השמאל הישראלי ספג החודש מהלומה קשה בקלפי. מרצ ובל"ד לא עברו את אחוז החסימה, העבודה הצטמקה לארבעה מנדטים בלבד, קולות הערבים התפצלו לכל עבר – ושרידי הגרעין הקשה של "מחנה השלום" נותרו ללא כיוון.
חילופי ההאשמות בתוך המחנה לצד תחושה של ייאוש כללי רק העצימו את הרגשת חוסר התקווה. אולם, בהתחשב בהרכב ובכיוון המסתמנים של הממשלה הנכנסת, אסור לשמאל ולמדינה לשקוע ברחמים עצמיים. עכשיו, יותר מאי פעם, צריך לחשוב ברצינות לאן מועדות פניה של המדינה – ולהתארגן בהתאם כדי להוביל חזון חדש.
המשימה הזאת חיונית במיוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות. ברור שהבועה הישראלית – שטופחה בשנים האחרונות על ידי ממשלות לאומניות עם נטיות משיחיות – עומדת להתפוצץ.
אם לא די בתוצאות הבחירות ובהרכב הממשלה המסתמנת, הוועדה המיוחדת של האו"ם לפוליטיקה ולדה־קולוניזציה אישרה לבית הדין הבינלאומי בהאג "לגבש חוות דעת מייעצת דחופה" על "הכיבוש, ההתנחלויות והסיפוח הממושכים בשטחים הפלסטיניים" (שתובא בחודש הבא לאשרור העצרת הכללית).
אם לא די בתוצאות הבחירות ובהרכב הממשלה המסתמנת, הוועדה המיוחדת של האו"ם לפוליטיקה ולדה־קולוניזציה אישרה לבית הדין הבינלאומי בהאג "לגבש חוות דעת מייעצת דחופה" על "הכיבוש והסיפוח"
המהלך הזה מבהיר שהקהילה הבינלאומית איבדה את סבלנותה כלפי המעשים של ישראל בגדה המערבית, בעזה ובירושלים.
כמו כן, ההסלמה באלימות בשטחים ובישראל מזכירה את הסכנות הטמונות בשימור המצב הקיים. לא ניתן עוד להתעלם מהפילוג הפנימי בישראל ומחוסר הפשרנות כלפי חוץ. הגיע הזמן להעריך מחדש – ובאופן יסודי – את הפרדיגמות השולטות ואת האסטרטגיות הקיימות.
השמאל , מצומצם ככל שיהיה, עדיין יכול להוביל את המהלך הזה. הוא כבר הנהיג שינויים משמעותיים בעבר ויש לו את היכולת לעשות זאת שוב.
מאמץ כזה דורש מכל השואפים לכינון חברה המבוססת על ערכים של שוויון, צדק חברתי, סובלנות לאחר, כבוד האדם ושלום – להתחייב לקחת את עתידם בידיהם. צריך להתנער מהדכדוך הנוכחי ומהנטייה לאסקפיזם (גם הפיזית וגם המנטלית) ולהירתם למשימה בביטחון הנדרש על־מנת לחולל שינוי.
לא ניתן עוד להתעלם מהפילוג הפנימי בישראל ומחוסר הפשרנות כלפי חוץ. הגיע הזמן להעריך מחדש – ובאופן יסודי – את הפרדיגמות השולטות
במסגרת המאמץ הזה יש להתמקד בשתי סוגיות עיקריות. הראשונה נוגעת לעתיד: יש לשרטט חזון עבור ישראל ל־5–10 השנים הבאות. כדי להתחיל בשרטוט הזה יש קודם כל להכיר בכך שאי אפשר להמשיך בדרך הקיימת.
אף אחד לא באמת מרוצה מהמציאות הקיימת וכולם מנסים לשנותה, לעתים קרובות באמצעים מנוגדים. התוצאה היא סוג של משיכת חבל מתמדת בין קבוצות ואינטרסים, שמתחרים זה בזה על פירורי עוגה ההולכת ומתכלה. יש לזנוח את מסלול ההפרדה, ההדרה, ההשתלטות, והעימותים האינסופיים – ולחשב אותו מחדש.
למרות הפערים הגדולים לכאורה בין הלאומנות הדתית והפופוליזם הימני של הממשלה המסתמנת לבין הממשלה היוצאת – שהייתה כביכול יותר ליברלית ואוניברסלית – רוב המפלגות, וחלקים גדולים מהאוכלוסייה, שותפים לשימור המערכת שמנציחה קיטוב פנימי, תוך כדי שימור השליטה הישראלית בפלסטינים בתוך ומעבר לתחומי הקו הירוק.
מדובר בדרך הרת אסון, שמעצימה את הפילוג הפנימי בישראל ומאיימת להסלים את הסכסוך עם הפלסטינים ועם הקהילה הבינלאומית. מעבר לכול, הדרך הזאת גם לא משקפת את מה שהרוב המכריע רוצה – ביטחון אישי, שקט ואופק עתידי או, במילים אחרות, סביבה נורמלית המאפשרת לבטא זהות אישית ולחיות חיים נוחים.
המאמצים הללו זקוקים גם לזמן נוסף כדי להתגבש לכדי אלטרנטיבה רעיונית וארגונית רחבה ומפורטת לפוליטיקה המפלגת, המבוססת על רעיון העליונות היהודית
את השאיפות האלה ניתן להגשים רק באמצעות חזון לחברה משותפת המבוסס על ערכים של כבוד הדדי, פלורליזם, הוגנות וחירות. העקרונות האלה דורשים הרחבה, פירוט וקונטקסטואליזציה.
המשימה המורכבת אך החיונית הזאת כבר יצאה לדרך וצוברת כעת תאוצה במגוון צוותי חשיבה, מכוני מחקר, רשתות חברתיות, אמצעי תקשורת, שיחות אישיות מתמשכות – ובניסוח חלופות שיתופיות בנות קיימא (רבות מהן בעלות אופי קונפדרטיבי) לאופציית שתי המדינות, שכבר לא קיימת במתכונתה המסורתית. יש בהצעות החדשות האלה גרעין ראשוני אך מבטיח להמשך הדרך.
המאמצים הללו זקוקים גם לזמן נוסף כדי להתגבש לכדי אלטרנטיבה רעיונית וארגונית רחבה ומפורטת לפוליטיקה המפלגת, המבוססת על רעיון העליונות היהודית וההדרה הנובעת מכך. בינתיים, שינוי הכיוון הזה יכול להיתמך בשיח חדש, בשפה מכבדת ובשורה של פעילויות ברמות שונות.
מה עושים עכשיו?
הסוגיה המכרעת השנייה עוסקת בשאלת ההווה: מה צריך לעשות עכשיו? כאן הקו המנחה הוא ברור – ליצור בסיס חברתי שוויוני רחב ככל האפשר. כלומר, לא רק לגבש את השמאל היהודי והערבי וליצור שותפויות מעשיות – אלא לחבר את הארגונים והאישים השונים שמתחברים למסר האלטרנטיבי ומוכנים להירתם למימושו.
כלומר, יש לפנות לקבוצות דתיות ומסורתיות וגם לאקטיביסטים חילונים, למזרחים ולאשכנזים, לתושבי הפריפריה המוחלשת ולאוכלוסיות העירוניות המבוססות, למעמד הביניים המתדלדל ולאוכלוסיות השוליים השונות.
יש לפנות לקבוצות דתיות ומסורתיות וגם לאקטיביסטים חילונים, למזרחים ולאשכנזים, לתושבי הפריפריה המוחלשת ולאוכלוסיות העירוניות המבוססות, למעמד הביניים המתדלדל ולאוכלוסיות השוליים השונות
בריתות כאלה אומנם קיימות בקנה מידה קטן, אך יש לחזק אותן באופן משמעותי. ניתן לעשות זאת רק על ידי יישומו בפועל של הדבר שמטיפים לו ללא הרף: נכונות אמיתית לקבל בזרועות פתוחות את כל מי שמוכנים לעבוד ביחד, בלי קשר להשתייכותו החברתית, על מנת לקדם חברה טובה יותר ומסבירת פנים למעננו ולמען הדורות הבאים.
מבחינה אסטרטגית, גישה כזאת מונעת באופן כללי שיתוף פעולה ממוסד וגורף עם הקואליציה החדשה, שחלקים גדולים ממנה מהללים את הגזענות, הפשיזם, המיזוגיניה, הקסנופוביה והגברת השליטה על חייהם ואדמותיהם של הפלסטינים – אך לא פוסלת גיבוי בנושאים נקודתיים מעת לעת.
היא גם מציעה שכל שיח וסיג עם האופוזיציה יתנהל על פי אותם עקרונות שיתופיים ואינקלוסיביים. מכאן שהקריאה הנוכחית לאחדות נשמעת חלולה – אלא אם תבהיר את מטרת המהלך. אם המטרה היא לחבר בין מי שרוצים לחזק את ההפרדה ואי־השוויון – חובה לדחות זאת; אם היא שואפת להגשים חברה שוויונית לכולם, יש לאמץ זאת בחום.
הפרמטרים הללו מגדירים את גבולות הפעולה, שמתרחשת עתה בכל רחבי הארץ, בחלקים גדולים מהחברה האזרחית, ברמה המוניציפלית, באיגודים המקצועיים, ובתנועות הפוליטיות המתהוות באמצעות מנעד רחב של ארגונים התנדבותיים, ודרך מספר רב של יוזמות מקומיות וכלל ארציות חדשות.
הפעילות הזאת לובשת שתי צורות עיקריות. הראשונה עובדת על דרך השלילה כדי לבלום מהלכים המגדילים את ההפרדה וההדרה החברתית. כבר עכשיו אפשר להצביע על התגייסות נגד שורה של איומים פוטנציאליים, שנעים בין הוספת תקציבים למוסדות חרדיים על חשבון משלם המיסים; ביטול סעיף הנכד בחוק השבות כדי להוציא מהכלל את מי שלא עונים להגדרות השמרניות של הרבנות; והשתתת מדיניות כלכלית פופוליסטית מפלה.
האיומים כוללים גם צעדים שנועדו לקדם את עריצות הרוב כמו פסקת ההתגברות, החרפת האפליה המגדרית, הטלת הגבלות נוספות על הציבור הערבי בישראל, הגברת הלחץ על הפלסטינים בשטחים הכבושים, נקיטת צעדים הומופובים נגד הקהילה הלהטב"קית, פגיעה באיכות הסביבה (כמו ביטול המס על בקבוקי פלסטיק), רפורמות חינוכיות להחלשת לימודי הליבה, או מדיניות שתשפיע על חיי היום־יום (כמו איסור על משחקי כדורגל בשבת).
הקריאה הנוכחית של האופוזיציה לאחדות נשמעת חלולה – אלא אם תבהיר את מטרת המהלך. אם המטרה היא לחבר בין מי שרוצים לחזק את ההפרדה ואי־השוויון – יש לדחותה
סוג הפעולה השני הוא חיובי באופיו וכולל, בין היתר, ניסיונות לבניית שותפויות יהודיות־פלסטיניות בכל תחומי החיים – מרפואה והייטק ועד לחינוך ולרווחה סוציאלית.
שותפויות אחרות עוסקות בהגברת הסולידריות הבין־דתית בין הזרמים השונים ביהדות, בקידום יוזמות משותפות לחלוקה שווה של משאבים ציבוריים וכמובן – בעבודה על מרחב משותף לארכיטקטורה ישראלית־פלסטינית חדשה שבין נהר הירדן לים התיכון.
גם אם רוב היוזמות הללו נמצאות עדיין בחיתוליהן או מוגבלות בהיקפן – הן צוברות תנופה ומתחילות להכשיר את הקרקע ליצירת בסיס חברתי שיתופי רחב שיוביל לשינוי חברתי וקונסטרוקטיבי.
תהליכים היסטוריים לא נחרצים מראש ומעוצבים על ידי אירועים ספציפיים ולעיתים בלתי צפויים המובלים על ידי אנשים בשר ודם
תהליכים היסטוריים לא נחרצים מראש ומעוצבים על ידי אירועים ספציפיים ולעיתים בלתי צפויים המובלים על ידי אנשים בשר ודם. על רקע המציאות המשתנה תדיר, מתהווה גם סביבה חדשה, רווית אתגרים אך לא נעדרת הזדמנויות לשינויי מתקן ובונה.
אם ניכנע לאדישות או לייאוש ולא ניקח חלק פעיל בעיצוב קווי מתאר של מציאות חדשה – ניתן יד לעיגון מגמות הרסניות, המנוגדות לערכינו ולצרכינו ונהפוך לקורבנותיה. אם זה יקרה – נוכל להאשים רק את עצמנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו'ביבי/דרעי' בסרט של הסנדק של ההוא המבוגר שבא להוא בכפר ואומר לו: "יש לי קוץ בנעל' והילד שמתבגר זה סמוטריץ ולא גפני כי כשהוא עושה ת'נעירת חמור האבא זה סינוו'אר השרמוטה יותר מנסראללה. וככה זה היה, ביבי ודרעי רוצים עזרה, והם לא יודעים מאין יבוא עזרם. או בקיצור: אך ורק אם ליאור שליין יבין את הלאטמות של עןבדיה יוסף שחינך לא לחשוב שהעולם בחור של התחת שלך! ענווה נדרשת – ומשמעותה: הבנה שיש כח גדול ממך אתה ליאור וממחנה החילוניים היהירים והילדותיים ששוכחים שרק' אתמול היינו על-4 ופחדנו מהטיפוס והכולירע והקורונה ושיקשקנו כמו ילדות קטנות. בקיצור: ביבי ודרעי לכלא, וליאור שליין שיירד מהעץ