאדים ומשאירים אחריהם מלח ושאר מינרלים. המלח שמצטבר על קרקעית הבריכות דוחף את מפלס המים למעלה, מה שאיים בעבר להציף את המלונות בעין בוקק.

חוץ מבולענים, נסיגת המים מביאה לשינויים הידרולוגיים נוספים. נחלי המים המתוקים שמסביב לים המלח יורדים עתה מתחת לפני הקרקע לקראת המפגש עם הים – מה שמייבש את הצמחייה באזור משום ששורשי הצמחים לא מצליחים להשתרש מספיק עמוק.

לנסיגת הים יש השפעה מעניינת גם על שמורת הטבע עינות צוקים (המוכרת גם בשמה הערבי, "עין פשחה") שבגדה המערבית. נווה המדבר הזה מושך אליו אלפי ישראלים ופלסטינים, בעיקר בחודשי הקיץ החמים. משום שהמערכת האקולוגית המקומית שם כל כך שברירית, חלק מהשמורה גודרה כדי להגביל את הגישה אליה.

מפעלי ים המלח (צילום: סו סורקס)

לדברי מנהל השמורה אלדד חזן, מפלס המים הצונח הותיר את האתר במרחק של כמה קילומטרים מהחוף – שלט בחנייה מודיע למבקרים כי עד לפני כמה עשורים הם היו עומדים כעת מתחת לפני המים – מה שהביא לשינויים הידרולוגיים שגרמו למעיינות שמזינים את הבריכות להתרחק דרומה.

צוות של רשות הטבע והגנים עוסק עתה בהעברת הדגים המקומיים לאזורים בשמורה שיש בהם אספקת מים יציבה, לפני שהבריכות יתייבשו.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

חברת מפעלי ים המלח – במקור חברה ממשלתית – צמחה מתוך חברת האשלג הארץ־ישראלית, חברה פרטית שהוקמה בים המלח ב־1930. ב־1961 העניקה הכנסת לחברה זיכיון בלעדי לכריית מחצבים ברוב ים המלח וכן שימוש בשטחים מסביב ל־69 שנים.

ב־2030 הזיכיון אמור לפוג וחוזה הכרייה ייפתח מחדש. הזיכיון נמצא כיום בידי קבוצת ICL, לשעבר כימיקלים לישראל בע"מ, חברה בת של החברה לישראל של משפחת עופר, חברת האחזקות הגדולה במדינה. הצלחת ICL מקורה במידה רבה בפרה החולבת של מפעלי ים המלח. ICL הבהירה כי היא מעוניינת לזכות בחוזה החדש.

מבט על מפעלי ים המלח, 2 בפברואר 2018 (צילום: יצחק הררי, פלאש 90)

הפרה החולבת הזאת ניזונה מאשלג – רכיב עתיר אשלגן המשמש ברוב חומרי הדשן. ישראל נמנית עם היצרניות המובילות בעולם. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה גבר המחסור באספקת אשלג, מה שהביא לנסיקת מחירים.

חברת ICL לא מפרסמת נתוני רווח נפרדים עבור מפעלי ים המלח, אבל לפי דוח הרבעון האחרון שלה, חלה עלייה משמעותית ברווחים מאשלג. ברבעון הראשון של 2021, ICL קיבלה 257 דולר עבור טונה אשלג בממוצע. לפי החברה, ב־2022 המחיר זינק ל־601 דולר לטונה.

ל־ICL יש סיבה להיות אופטימית בנוגע לסיכוייה לזכות שוב במכרז. אופייה של החברה ותנאי הזיכיון הקיים מעניקים לה כמה יתרונות מובנים, כך לפי דוח מ־2019 שפרסם צוות ממשלתי בנושא

ל־ICL יש סיבה להיות אופטימית בנוגע לסיכוייה לזכות שוב במכרז. אופייה של החברה ותנאי הזיכיון הקיים מעניקים לה כמה יתרונות מובנים, כך לפי דוח מ־2019 שפרסם צוות ממשלתי בנושא, בראשותו של הכלכלן הראשי במשרד האוצר דאז יואל נוה.

היתרונות כוללים, בין היתר, ידע תעשייתי רחב בנושא תהליך הפקת המינרלים וכן בעלות על התעשיות שהופכות את המינרלים הגולמיים למוצרי קצה. יתרונות הפתיחה הללו עלולים להרתיע חברות אחרות מלגשת בכלל למכרז, מציין הדוח של נוה.

בולען נפער מתחת למה שהיה פעם כביש, ברקע אפשר לראות את כפר הנופש הנטוש של קיבוץ עין גדי, 20 בינואר 2022 (צילום: סו סורקס)

"ICL, שנחשבת לחברה הגדולה ביותר בנגב ומעסיקה עשרות אלפי עובדים, במישרין ובעקיפין, צברה עשרות שנים של ניסיון וידע עמוק, שמעניקים לה יתרון נוסף משמעותי בכל הנוגע לזיכיון", מסרה החברה בהצהרה.

על פי חישוביה, החברה מעסיקה כ־4,200 עובדים באופן ישיר ועוד כ־19 אלף באופן עקיף – כגון ספקי שירותים – ומשלמת כמה מהמשכורות הגבוהות ביותר באזור שבו אין הרבה הזדמנויות תעסוקה.

החברה מתפארת בנתוני ההעסקה האלה באופן קבוע וכבר השתמשה באיום של פיטורי עובדים כדי לנסות ולגייס תמיכה מצד הפוליטיקאים שחוששים להצטייר כמי שלוקחים משרות מהנגב, אף על פי שבעל זיכיון אחר צפוי לספק את אותן ההזדמנויות.

בחודש מאי הציע אורי שאשא – סגן בכיר לחשב הכללי במשרד האוצר – לממשלה לשקול ולפרסם כמה מכרזים במקום למצוא חברה אחת שעושה הכול. "אנחנו מעוניינים שהמכרז יהיה ישים ושיהיו חברות שיתמודדו בו", אמר.

חברי קיבוץ עין גדי ליד ים המלח בשנות ה־60 (צילום: באדיבות יורם צורי, ארכיון קיבוץ עין גדי)

החוזה מ־1961 העניק לבעל הזיכיון הנוכחי זכות סירוב ראשונה לזיכיון חדש, מה שיאפשר ל־ICL להשוות את הצעתה של החברה הזוכה. "ים המלח יהיה בידינו לעד"

אולם, החוזה מ־1961 העניק לבעל הזיכיון הנוכחי זכות סירוב ראשונה לזיכיון חדש, מה שיאפשר ל־ICL להשוות את הצעתה של החברה הזוכה. היועצת המשפטית הגלובלית של ICL עו"ד לילך גבע הראל אמרה בכנסת מוקדם יותר השנה כי החברה ממשיכה להשקיע בכרייה "כאילו ים המלח יהיה בידינו לעד".

חברת ICL מתארת את עצמה כ"חברה מקצועית ואחראית השואפת למזער את ההשפעה הסביבתית של פעילותה", ומנסה למצב את עצמה כאפוטרופוס הסביבתי של ים המלח. אולם, החוזה המקורי מ־1961 לא כולל הגבלות על פגיעה בסביבה, ואף לא נוספו כאלה עם חידוש הזיכיון בשנות ה־90 כשמפעלי ים המלח הופרטו, אף על פי שהמודעות הסביבתית כבר החלה לחלחל לזרם המרכזי.

המבקרים מאשימים את החברה בגרימת נזק אדיר לקרקע על ידי בניית סכרים ותשתיות אחרות. בחודש מאי, מנהל אגף מדיניות במשרד להגנת הסביבה אוהד קרני אמר בכנסת כי מפעלי ים המלח פולטים לאוויר מדי שנה כמיליון טונות של מזהמים, רובם גזי חממה.

קרני העריך את העלות העקיפה של הפליטות הללו לבריאות הציבור ולסביבה בכ־240 מיליון שקל בשנה. ICL טענה מנגד שהיא "פועלת בשקיפות ובתיאום מלא עם הרשויות בכל מה שקשור למיזמי סביבה". היא אף התגאתה בתוכניות להקמת שדה סולארי בהיקף של 1,000 מגה ואט ובהעברת תחנת הכוח שלה בסדום לאנרגיה ירוקה.

תיירים צפים בים המלח, ארכיון, 2016 (צילום: AP Photo/Oded Balilty, file))

החברה ציינה גם ש"הכמות נטו של שאיבת המים [מים המלח] לא השתנתה מאז שנות ה־90 – ואין שום כוונה להגדיל אותה". אולם, ל־ICL אין כל אינטרס למלא את ים המלח במים, שכן כפי שציינה בדוח השנתי שלה מ־2020, לדוגמה, כמויות גדולות של מים יביאו לירידה בריכוז המינרלים.

מלחמה על כל שקל

נוה המליץ בדוח שלו שעם סיום החוזה הממשלה תפתח את הזיכיון בים המלח למכרז, ותקבע מחיר מינימום עבור זכויות הכרייה כדי להבטיח שהזכויות לא נמכרות במחיר נמוך מדי – וכן תיערך לאפשרות של הלאמה מחודשת אם לא תתקבל הצעה התואמת את אותו מחיר מינימום.

ההמלצות – שכפי הנראה יאומצו על ידי הממשלה – גם קוראות להגדיר בחוזה העתידי את מחויבויותיו הסביבתיות של בעל הזיכיון ואת הסנקציות שיינקטו נגדו במקרה שיפר אותן. החוזה – שצפוי לצמצם משמעותית את שטח הזיכיון שעומד כיום על 160 קמ"ר – צפוי גם להגביל את כמות המים המותרת לשאיבה מהאגן הצפוני ולקבוע תמריץ כלכלי לייעול ולהפחתת השאיבה.

החוזה – שצפוי לצמצם משמעותית את שטח הזיכיון שעומד כיום על 160 קמ"ר – צפוי גם להגביל את כמות המים המותרת לשאיבה מהאגן הצפוני ולקבוע תמריץ כלכלי לייעול ולהפחתת השאיבה

החוזה העתידי ככל הנראה גם יבהיר את חובות המס של בעל הזיכיון ואת סוג המידע שהוא חייב לספק לרשויות המפקחות של המדינה. חברת ICL ידועה כמי שנלחמת בשיניים ובציפורניים כדי לחמוק מתשלומים מסוימים למדינה או בדחייתם.

ב־2011, למשל, החברה נכנסה לבוררות בעקבות מחלוקת שהחלה בתחילת שנות האלפיים עם המדינה סביב השאלה אם לשלם תמלוגים רק על המינרלים הגולמיים (כפי שהיא טענה) או גם על מוצרי ההמשך שייצרה מאותם מינרלים.

ב־2014, על פי ידיעות אחרונות, הבוררים קבעו כי ICL הפרה את חובתה לשלם למדינה תמלוגים גם על מוצרי ההמשך. ב־2019 קבעו אותם הבוררים כי ICL צריכה להוסיף 300 מיליון דולר לסך התמלוגים ששילמה למדינה משנת 2000 ועד 2017.

החברה גם ניהלה מסע שתדלנות חריף נגד המלצת ועדת ששינסקי מ־2014 להטיל מס תמלוגים בסך 5% על הפקת מינרלים ומס מדורג של עד 42% על רווחיה. החברה איימה כי המהלך הזה יאלץ אותה לפטר עובדים ולעצור את השקעותיה בישראל וכי בעלי מניות בינלאומיים יתבעו את המדינה.

ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו דחף לפשרה בין ICL לבין ההמלצות של פרופסור איתן ששינסקי, שגם עיצב את הכללים הנוהגים בישראל בנוגע לרווחי הגז הטבעי. בסופו של דבר הניסיון כשל והיטלי המס הגבוהים יותר נוספו להצעת חוק ההסדרים שהפכה לחוק ב־2015.

פרופסור איתן ששינסקי (צילום: פלאש 90)

יתרה מזאת, על פי כלכליסט, ICL עדיין לא העבירה שקל לקרן העושר שנפתחה עבור כספי המסים על רווחי המינרלים והגז. מדוברות רשות המיסים נמסר כי אין ביכולתם למסור תגובה בשל כללי חיסיון המידע ובגלל העובדה שהתיק עדיין נמצא בהליכים משפטיים.

ICL עדיין לא העבירה שקל לקרן העושר שנפתחה עבור כספי המסים על רווחי המינרלים והגז. מדוברות רשות המיסים נמסר כי אין ביכולתם למסור תגובה בשל חיסיון

לדברי ICL, המספר היה "צפוי להגיע לעשרות מיליונים, וזאת נוסף על התמלוגים הקבועים בחוק, שהחברה משלמת".

בשנה שעברה המדינה ויתרה על 65 מיליון שקלים שלטענתה ICL חייבת על פי הרפורמה במשק המים מ־2017 בשל החשש שתביעתה לא תתקבל בבית המשפט.

חברת ICL טוענת כי הסכם הזיכיון מ־1961 גובר על החוק מ־2017. בלי מאבק ממשלתי, החברה עשויה לחמוק מתשלום של מאות מיליוני שקלים בגין השימוש במים עד 2030. משרד המשפטים סירב לפרסם את חוות הדעת המלאה שהביאה להחלטה לוותר על התביעה.

עמותת אדם, טבע ודין מתכוונת לעתור לבית המשפט בדרישה לפרסם בפומבי את חוות הדעת ולחייב את ICL לשלם עבור כל המים שהיא עושה בהם שימוש. ICL כבר הראתה כוונות לצאת לקרב סביב ההצעה של המשרד לאיכות הסביבה בטיוטת מסמך המדיניות שפורסמה בחודש שעבר בנושא הפחתת נפח השאיבה.

עו"ד מירב עבאדי מעמותת אדם, טבע ודין (צילום: באדיבות המצולמת)

בהודעה שמסרה החברה צוין שהיא "מברכת" על המסמך ומשבחת את העבודה שהושקעה בו, אך יש "נקודה מקצועית ומהותית בנוגע להגבלת כמות השאיבה" שהשלכותיה האמיתיות "לא הובנו במלואן".

לטענתם, ללא מפעלי ים המלח לא יהיו בריכת אידוי – ולא יהיו מים לשחייה בעין בוקק. החברה המשיכה והזהירה כי הגבלת השאיבה עשויה להשפיע "על רמת התיירות באזור התיירותי" וכן על נפח הייצור.

חיים חדשים עבור ים המלח

למרות ההסכמה הרחבה על כך שהזיכיון הנוכחי לא עונה על הדרישות הסביבתיות והכלכליות של היום, יש מגוון דעות רחב בנושא השאלה כיצד להבטיח שהמכרז החדש יעשה עבודה טובה יותר וימנע מחברות לחמוק מחובותיהן.

נוה עצמו אמר בהסכת של עיתון גלובס כי לא די בתיקון תנאי הזיכיון לקראת חידושו, אלא יש לכתוב אותם מחדש באופן מלא ובצורה מהודקת, שכן, חברות פרטיות הן לעתים קרובות "ערמומיות יותר מממשלות".

ח"כ מוסי רז (צילום: באדיבות המצולם)

חבר הכנסת מוסי רז, יושב ראש הוועדה המיוחדת לענייני הקרן לאזרחי ישראל – המפקחת על קרן העושר הריבונית של רווחי המינרלים – אמר בינואר כי ישראל צריכה לבחון את המתמודדות במכרז על פי הסכום שהן מוכנות לשלם עבור זכויות כריית המינרלים מעבר לדרישות המס הקיימות. לדבריו, גם ההיסטוריה הסביבתית שלהן צריכה להילקח בחשבון.

החברה שתזכה תצטרך להתחייב לאפס פליטות פחמן ולשאת בעלות השיקום של כל נזק שנגרם מפעולות הכרייה לאורך החוף הישראלי של ים המלח, דרש רז.

"המינימום זה לדרוש שמי שיזכה יהיה חייב להחזיר כל קוב מים שלקח", אמר גדעון ברומברג, מנכ"ל אקופיס ישראל. אחרים סבורים שהממשלה צריכה לנצל את ההזדמנות ולבטל את זיכיון הכרייה לחלוטין.

"אנחנו לא חושבים שצריך בכלל לחדש את הזיכיון", אומרת עו"ד מירב עבאדי מעמותת אדם, טבע ודין. "אם הוא יחודש, צריכה להיעשות הרבה עבודה, החל מעכשיו. אבל לא נעשית, ואנחנו פוחדים שישאירו הכול לדקה האחרונה".

גדעון ברומברג, מנכ"ל אקופיס ישראל (צילום מסך)

לובי 99 – קבוצת לחץ פוליטי במימון המונים – הציע כי חברה ממשלתית תהיה אחראית לקביעת המדיניות לשימוש במשאבי ים המלח – ותשלם לגורם פרטי על מנת לבצע זאת.

לקובעי המדיניות, בעלי מניות ואחרים, יש עוד שמונה שנים לעבוד על הנושאים הללו עד תום תקופת החוזה, אבל הדוח של נוה מאיץ בממשלה וב־ICL להסכים על הנעת התהליך עוד קודם לכן, בהתחשב בזמן שזה צפוי לקחת ובתקופת חוסר הוודאות הארוכה עבור ICL והמדינה בנוגע לעתיד הפקת המשאבים.

מקורות במשרד האוצר הסכימו לומר כי הוקם צוות שיתחיל לגבש תוכנית עבודה. שאשא ממשרד האוצר אמר בחודש מאי לוועדת הכנסת המיוחדת כי גורמים במשרד מתרכזים כרגע במתודולוגיה לקביעת שווי הנכסים של מפעלי ים המלח בתום תקופת הזיכיון, והבטיח להגיש לוועדה לוח זמנים לעבודת ההכנה למכרז.

אי אפשר לבד

על פי פרופסור נדב לנסקי, ראש מעבדת ים המלח במכון הגיאולוגי, מפלס ים המלח יתייצב בסופו של דבר כשריכוז המלח יהיה בגובה שיגרום לרמות האידוי לצנוח ולהתאזן על ידי מעט המים המתוקים שעדיין זורמים אליו מהכינרת ומהנחלים ממערב וממזרח. מדובר בתהליך של כמה מאות שנים, למרות הנסיגה המהירה של הים.

בולענים באזור ים המלח (צילום: אליעד איבס, גרינפיס)

על מנת להשיב את מפלס המים לקדמותו, ים המלח יזדקק ליותר ממיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה, כמות השווה פחות או יותר לזו המשמשת את מגזר החקלאות כולו בשנה אחת, על פי נתונים משנת 2019. מדובר במשימה קשה בכל מקום, כל שכן באחד המקומות הכי יבשים ורגישים פוליטית בעולם.

על מנת להשיב את מפלס המים לקדמותו, ים המלח יזדקק ליותר ממיליון מטרים מעוקבים של מים בשנה, כמות השווה פחות או יותר לזו המשמשת את מגזר החקלאות כולו בשנה

"אין פתרון קסם", אומרת גלית כהן. "את צריכה להבין שים המלח הוא סיפור מאוד מורכב ושגם הפתרונות מאוד מורכבים". לדברי כהן, ישראל לא יכולה להציל את ים המלח לבדה. "חייב להיות הסכם גיאופוליטי", אומרת כהן. "זה לא יכול להיות משהו שישראל מחליטה עליו לבד. זה חייב להיות בשיתוף הירדנים".

אחרי כשני עשורים של ניסיונות לגיוס תמיכה, מירב איילון מקיבוץ עין גדי הסיקה שים המלח "לא מעניין אף אחד". לדבריה, אובדן חיים בשל בולען הוא רק עניין של זמן. "אני חושבת שהטבע אומר לנו שהגזמנו. הוא מכה בנו חזרה", אמרה בעודה מביטה בנוף המנוקד בולענים.

תעלה המובילה מים שנשאבו מים המלח אל בריכות אידוי במפעלי ים המלח (צילום: סו סורקיס)

"אין לי התנגדות לחקלאות או לתעשייה או שאנשים ירוויחו. אין כאן שחקנים רעים. השאלה היא רק איך המדינה מחלקת את המשאבים שלה. בתור אזרחית אני רק אומרת – אל תהיו חמדנים.

"כשאנשים נמצאים למטה, אל תבעטו בהם. אני אומרת למדינה, תני לנו קצת מים. ולחברות הכרייה: תעשו רווח אבל תאדו פחות. בואו לא נפגע בטבע. בואו נעזור לו".